ערב יום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל, נתבשרו עובדי מפעל נגב קרמיקה בירוחם, כי נמצא גואל למפעל המפרנס מאות משפחות ממעמד הביניים של העיר הדרומית, אותם אנשים מבוגרים שבעמל ויזע שומרים את הראש מעל המים. ומי נחלץ לעזרת "המפעל הציוני", תרתי משמע? קבוצת רכישה שבראשה משקיע ירדני השומר על דיסקרטיות על מנת שלא לפגוע בעסקיו במדינות ערב השונות.
אפשר לפתוח בקמפיין שלטי חוצות לצרכנות כחול-לבן, אבל כדאי לזכור שבין ה"צרכנים" שבחרו אריחים תוצרת חוץ על פני אלו המיוצרים בירוחם, ניתן למצוא גם משרדי ממשלה ואת נתב"ג, כנסת ישראל ויד ושם.
אפשר היה לגחך ולהפטיר ש"זה כל הסיפור", אלא שהסיפור הולך גם הלאה מזה. המפעל, חודש אחרי ההודעה של קבוצת הרכישה – עדיין סגור. בעלי השטח והמבנה מסרבים להעביר את זכויות החכירה לקבוצת הרכישה החדשה. ומי הם אותם בעלים? החברה הממשלתית לשעבר 'מבני תעשיה', שנמכרה בשנות ה-90 לספקולנט אליעזר פישמן והיום, לאחר שפשט את הרגל, היא בבעלות מבוזרת וללא גרעין שליטה. כך, לפחות עד שאיזה בעל הון ישראלי, או אמריקני, או סיני, או קטארי יחליט להשתלט עליה ועל שטחי הענק שלה. החברה הוקמה על ידי מדינת ישראל בראשית שנות ה-60 במטרה להקים מבני תעשייה גדולים להשכרה והחכרה, דווקא בפריפריה הישראלית – ערד, שדרות, ירוחם, חבל תפן ועוד.
שווה אולי לזכור שמלכתחילה מפעל נגב קרס בשל התחרות מול ייבוא האריחים מטורקיה (כן, גם הניהול הכושל וההצטיידות המגלומנית לא ממש סייעו). מה לעשות? שם מייצרים יותר בזול, וגם אם איכות המוצר שלהם פחותה – הצרכן הישראלי מעדיף את שורת המחיר – בוודאי בעידן הבניה ב"מחיר למשתכן".
אפשר לפתוח בקמפיין שלטי חוצות לצרכנות כחול-לבן, אבל כדאי לזכור שבין ה"צרכנים" שבחרו אריחים תוצרת חוץ על פני אלו המיוצרים בירוחם, ניתן למצוא גם משרדי ממשלה ואת נתב"ג, כנסת ישראל ויד ושם.
בימים אלה מתריעים יצרני המלט הישראלים, כי שוק המלט בישראל מוצף אף הוא בתוצרת טורקית, המשווקת ב'מחירי היצף', כלומר – במחיר הנמוך מעלות הייצור בארץ, במטרה להוביל לקריסת הייצור המקומית. מפעל מלט הר-טוב מזהיר כי אם יימשך המצב יאלץ לסגור את שעריו.
ייתכן שבעתיד תהיה זו טורקיה, פעם הטובה בידידותנו, שתשפיע על מחירי הדיור בישראל דרך מחיר המלט. גם מפעל הכבלים בשדרות – שהצרכן המרכזי שלו היא חברת החשמל בישראל, הגיע לפני פחות משנה לוועדת הכספים כשהוא מתריע מפני סגירה לאחר שהחברה עברה לרכוש בטורקיה תוצרת באיכות פחותה. בכל חג, מייבאת הממשלה תוצרת חקלאית טורקית שתתחרה בחקלאים המקומיים – כאילו לא די להם ההתמודדות עם עליית מחירי המים, הטרור החקלאי, העפיפונים הבוערים ושר החקלאות שפועל במרץ לחסל את מכון המחקר החקלאי הישראלי.
דווקא תחת שלטונן הממושך של ממשלות המגדירות עצמן "לאומיות", מאבדת ישראל חלקים הולכים וגדלים מעצמאותה המשקית, הייצוא התעשייתי יורד, המשרות התעשייתיות מיוצאות להן למדינות העולם השלישי, וחלקים הולכים ומתרחבים מהמדינה נמכרים חתיכה אחר חתיכה לכל המרבה במחיר.