בדרך לאלבי, בית קפה תל אביבי כמעט טבעוני, לא ותיק אבל מוכר מאוד בקהילה, הבנתי שההזמנה שנשלחה מהדוברות שולחת אותי למקום אחר. באמת קצת הפתיע אותי שמשרד האוצר יגיע לאחד ממעוזי הסצינה הלה"טבית המזרחית. חישבתי מסלול מחדש והגעתי למסעדה שנושאת את אותו השם ביפו. טברנה יוונית, שכל המקומות בה הוזמנו מראש והמנות בתפריט מתומחרות לתיירים.
הדובר של הערב ישב לבד על הבר בטי שירט אפור ושיחק עם האייפד. כנראה עובר על הנקודות המרכזיות עליהן ידבר, אולי סוגר עוד רפורמה שתשפיע על הכיס של כולנו. מדי פעם ניגש אליו כתב לצ'פחה מחויכת. שאול מרידור, 'שאולי' בפי כולם, רק בן 41, אבא לארבעה, הספיק לסיים קדנציה סוערת כמנכ"ל משרד האנרגיה במהלכה אושר מתווה הגז. אז, כתגובה לביקורות נגד קוצר הראיה של המתווה, אמר "מי יודע אם תהיה מדינה עוד 30 שנה". לפני פחות משנה מונה לאחד התפקידים החזקים במשק, הממונה על התקציבים באוצר. מרידור הוא כנראה הדוגמא הקלאסית ביותר לנער אוצר של תקופתנו. ילד טוב ירושלים, נצר למשפחת אצולה של ירושלים החילונית ימנית, בוגר תוכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. התקבל לתפקיד רפרנט באגף התקציבים מיד לאחר לימודיו ב-2002 ומשם טיפס בסולם הדרגות, עד לתפקיד הממונה על התקציבים.
אנשי המסעדה מכינים עבורו את עמדת הנואם המאולתרת, החוסמת את הסמטה הקטנה. לילך הדוברת מגיעה לבדוק שהכל מוכן. בינתיים רחבת השולחנות שהוזמנו מראש מתמלאת בכמה עשרות מאזינים. במבט מהיר אפשר לסווג אותם; קבוצה אחת של כלכלנים צעירים שרוצים להיות שאולי; קבוצה נוספת של בחורים ליברטריאנים, כאלו שחזותם הסטרייטית החיוורת וההומוגנית מסגירה את עמדתם הפוליטית-ערכית; שתי משפחות שמורכבות מזוג בגיל הפרישה וזוג צעיר בתחילת דרכו (ככל הנראה הבת והחתן) ושולחן אחד בו יושבים שני זוגות של קשישים, ממש סמוך לעמדת הנואם. בין לבין יושבים במסעדה כמה לקוחות שנראה שלא ידעו על האירוע המתוכנן ונקלעו אליו במקרה.
שאולי פותח את דבריו באמירה כאילו פרובוקטיבית, "בניגוד למה שחושבים, לנו באוצר אין כסף. כל מה שאנחנו עושים זה לקחת מכם האזרחים כסף, חלק יותר חלק פחות ולחלק אותו. אנחנו מנסים לשים את הכסף במקומות שיאפשרו לכם להרוויח יותר כסף כדי לקחת מכם יותר כסף ולהשקיע אותו שוב". כמובן שמדובר בתיאור פשטני מאוד, אבל נסלח ביחס לפורמט במסגרתו מתקיימת ההרצאה. ההפשטה הזו משקפת את האופן בו מרידור מבין את האנשים שיושבים מולו. במשך כל השיחה הוא מנסה להשתמש בהמשגה הפשוטה והפשטנית ביותר, מתוך הנחה שהיושבים מולו חסרי כל יכולת להבין על מה הוא מדבר.
הדוגמא שדרכה בוחר שאולי להסביר את פעילות אגף התקציבים היא מערכת התחבורה בישראל. בגילוי לב הוא מתאר את המצב העגום של התחבורה בישראל. "אין מטרו ואין רכבת קלה למעט קו אחד בירושלים". הוא אומר וממשיך, "חסרים לנו כ-250 מיליארד שקל כדי לסגור את הפער. זה כמובן סכום שאנחנו לא יכולים להשקיע אותו לא בשנה ולא בשנתיים. אם לא נעשה כלום, כל שנה מצב הפקקים יהיה יותר גרוע. ואני אגלה לכם סוד, גם אם נעשה הכל, בשנה הבאה יהיה יותר גרוע.מדובר בתהליכים שלוקחים זמן". מרידור ממשיך ומתאר את האפשרויות שעומדות בפני האוצר כדי להתמודד עם צד ההיצע של פתרונות התחבורה ואת האפשרויות שעומדות בצד הביקושים, כלומר הקטנת הצורך והרצון של האזרחים לנסוע ברכב הפרטי. בדרך הוא גם מדגים את החסמים שעומדים בפני הממשלה בדרך לסלילת קווי רכבת וכבישים. חסמים שרובם מקובלים על מרידור כראויים ומגנים על האינטרס של האזרחים, כמו הגבלת שעות העבודה באזור מיושב או הימנעות מחפירה של כל העיר בעת ובעונה אחת.
