כשאני מבקשת מסגן-ניצב מירב וגנר, מפקדת תחנת המשטרה בכפר כנא, לספר על שינוי שחוללה פתיחת התחנה בכפר, היא נזכרת בתגובה שכתבה אחת מתושבות הכפר לפוסט בפייסבוק בנושא דו"חות חנייה. "אחרי רצף של תלונות על הדו"חות שנותנים למי שמחנה על הכיכר ומפריע לתנועה, פתאום מישהי כותבת 'טוב שנותנים את הדוחות, כי מאז שהתחילו לתת אותם האוטובוס יכול לעבור ואני לא צריכה להיתקע שם במשך שעות עד שימצאו את בעל הרכב'. אז זו לא פרשיית סמים מפוצצת ולא תפיסת תשתית אמל"ח, אבל בשבילי, עצם זה שהיא בכלל העזה לכתוב את זה, ושמה לב לזה שזה עוזר למי שבאמת זקוק לזה, שמתחילים להבין מה המטרה שבגללה אנחנו נותנים דו"חות, זה מבחינתי הישג."

הסיפור הקטן הזה מדגים עיקרון חשוב אצל מי שנבחרה לפקד על תחנת משטרה בכפר ערבי, חלק מהמהפך שעוברת משטרת ישראל בנסיון לעצב מחדש את יחסה לציבור הערבי בישראל. בצל אירועים שיצרו חוסר אמון עמוק כמו הרג אזרחים ערבים מירי שוטרים באירועי אוקטובר 2000 וגם באום אל-חיראן ב-2017, או האלימות שנטען שהופנתה כלפי מנכ"ל מרכז 'מוסאווה' ג'עפר פרח בעת שנעצר בהפגנה בחיפה, מנסים כחולי המדים להחזיר את אמון האוכלוסיה בכך שפעולת המשטרה יכולה לשפר את חייהם. על רקע 21 אזרחים ערבים שנרצחו בשנה האחרונה, רבים מהם מנשק לא חוקי, השינוי הזה יכול להציל חיים.

תשעה חודשים חלפו מאז שנפתחה התחנה בגליל התחתון, אחת משתי תחנות שהוקמו בשנה האחרונה בתוך הכפרים הערביים, כחלק מהקמת המנהלת לשיפור שירותי המשטרה במגזר הערבי. "בהתחלה היו הרבה רעשי רקע, כן רוצים משטרה בכפר, לא רוצים משטרה בכפר, אולי המשטרה באה כאן רק כדי לתת לנו דו"חות, ואנחנו באנו ואמרנו 'אנחנו פה למענכם, לתת לכם את שירותי המשטרה, זו הסיבה שהקימו אותנו'" סיפרה וגנר.

סגן ניצב מירב וגנר מפקדת תחנת כפר כנא. (צילום: דוברות המשטרה)

וגנר דוברת ערבית כמו בת המקום, ומודעת מאוד לעין הפקוחה שמופנית אליה ואל פעילות התחנה. עצם מינויה של מפקדת תחנת משטרה בתוך כפר מוסלמי בו יש התנגדויות ושבגזרתה אוכלוסיה של כ-90% ערבים הוא לא מובן מאליו. "אנחנו כאן תחת זכוכית מגדלת, יסתכלו על כל דבר, יבחנו אותנו, כדי לראות את ההתנהלות שלנו. הם מסתכלים בעיניים ביקורתיות ואולי בצדק, כי לאורך שנים הם היו רגילים למשטרה אחרת, ואנחנו רוצים להראות להם שיש עוד דברים במשטרה. עד הקמת התחנה הכניסה לכפרים היתה יותר למטרות אכיפה. לחיפוש אמל"ח, למעצרים, פחות בהיבט קהילתי ושירותי", היא מסבירה.

מאחוריה כבר מספר מבצעים לתפיסת סמים ונשק לא חוקי, אבל את הישגי התחנה מאז שנפתחה היא לא בוחנת בפרשיות גדולות שתופסות כותרות. מבחינתה מדובר בתהליך ארוך של בניית אמון עם הקהילה אחרי הזנחה של שנים. "מעבר לנוכחות פה, אנחנו למשל מקפידים שכשאזרח פונה הוא יקבל מענה. אני יכולה להגיד לך שזה מסר שעובר לכל השוטרים, לתת במקום 100% את ה110%, לתת את המעבר" מסבירה וגנר.

