אֲנִי לֹא טוֹבַעַת.
נָכוֹן, אֲנִי לֹא מְשַכְשֶכֶת בָּרְדוּדִים,
וְנָכוֹן, זֶה בִּכְלָל (בִּכְלָל) לֹא נָעִים,
אֲבָל אֲנִי לֹא נֶחְנֶקֶת מִמַּיִם מְלוּחִים
אוֹ מְאַבֶּדֶת אֶת עַצְמִי לָדַעַת
אַל תִּיבָּהֵל
אַל תּוֹשִׁיט לִי יָד
אֲנִי לֹא טוֹבַעַת.
אֲנִי לֹא נוֹפֶלֶת.
נָכוֹן, אֲנִי עוֹמֶדֶת לְפִתְחֵי הַתְּהוֹם,
אֶל עֶבְרֵי פִּי פָּחַת
אֲבָל אַתָּה יוֹדֵעַ מָה?
זֶה מְעַנְיֵין לִי אֶת הַתַּחַת;
אֲנִי לֹא מְפַחֶדֶת לִפְרוֹשׁ כְּנָפַיִים
(אֲפִילּוּ שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁאֵין)
וְאִם אֶפּוֹל, וְאִם אֶתְרַסֵּק
אַתָּה יוֹדֵעַ מָה?
יְהִי כֵּן.
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָה יִהְיֶה אִתִּי
אֲבָל מָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה, מַעֲדִיפָה שֶׁתְּוַותֵּר.
מֶרְכָּז הָאֲגַם הַקָּפוּא,
בּוֹ הַקֶּרַח דַּק בְּיוֹתֵר,
בּוֹ קַר כָּל-כָּךְ, שֶׁאֲפִילּוּ הַמִּילִּים,
מַתְחִילוֹת אַט אַט לְהִישָּׁבֵר,
הַנָּח לִי,
שָׁם אֲנִי רוֹצָה לְהִישָּׁאֵר.