בשלב מסויים קורא לעברו גבר מבוגר מהקהל, "אתה מדבר כאילו המצב הזה הוא לא באשמתכם". קשה שלא לחוש בזעם שלו "אני רכשתי בית פה באזור כשהבטיחו שב 2016 תהיה פה רכבת קלה. עכשיו מדברים על 2021". מרידור משדר מסר של אחריות ואומר "גם אנחנו עושים טעויות". למעשה, מרידור שנמצא במערכת כבר למעלה מעשר שנים, חתום כנראה על לא מעט מהטעויות וההצלחות של המדיניות הממשלתית שאת תוצאותיה אנחנו חווים היום.
אבל, למה לו לקחת על עצמו את האחריות הזו, אני שואל את עצמי. על התחבורה, על מערכת החינוך? על מערכת הבריאות? כל הבעיות של החברה הישראלית מתנקזות לכתפיו הצרות של פקיד ציבור, כלכלן. הרי תפקידו להקצות את הכסף. במשרד התחבורה יש מהנדסים שצריכים לתכנן מסילות ולהוציא אותן לפועל. במשרד הבריאות יש רופאים ומנהלי מערכות בריאות שאמורים לתעדף הוצאות על בסיס שיקוליהם המקצועיים. מדוע הוא, שאולי, וקבוצת הכלכלנים הצעירים שתחתיו צריכים להביע את "עמדתם המקצועית" בכל תחום ובכל נושא?
בינתיים בעוד שאולי מדבר ומסביר על כך "אי אפשר הכל, ואם רוצים קיצבת זיקנה, ולנכים ולתחבורה – צריך לחתוך איפשהו", הזוג המבוגר שלפני קם ללכת. האישה ששחצתה זה מכבר את גיל ה-70 רעבה, אבל המחירים בתפריט נראים לה, בצדק, קצת מוגזמים. אחרי התלבטות קצרה היא הולכת וחוזרת עם סנדוויץ שקנתה במקום סמוך. הגבר נבוך לשבת במסעדה עם סנדוויץ שנרכש במקום אחר, מתעקש לנטוש את השולחן ולעמוד בהמשך הסימטה. הם ישארו לעמוד שם ולהאזין להרצאה עד סופה.
מתחלואי התחבורה הציבורית עובר מרידור לדבר על המצב של החברה הערבית ועל תוכנית 922. בהחלט מדובר באחד המהלכים המרשימים שהוביל אגף התקציבים בתקופה של קודמו בתפקיד, אמיר לוי. במרכז ההחלטה הזו עמדת שיטת הקצאת המשאבים לחברה הערבית, שתאפשר תיקון חלקי של אפליה והזנחה מתמשכת. הדרך לשיוויון (עוד נגיע למילה הזו) עוד ארוכה, אבל הישגים ראשונים כבר אפשר לראות בשטח.
מהאגף הימני עולות שאלות שלא בהכרח קשורות לעניין. למעשה מדובר בשאלות מהסוג שתמיד נשמע תלוש מהקשר, "מדוע חזרתם בכם מהתביעה נגד זכות השביתה של עובדי חברת חשמל?" שואל אחד. "למה אתם לא מקדמים את שיטת הוואוצרים לבתי הספר?" שואל חברו "מה זה בכלל שיוויון?" שואל השלישי. מרידור מזהה את הקבוצה כתומכי אג'נדה ימנית קיצונית. הם עונים לו במקהלה גאה "אנחנו ליברטריאנים". הוא משיב לכל אחת מהשאלות בסבלנות מכבדת, אם כי ניכר שהוא מובך מחוסר הקשר שלהן למציאות. "אנחנו חייבים להיות הגונים" הוא עונה ביחס לתביעה ומוסיף כדי להרגיע את חבורת הצעירים "עוד יהיו לנו הזדמנויות לחזור לבג"ץ עם הנושא הזה. אולי בנמלים ואלי במשהו אחר. המאבקים של ההסתדרות לא נגמרו". ביחס לשאלת הוואוצ'רים הוא עונה "זאת אפשרות. אם כי לתפיסתי למדינה עדיין יש אחריות למערכת החינוך, שחורגת מנושא התקצוב". השאלה על השוויון כבר הייתה קצת יותר מבלבלת עבורו. מושג מופשט מדי שלא מסתכם לטבלאות ותקציבים. "אני לא מאמין בשוויון. איפה שלא ניסו ליצור חברה שוויונית בעולם זה נכשל" הוא אומר, "אבל שיוויון הזדמנויות כן. הילד שנולד בג'יסר א זרקה והילד מתל אביב צריכים לקבל תנאי פתיחה שווים, בכל מה שנוגע למשאבים שהמדינה משקיעה בהם. מה כל אדם עושה עם זה? זה כבר עניין שלו".
בזמן שהמואזין לא מפריע לו, המוזיקה החיה המנוגנת בבר השכן עושה את העבודה. לאחר שעה של שיחה ניכר שגם הקהל וגם המרצה כבר עייפים. הוא פונה לשאלה אחרונה מהקהל. בחור מקריח על אופניים שעומד בצד צועק לעברו "מה עם המס על הבירות? למה בישראל הבירה הכי יקרה בעולם". קהל צוחק. מרידור עונה ברצינות, "יש כמה מיסים אחרים שנוריד לפני המס על הבירה".