משטרת כנא (צילום: מיכל רוזן)

הדוגמאות ל'מעבר' הן רבות. "מישהו בכפר פנה לבזק. בזק לא נתנו לו מענה, אז הוא פונה אלינו והשוטרים שלנו הם אלה שפונים לבזק, ואנחנו באים גם לראות שבזק באמת גם תיקנו את מה שצריך, שזה עובד כמו שצריך. מגיעה משמרת לילה ובודקת שעשו את התיקון. זה לא עיסוק משטרתי, אבל מה לעשות, אנחנו כאן כדי לתת את המענה". וגנר מסבירה שהמשטרה נתפסת כסמל הממסד, וכתוצאה מכך התחנה והשוטרים הופכים להיות כתובת לכל דבר ועניין שמטריד ומפריע לתושבים.

"התושבים לא מכירים כתובת אחרת, ופונים למשטרה"

העובדה שככל שיש יותר נוכחות משטרתית בקרב האוכלוסיה הערבית המשטרה הופכת להיות כתובת עבור האזרחים ולא רק מושא לחשדנות או כעס אינה ייחודית רק לתחנה בכפר כנא. גם סגן-ניצב משה זריהן, מפקד תחנת העיירות, תחנה שפועלת מאז 2004 במתן שירות לתושבי היישובים הבדואים והפזורה בנגב, מתאר מציאות דומה. "הם לא מכירים שום כתובת אחרת, הם פונים למשטרה, הם פונים למש"ק (מפקד שיטור קהילתי מ.ר.), ניתקו לי מים, ניתקו לי חשמל, הוציאו לי צו הריסה, בוא תעזור לי, אנחנו נמצאים בכל המעטפת הזו. אני יכול לספר על מקרים בהם אנחנו מביאים את המועצה לסלול שביל לנכה, כי לו אין כוח לפעול למול זה או פיצוץ של צינור מים שיכול להיות שבועיים או סתימה בביוב והם פונים למשטרה, 'תראו איך אתם עוזרים לנו'".

שתי התחנות שונות מאוד זו מזו. תחנת כפר כנא ממוקמת ממש בתוך כפר מוסלמי בגליל התחתון, תחנת העיירות לעומתה ממוקמת סמוך לצומת שוקת ופרוסה על שטח עצום בו אין כתובת לבתי התושבים והתשתיות חלקיות או אינן קיימות. גם אופי האוכלוסיה שונה מאוד – ערביי הגליל שונים באורחות חייהם מהבדואים של הנגב. לכל תחנה יש את ההתמודדויות השונות שלה אך המשימה היא אותה המשימה – הגברת הביטחון האישי.

כמה אנשים מתקשרים כשיש אירוע ירי?

אסור לטעות ולחשוב שהעובדה שמפקדי התחנות והשוטרים פועלים רבות בסיוע לתושבים בפתרון בעיות שמחוץ להגדרת תפקידם מונעת מהם לעסוק בנושאים הבוערים. "לתת שירות משטרה ולתת איכות חיים לאזרח הנורמטיבי משמעותו גם בין היתר למגר גם פעולות פסולות", אומרת וגנר, "נגיד ככה, 98% מהתושבים כאן בגזרה – יש בערך 52 אלף תושבים, הם נורמטיביים, שרוצים חיים טובים, שקטים, רוצים לחיות כמו כל אחד במדינה. ולהם מגיע לקבל את שירותי המשטרה ומגיע להם גם איכות חיים. הם בעצמם גם כן מתנגדים לכל מיני תופעות. רואים למשל את תופעת האמל"ח הבלתי חוקי כתופעה פסולה."

"מה שקורה זה שעכשיו אם בעבר אירוע ירי, מן הסתם רק מי שנפגע היה מדווח על מי שירה עליו, והשכנים לא היה מתקשרים – מה שלא קורה עכשיו. בחיפה למשל מן הסתם כל השכנים מסביב יתקשרו, יתעניינו ויבדקו מה קורה, ופה שמנו לב שזה לא היה קורה, כל אחד היה אומר אנחנו לא מנסים עכשיו ליפות את המצב, והמטרה שלנו היא לשנות את המצב, לתת גם לאותם 98% מהאזרחים הנורמטיביים את הביטחון גם בזה שהם כן, אם הם רואים תופעה פסולה, הם צריכים לדווח עליה, לצאת כנגדה. זה חלק מתהליך שמן הסתם לא יקרה תוך יום אבל אנחנו מתחילים את התהליך הזה. אני יכולה להגיד על אירוע ירי שיש זה שהדבר הראשון שאני בודקת זה כמה אנשים התקשרו, לראות אם אנחנו בדרך הנכונה".

