לכבוד הנסיגה מלבנון (שחלק יקראו לה יציאה, וחלק בריחה), היום לפני 18 שנה, כמה תובנות פשוטות:

בן שמונה עשרה – לצבא
סימטריה. 18 שנה בלבנון. 18 שנה בחוץ. זה כנראה הדמיון היחיד בין שתי התקופות.

מצעד האיוולת
כשמקבלים תזכורת על הנוכחות הצבאית שם, על המוצבים והמעוזים והתעוזים, והילדים של כולנו שהוצבו שם, והשיירות והמסוקים, ומטווחי הברווזים ובשר התותחים – אי אפשר שלא להתפלץ ולהתכווץ מהאיוולת.

דברים שרואים משם
גיורא ענבר, לפי ויקיפדיה, הוא איש עסקים. כיהן כתת-אלוף בצה"ל, בין היתר כמפקד סיירת גולני, כמפקד יחידת שלדג, כמפקד חטיבת גבעתי, וכמפקד יחידת הקישור ללבנון.  (לפי הרקורד שלו בהמשך הוא דווקא שמאלני בוגד). מעניין היה לשמוע אותו מספר (בראיון עכשוי) עד כמה היה עסוק ושקוע בביצוע המיטבי של משימתו כמפקד יק"ל ("ענבר בלט בגישה לוחמנית ותקופתו כמפקד היק"ל התאפיינה במבצעים רבים כנגד החזבאללה"), עד שכשל לחלוטין, בהביטו מבפנים, בראייתה ובהבנתה של אותה איוולת. ("עם שחרורו מצה"ל, תמך בפומבי ביציאת כוחות צה"ל מלבנון").
*(המובאות במרכאות, גם הן מויקיפדיה).

התפרצות
האיוולת "הלבנונית" לא מתה עם היציאה. חווניו התפרצות חמורה שלה ב-2006.

גורדי
אי אפשר שלא להצדיע לשכל הישר ולהגיון הכל כך פשוט של אהוד ברק שאמר – אם אבחר לראשות הממשלה אוציא תוך שנה את צה"ל מלבנון. נבחר והוציא. ככה, בן לילה, פשוט כמו קשר גורדי. המחשבה שהובעה בזמנו שאפשר היה להשיג יותר בנסיגה מוסכמת ומסודרת, והשארת סוג של נוכחות ושליטה, נראית היום מופרכת ומיותרת, כמו הרעיון של שרון להמליך נשיא בלבנון.

וייטנאם
אם "וייטנאם" היתה הדימוי המיידי של אחדים מאתנו כבר ברגע הפלישה ללבנון ב-82, הרי כל שלב ושלב שנוספו לאותה מלחמה הלכו והעמיקו את הדמיון, עד עצם היום הזה (חוץ מההבדל הגדול שאחראי גם לסוף הטוב – הדת).

השד בבקבוק
לנסיגה, בסופו של דבר, לא היתה שום השפעה שלילית מהותית (וגם לא חיובית – למעט על החיילים בלבנון) על הבטחון במדינה בכלל וההרתעה בפרט. לפלישה ב-82 היתה. בישראל – בריסוק הקונצנזוס הציוני,  ובלבנון – בהעברת כח הכובד של האויב מאש"ף החילוני לחיזבאללה הדתי.

פרחים לביבי
אני חייב להודות כי בסופו של דבר, בנוסף להרתעה ההדדית שהתגבשה בהדרגה במלחמות מול החיזבאללה, הרי ככל שמייחסים (או מנכסים) את השקט מול לבנון להרתעה הישראלית (ולא להיותה של לבנון מדינה רלוונטית, עם אוכלוסיה ותרבות ורצון (ואפילו תאוות) חיים, שאין לה עניין ואינטרס משל עצמה במלחמה), ההרתעה הושגה לא בזכות הפעילות הכושלת והברוטאלית כאחד בלבנון אלא רק בזכות התוקפנות המתמשכת והמוצלחת בסוריה.

הנוכחות האיראנית
בניגוד ל"רווח" הישראלי מהיציאה, הרי שלבנון לאורך זמן הולכת ושוקעת לאיראניזציה, ושוויץ של המזרח התיכון הולכת ונובלת. במחשבה נוספת, גם ישראל הולכת ושוקעת לאיראניזציה, ושוויץ של המזרח התיכון הולכת ונובלת. לשני התהליכים הנמשכים אין קשר למלחמות בלבנון.

הקושאן הקדוש
חייב להזכיר את האנקדוטה בהיסטוריה בה נכנסה המילה "קושאנים" לשפה המדוברת, ולו לזמן מה. ה"קושאנים" הם מסמכי הבעלות על הקרקע מימי התורכים. את ה"קושאנים" העלה, מיד עם כיבוש דרום לבנון, מי שהיה אז שר המדע (ובניגון לדני דנונים, נמנה לפני כן על בכירי הפיסיקאים בעולם) הפרופסור יובל נאמן. נאמן שכפוליטיקאי היה ימני קיצוני ועמד בראש מפלגת התחיה, שקמה על רגע ההתנגדות להחזרת סיני למצרים, גילה כי בדרום לבנון קיימים שטחי קרקע שבימי התורכים נרשמו תחת בעלות יהודית, ולפיכך תבע לספח גם אותם לישראל. התביעה כנראה נשכחה. האיוולת נשארה.

.