על אף שכשמדברים על עוני בישראל נהוג להזכיר את החברה הערבית והחרדית באותה הנשימה, מדד חדש שיוצג מחר (רביעי) בכנס השנתי של המכון החרדי למחקרי מדיניות מראה כי בשכלול מדדים סובייקטיביים, בעוד שרמת איכות החיים בקרב הערבים בישראל נמוכה בהרבה מזו של האוכלוסיה הכללית – הפער ב'איכות החיים' בין האוכלוסיה היהודית החרדית לזו שאינה חרדית אינו כה גדול.
על אף שההכנסה הכספית נטו לנפש בחברה החרדית עומדת על כ-3,492 שקלים, ושיעור העוני הוא הגבוה ביותר ועומד על 52.6% – 71% מהחרדים העידו כי הם שבעי רצון ממצבם הכלכלי, ו-8% בלבד העידו על עצמם כי חשו עניים. זאת בעוד בחברה היהודית החילונית שבה ההכנסה לנפש עומדת על 7,010 ו-8.7% מהציבור מצויים מתחת לקו העוני – 63% בלבד היו שבעי רצון ממצבם.
"ההגדרה של העוני שאנחנו נוהגים להשתמש בה לא מתאימה לחברה החרדית. חצי מהחברה החרדית אינה זקוקה לשירותי הרווחה" הסבירה עורכת המחקר ניצה קסיר ל'דבר ראשון'. "חלק גדול מהחרדים שבעיניים שלנו נגדיר אותם כעניים – המשכורת שלהם מאפשרת להם לספק את כל הצרכים שלהם, בהינתן הסביבה החברתית שבה הם חיים".
חלק מהפער הסובייקטיבי הזה, מסבירה קסיר, טמון בכך שהחברה החרדית מתאפיינת בתרבות צריכה מתונה יותר מזו של החברה הכללית: "בדרך כלל כשהם קונים זה מתוך צורך. יש להם פחות הנאה מהקניה עצמה. דברים שאנחנו מוציאים עליהם סכומי עתק, כמו ביגוד, נופשים, תחבורה ותקשורת – הם מוציאים בהם הרבה פחות מאיתנו". לכך מוסיפה קסיר גם היבטים של תרבות צריכה קהילתית וקולקטיבית – "זה לא שהם לא יוצאים לנופש, אבל למשל, הנושא של החלפת דירות שהתפתח בציבור החילוני לאחרונה, שכיח מאוד ונפוץ. כל נושא הקניה הקולקטיבית, עוד דבר שבחברה הכללית רק התחיל להתפתח ונמצא בחיתוליו, דוגמת קואופרטיבים – בחברה החרדית הקניה הקהילתית קיימת כבר המון שנים והם מנצלים את כוח הקניה המשותף שלהם להוזיל את יוקר המחיה".
לצד זאת, מפעילה החברה החרדית גם מערך ענף של מוסדות סיוע הדדיים – גמ"חים המסייעים בציוד, מזון, תרופות ושירותים בעת הצורך, אך גם תרבות ומערכי התנדבות המספקים שווי כסף או תחליפי כסף, כפי שמעיד גם מחקר קודם של קסיר. "ביקרתי במשפחה חרדית, והילדה סיפרה לי שהיא ב'תנועת נוער'" סיפרה כדוגמא. "פעם בשבוע הם נפגשים ומגהצים בגדים של משפחות שבהן האישה בדיוק ילדה – וזה שווה כסף".
בחברה הערבית לעומת זאת, ההכנסה לנפש היא הנמוכה ביותר: 3,230 שקלים, 52% מתחת לקו העוני, וגם שביעות הרצון מהמצב הכלכלי היא הנמוכה ביותר ועומדת על 49%. במקרה זה סבורה קסיר כי הנתונים מעידים על בעיה של עוני ומצוקה אמיתיים ורחבים. "מנקודת המבט של המשק הכללי צריך הגדרה אחידה של העוני, אבל מבחינת הצורך לטפל, חלק גדול מהחרדים שמוגדרים עניים הם לא אוכלוסיות רווחה, ולא כולם זקוקים לשירותי הסיוע של המדינה, לעומת האוכלוסיה הערבית שמרבית העניים בה בהחלט זקוקים לסיוע מהמדינה. גם בחברה החרדית יש אנשים שהעוני אצלם הוא מאוד עמוק – בוא נמקד את הסיוע עבור מי שבאמת צריך".