בשנת 2017 נתפסו ע״י המשטרה אלפי אמצעי לחימה, נעצרו בכל רחבי הארץ 2,225 חשודים והוגשו 1,137 כתבי אישום כנגד חשודים בגין עבירות אמל״ח המהווים עלייה של 9.5% בכמות המעצרים ושל 42% בכמות כתבי האישום ביחס לשנת 2016. וגנר מדגישה "לא הזנחנו את הנושא של האכיפה והלחימה העיקשת בתופעת האמל"ח הבלתי חוקי ובתופעת הסמים, להפך מאז שאנחנו פה ורואים את זה יש עלייה בתיקי הסחר במאות אחוזים, כי אנחנו כן מטפלים בבעיות מאוד קשות שהיו פה כי הטיפול בזה משליך על איכות החיים של האזרח הנורמטיבי, כי אם יש לו תחנת סמים מתחת לבית ויש שם לפעמים קטטות ויש שם אירועי ירי, אז מן הסתם אין לו חיים בטוחים, אין לו ביטחון אישי, הוא לא יתן לילדים שלו להסתובב למטה, כי הוא יודע שחס וחלילה עלול לקרות משהו בשלב כזה או אחר".

הרוגים מירי ודקירות בחברה הערבית מתחילת 2018 (נתונים: מרכז אמאן | גרפיקה: אידאה).

עשרות שוטרים בעקבות קלצ'ניקוב אחד

מול הטענות והחיצים המופנים כלפי המשטרה על כך שאינה פועלת מספיק למיגור תופעת האלימות ונשק הבלתי חוקי במגזר הערבי וגנר וזריהן מנסים לתאר כמה ארוך, שוחק ומורכב תהליך איתור הנשקים. זריהן כבר שנים משרת במגזר הבדואי, אומנם מונה למפקד תחנת העיירות לפני כשנה אך בעבורו גם היה מפקד תחנת רהט הותיקה אף יותר ועשה תפקידים נוספים בתחנה. הוא מסביר כי "היום נדיר מאוד שהנשק נמצא בבית, הנשקים לא נמצאים בבתים הם נמצאים באדמה ואנחנו מגיעים עם אתי חפירה ועם מכשור לגילוי מתכות לאתר את הנשק". העובדה הזו מחייבת את המשטרה לפעול מיידית ברגע שיש מידע, כדי להצליח להגיע לעבריין "אם הוא בסכסוך סביר להניח שיש לו נשק בתוך הבית. זה בסופו של דבר להגיע ולתפוס את הנשק" מספר זריהן.

כשזריהן מדבר על סכסוכים הוא מדבר על סכסוכים בין השבטים השונים בגזרת התחנה. "המון סכסוכים שבטיים, לא חסר סכסוכים. סכסוך אחד כבר גבה 5 מקרי רצח". המטרה שלו היא לעצור את הסכסוך לפני שהוא מסלים "אנחנו כל הזמן מתעסקים בהדברות בצורה מסיבית כדי שהסכסוכים הללו לא התפתחו. שכל הסכסוכים הללו להבדיל מבמגזר היהודי שאז זה אני ואת, במגזר זה עשרות ומאות של מעורבים, סכסוך כזה משליך על האם תלמידים הולכים לבית הספר, האם יוצאים בבוקר לעבודה. בסכסוכי דמים זה מאוד מורכב ואנחנו כמשטרה חייבים לדעת להיות במקום ולוודא שזה לא מתפתח. במקביל להליך חקירה, תהליך מודיעין, תהליך מבצעי זה גם אומר שיכולה להיות ניידת שבמשך 3 חודשים לא תצא משכונה כי צריך ניידת קבועה בתוך אותה משפחה ויש לזה תג מחיר מאוד גבוה ואנחנו משלמים אותו כי אין מה לעשות, בסופו של דבר אסור שזה יסלים". אך לרוב הוא מוסיף "הנשקים נמצאים בפזורה, מסביב, בשטחים רחבים, במרחקים שאפילו אם נתפוס את הנשק קשה לקשר אותו לבית, לאדם. ואז צריך לבדוק כי אולי נמצא תביעות אצבע או די.אן.אי על הנשק כדי לאתר אותו. כי יכול להיות שנמצא את הנשק, אבל לא נוכל לקשר אותו לחשוד."

סגן ניצב משה זריהן מפקד תחנת העיירות (צילום: דוברות המשטרה)

וגנר מתארת את כמות המעורבים בכל פרשיית נשק או סמים, מדובר בעשרות של שוטרים שעובדים מסביב לשעון מספר חודשים, חלקם מהתחנה, חלקם מהמחוז והיחידות הארציות השונות. היא מתארת איך נראתה תפיסת רובה מסוג קלצ'ניקוב לפני כ4 שבועות "זה מתחיל מקצין מודיעין, עובר ליחידת הבילוש, מדובר על כעשרה אנשים שיוצאים לשטח, ואז מביאים גם כלבן. הוא מריח ולא מצא, ואז את רואה את הטנדרים של המשטרה. מתחילים להוציא מעדר וכולם חופרים, חופרים, חופרים, לא מצאנו פה, עוברים לשם, מביאים את גלאי המתכות, גם לא תמיד הוא מסייע, ואז אומרים די די, זו עבודה סיזיפית, אתה מגיע לשטח עם מעדר ואתה פשוט עודר כמה שעות ממקום למקום למקום בתקווה שתמצא משהו ויכול להיות שחפרת פה אבל בדיוק הנשק היה שם, וחפרת פה ופה ופה אבל פספסת את הנשק כי הוא היה שם. סה"כ אתה לא יכול להפוך את כל השטח הפתוח, שטחים אדירים. אז אני אומרת שהיום זה לא כמו שהיה פעם".

זריהן מתאר כי "בסופו של דבר לכלל הבתים יש את הנשקים, לכלל השבטים יש נשקים. אין אני חושב אין שבט שאין לו נשק, הנשק מבחינתם זה סטטוס. לא מעט בחתונות כשאת רואה את הנשקים יוצאים זה כדי להפגין את הכח של השבט, בדגש אם אותו שבט מסוכסך עם שבט אחר". תופעת הירי בחתונות נפוצה בנגב הרבה יותר מבצפון הארץ. כיום מסביר זריהן שגם בפזורה התופעה כמעט ונעלמה בשל התנגדות התושבים, מרביתם אזרחים נורמטיביים שרוצים לישון בחודשי הקיץ על גג הבית באוויר הלילה הקריר ולא לחשוש מכדורים תועים מהחתונה שנערכת באותו לילה.

המפתח נמצא בקשר עם הקהילה

זריהן מספר כי בכל קיץ בגזרת תחנת העיירות מתקיימות מאות חתונות, ושוטרי עיירות מתעסקים באיתור אוהלי החתונות, במתן מעטפת, המש"קים מדברים עם המשפחות ואף מחתימים אותם על כתב התחייבות שלא יהיה ירי. זה דורש כיסוי מודיעיני לכל החתונות מסביר זריהן "אין דבר כזה ירי בחתונה ואם מישהו ירה אני רוצה לדעת שהוא ירה. אם זה קרה בשישי, במוצאי שבת מוציאים צו בית משפט, חיפוש בבתים, מעצרים והעברה של מסר: 'אני פה בבית שלך'. וכן גם לעצור את החתן ואת האבא שלו וכך התופעה מצטמצמת".

זריהן אומר כי "המגזר עדיין לא בשלב כזה שהוא בא וחושף באופן מוחלט 'יש נשק לכו תחפשו אצלו'." מה שמחזיר אותו שוב לאתגר העומד בפניו ובפני המשטרה "חיזוק הקשר עם האוכלוסיה במגזר הבדואי ואנחנו בדרך הנכונה. החלום שלי זה שכשאני אכנס למועצה אני ארגיש כמו שאני נכנס לעומר, שנקי ויש ערוגות פרחים ותשתיות ושהתרבות והמנטליות תשתנה וזה האתגר המשמעותי והמגזר מתחיל להבין ולהפנים את זה". כדי לענות לאתגר יש חשיבות לשיתופי הפעולה והעשייה בתוך הקהילה למען בניית האמון. ישנם פרוייקטים רבים בהם עוסקים שוטרי התחנה החל מגיל הגן ועד לכינוס מכובדי הקהילה. מדובר על פעילות יום יומית, לדוגמה בנקודת השיטור בשגב שלום שרק הוקמה בספטמבר האחרון עד לכתיבת שורות אלה התקיימו 765 פעילויות עם הקהילה, מדובר בפועל על יותר משלוש פעילויות ביום ממוצע.

גם בתחנת כפר כנא עוסקים בפעילות הקהילתית רבות. בסיכומו של דבר אומרת וגנר "חייבים שיתופי פעולה, אבל אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שלא כולם רוצים לשתף פעולה. יש הרבה אנשים שחוששים וזה בסדר. לא סתם אני אומרת, אנחנו פה כדי לשנות את המציאות הזו, שידעו שאפשר לשתף איתנו פעולה, שאנחנו יכולים להעניק את הביטחון, וזה לא משהו שישתנה ביום אחד. ואני חושבת שהיום יש שינוי באמת בתחושה שלהם של מה זה משטרה ומה זה עשה מהרגע שהתחנה למעשה נפתחה. ושוב, אנחנו לא קלים ולא נוטים לוויתורים, ובמקומות שצריך לאכוף אנחנו אוכפים, ומצד שני אנחנו גם נותנים את השירות, ומסבירים מה זה שירות. כמו שאמרתי אכיפה היא חלק מהשירות – היא משרתת את האזרח הנורמטיבי, היא מציקה לעבריין, וזה מה שצריך להיות".