מהמחקר עולה כי על אף שחרדים הקנו חשיבות רבה יותר מערבים ומיהודים שאינם חרדים לשביעות רצונם מהכנסתם וממצבם הכלכלי, הם הקנו חשיבות נמוכה יותר למידת השתלבותם התעסוקתית מיתר האוכלוסיות. על אף שמאז שנת 2002 מספר הגברים החרדים העובדים שילש את עצמו, הוא עומד כיום על 52% בעוד שבראשית שנות ה-80 עמד על למעלה מ-60%. גובה השכר השעתי במגזר החרדי נמוך בהשוואה ליהודים שאינם חרדים – 52 שקלים לעומת 66, כאשר מרבית הפער הוא בשכר הגברים: 31% פחות מיהודים אחרים. בקרב הנשים עומד הפער הממוצע על 6%. החברה החרדית מתאפיינת בהעסקה בחלקיות משרה – כ-30% אצל חרדים לעומת 13% בקרב יהודים אחרים ו-11% בחברה הערבית. עם זאת מראים הנתונים כי שביעות הרצון מעבודה בחברה החרדית שווה לזו שבכלל האוכלוסיה ועומדת על 90%.
"יש פה אוכלוסיה אחת שהעוני שלה נובע מכשלים וחסמים ואוכלוסיה אחרת שבחרה באורח חיים מסויים, ומנקודת מבטה בצדק, כי זה דווקא מעלה לה את הרווחה האישית, במושגים שלה" ממשיכה קסיר בהשוואה בין החברה החרדית והחברה הערבית. "מבחינתם – שהגבר יצא ללמוד זה בעל ערך אישי, זה משפר את מעמדו ואת הערך העצמי שלו. ולכן אם מבחינתם הם מצליחים להסתדר כלכלית, בסולם הערכים שלהם יש לזה ערך יותר גבוה גם מלצאת לעבודה".
העיקר הבריאות?
קובץ המדדים החדש של המכון, מבקש לבחון את מצבן האובייקטיבי של קבוצות האוכלוסייה השונות בחברה הישראלית דרך מושגי 'העושר והאושר' הסובייקטיביים הנהוגים בכל אחת מהן. הוא מורכב מתשעה פרקים העוסקים בתחומים בריאות, רווחה אישית וחיי משפחה, חינוך והשכלה, הכנסה ומצב כלכלי, תעסוקה, דיור, חיי קהילה וחברה, ביטחון אישי, תשתיות ציבוריות ואיכות הסביבה. חוקרי המכון ניצה (קלינר) קסיר וד"ר דמיטרי רומנוב ביצעו סקר בקרב למעלה מאלף משתתפים באשר לחשיבות היחסית שהישראלים בני הקבוצות השונות באוכלוסיה מקנים לכל אחד מהתחומים.
בהמשך, עיבדו החוקרים את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והביטוח הלאומי, ליצירת 'מדד מצרפי', הנע בין אפס לאחד, של איכות החיים של כל אחת מן הקבוצות, בהתאם למשקל שהיא מקנה לכל אחד מתחומי החיים. נמצא כי מדד איכות החיים המצרפי בקרב חרדים עומד על 0.64, בקרב יהודים שאינם חרדים על 0.69 ובקרב החברה הערבית בישראל על 0.16 בלבד.
תחום הבריאות נמצא בראש סדר העדיפויות של כלל המגזרים שנבדקו בסקר. עם זאת, האוכלוסיה הלא חרדית נתנה לו משקל מעט גבוה יותר מזו החרדית ומזו הערבית. פרק זה מעלה כי תוחלת החיים בערים בהן ריכוז האוכלוסיה החרדית גבוהה יחסית, וכי שיעור ההערכה העצמית החיובית של מצב הבריאות בקרב חרדים עומד על 96% לעומת 85% באוכלוסיה היהודית הלא חרדית, ו-76% בחברה הערבית. עם זאת, עולה כי שיעור הנבדקים בבדיקות מקדימות לגילוי מחלות בקרב החברה החרדית נמוך משמעותית לעומת יהודים שאינם חרדים, ועומד על 49% מהנשים ו-23% מהגברים לעומת 75% ו-41% בהתאם. שיעור המעשנים בחברה החרדית נמוך ועומד על 9% לעומת 23% באוכלוסיה הכללית, ומעל ללמעלה ממחצית מהחרדים עוסקים בפעילות גופנית, בדומה לנתונים בקרב לא חרדים. עם זאת חרדים נוטים פחות לעסוק בפעילות סופרטיבית מאומצת ובחיזוק שרירים.
בפרק הרווחה נמצא שהחברה החרדית שבעת רצון יותר מחייה, ואף נמצא כי 64% מהחרדים היו אופטימיים באשר לשיפור מצבם הכלכלי בעתיד, זאת לעומת 47% באוכלוסיה הכללית. רק 11% מקרב החברה החרדית העידו כי הם חווים תחושת בדידות לעומת 23% באוכלוסיה הכללית. לעומת זאת, העידו כשליש מהחרדים כי חוו תחושת אפליה על רקע דתי, זאת לעומת 23% מהערבים ו-3% בלבד מהיהודים שאינם חרדים. בקרב יהודים, חרדים ושאינם חרדים, היה תחום הרווחה והמשפחה שני בחשיבותו לאחר בריאות, אולם בקרב החברה הערבית קיבל את המקום השביעי בחשיבותו מתוך תשעת תחומי החיים שנבחנו.
בשל מספר שנות הלימוד הגבוה בקרב גברים, הכולל גם לימודים תורניים בישיבה, עומד מספר שנות הלימוד הממוצע אצל חרדים על 18, לעומת 14.6 בקרב יהודים שאינם חרדים ו-11.8 בחברה הערבית. שיעור בעלי תעודות הבגרות בקרב חרדים עמד בשנת 2016 על 54% לעומת 76% אצל יהודים שאינם חרדים, ו-49% בחברה הערבית. מרבית הפער הוא בקרב גברים חרדים ש-33% מהם בלבד זכאים לתעודת בגרות, לעומת 75% מהנשים. שיעור ההוצאה על חינוך מתוך ההכנסה הפנויה של משקי בית חרדיים היה במגמת עלייה בעשור שבין 1999 ל-2008, ומאז ירד ועומד על 15%. במשקי בית של יהודים שאינם חרדים לא השתנה שיעור ההוצאה על חינוך מההכנסה הפנויה בשני העשורים האחרונים, ונע סביב 9%. נמצא כי המשקל שמקנים ערבים לנושא החינוך בקביעת איכות חייהם היה גבוה יותר מזה שמקנים יהודים – חרדים ושאינם חרדים.
גם צפיפות הדיור בקרב חרדים היא כמעט כפולה מזו שבקרב יהודים שאינם חרדים – 1.41 נפשות לחדר לעומת 0.78. שיעור הגרים בשכירות שווה בין המגזר היהודי הלא חרדי למגזר החרדי, אולם בטווח הגילים שבין 18–24 הפער גדול לטובת המגזר החרדי: 53% לעומת 89%. גם בקרב המתגוררים בשכירות שהם בעלי דירות שלא לצורך מגורים ("שוכרים ומשכירים") יש פער לטובת המגזר החרדי: 31% לעומת 16%. נוסף על כך שיעור בעלי המשכנתה בחברה החרדית גבוה יותר (55% מול 43%), ובולט בעיקר בקרב בני 65 ומעלה. 39% מבעלי המשכנתה החרדים בני ה-65 ומעלה מחזיקים שתי דירות ומעלה ברשותם, לעומת 18% מהציבור היהודי הלא חרדי בגילאים אלה.
מה זה איכות חיים?
במרץ 2016 פורסם לראשונה בישראל על ידי המועצה הלאומית לכלכלה, המשרד לאיכות הסביבה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, דו"ח הכולל תשעה אינדיקטורים לאיכות חיים, בהשראת פרוייקט דומה של ה-OECD.
אולם, בעוד שדו"ח זה לטענת חוקרי המכון החרדי למחקרי מדיניות הוא מוצדק במטרה לבצע השוואות בינלאומיות – הוא לוקה בחוסרים משמעותיים הנחוצים להבנת החברה הישראלית בהסתכלות 'פנים חברתית' שמטרתה גיבוש מדיניות, שכן הוא מציג את "'הישראלי הממוצע', יצור סטטיסטי שכנראה אינו קיים בטבע".
כך לדבריהם, בלא הבחנה מגזרית, נתוני הדו"ח חוטאים ליכולת לזהות שונות ופערים בין האוכלוסיות השונות, וחוטאים גם לשונות הסובייקטיבית באופן שבו כל אוכלוסיה שכזו מגדירה איכות חיים, ולמשקל היחסי שכל חברה נותנת למרכיבים השונים שמושג זה עשוי להכיל במטרה ליזום מדיניות שתשנה את איכות החיים של הציבורים השונים, באופן שבו יפיקו ממנה את המיטב בשיפור איכות חייהם להגדרתם.
