בשכונת מוסררה ("מורשה" בשמה שעוברת מערבית) נפתח אתמול (שלישי) בערב פסטיבל אומנותי שמתמקד באומנות המיצג החוויתי האינטרדיסציפלינרי של ענפי האומנות המודרנית, כאשר המיקוד הוא על תפקידה של האומנות בעידן של אי וודאות והצפה של כמויות מידע במאה העשרים ואחת. חלק גדול מהמיצגים נערכים בשיתוף פעיל עם הקהל כמו זה של נגנית הנבל והאומנית שיושבת בחדר מכושף כשהקהל רושם על נייר רישומים כאוות נפשו והיא מנגנת באימפרוביזציה את רישומי הקהל.

המיצגים נראים אמנם חובבניים לעיתים ביחס לאפשרויות הקולנועיות כיום אבל זוהי בדיוק המטרה – שיתוף הקהל, כמו בזרם התיאטרון האינטראקטי, וניסויים אומנותיים של אמנים עם רעיונות מופשטים, חברתיים ואוניברסליים – לאו דווקא התמקדות בפלאי הטכנולוגיה. הפסטיבל מציג אמנים מהחשובים בעולם באומנויות המיצג והארט-וידאו  לצד אמנים ישראלים, מעלה בסימפוזיונים יומיומיים שאלות מהותיות על ההשקה בין אומנות ומדע ואפילו פיסיקה קוואנטית, מעלה מופעי רחוב, ומדי ערב יוצא מיצג ססגוני מחזית המרכז למרחבי מוסררה.

מאיה סמירה – פסטיבל מוסררה מיקס (יח"צ)

פסטיבל 'מוסררה מיקס', המתקיים ביוזמת "בית הספר הרב תחומי לאומנות וחברה", מתקיים באולמותיו וסדנאותיו של בית הספר ברחובות השכונה, ברחוב שבטי ישראל על גבול שכונת מאה שערים (בית קנדה) ואפילו בבתים וחצרות של דיירי השכונה, כאשר מופע מוסיקאלי מרכזי, נערך מידי ערב, וכולל ניסויים של המשלבים תאורה עם כלים מוסיקאליים ואומנויות הצילום והפלסטיקה.

שכונת מוסררה הופכת בשנים האחרונות למרכז הפעילויות האומנותיות של ירושלים. "בצלאל" מעביר חלק גדול למוסררה, בית הספר לקולנוע "במעלה" פועל מספר שנים בשכונה, והמרכז הגדול לאומנויות יוצר דו קיום עם ההוויה הירושלמית.

המרחב הקיומי של השכונה הוא מרתק, בהיותה גובלת בין ירושלים המזרחית, שכונת מאה שערים, והמתחם הצרפתי של נוטרדאם, חיים זה לצד זה במתח לא פשוט המלווה את השכונה שידעה ברוב שנותיה מתח בין העדות האתניות שחיו בקרבה – כבר בתחילת המאה ה-20.

רנטה שפרד – פסטיבל מוסררה מיקס (יח"צ)

שוטטות במיצגים בסמטאות הפסטיבל בשעות הערב מגלה שבמקור, הארכיטקטורה של מרכז השכונה היא ערבית קלאסית, מרשימה ומעוררת געגועים, זכר לכך שעד 1948 הייתה השכונה מקום לבתיהם של עשירים ערבים, שהשקיפו אל חומות העיר העתיקה.

ההיסטוריה של השכונה והמקומות בהם מתרחש הפסטיבל הייתה הפכפכה בכל השנים, רצופה אלימות ותסיסות חברתיות ולאומיות. חבר שהתלווה אלי הגדיר את מוסררה כ"חגיגה בליווי רוחות רפאים". מוסררה נחשבה לשכונה סוררת בעיני הממסד גם של מפא"י אך לא פחות על ידי ממשלת הליכוד, כאשר צחוק הגורל הוא שדויד לוי שזכה לאחרונה בפרס ישראל על זכויותיו החברתיות היה לוחם גדול נגד תנועת 'הפנתרים השחורים' שנוסדה בשכונה.

לאחר מלחמת העצמאות, כשהשכונה הייתה בידי מדינת ישראל על קו התפר עם השלטון הירדני, שוכנו בבתים הערבים, בצפיפות קשה ועוני, עולים חדשים מצפון אפריקה, שגם סבלו ממצוקה קשה וגם שימשו כמגן אנושי של צליפות חיילי הלגיון הירדני. בתחילת שנות השבעים, לאחר כיבוש החלק המזרחי של העיר, התעוררה תסיסה חברתית בקרב התושבים המקופחים, וכך נוסדה תנועת "הפנתרים השחורים" המיתולוגית, שבראשיה עמדו דמויות של אנשים יקרים כמו צ'ארלי ביטון (גר בשכונה בבית רחב ידיים), ראובן אברג'יל וסעדיה מרציאנו שהפגנותיהם שהסתייעו בבקבוקי תבערה ועימותים אלימים עם המשטרה, כפו על הממסד טיפול במצוקה.

נינה פישר ומרואן אל סאני – פסטיבל מוסררה מיקס (יח"צ)

ואז באה מלחמת יום כיפור והתקציבים הלכו כרגיל לטובת הביטחון. חלק קטן מהפעילים התברגנו, ובמציאות של היום, בתיהם שהיו שווים פרוטות, הפכו לנדל"ן ששווה מיליונים רבים. בחצרות ובגינות המטופחות של השכונה, מרשים התושבים המבוססים והאדיבים שבאו זה לא מכבר, לקיים מייצגים. בסמטת חולדה הנביאה, יש מיצג וידאו-ארט מרתק בגינה פורחת, עם משמעויות מעמיקות, המראה כיצד איפור של אודם על פניה של אישה צעירה נמרח והופך לדם כל זאת בליווי מוסיקה מהפנטת של וורדי. מיצג נוסף שהרשים אותי של אומן אוסטרלי טריילר מופאט, מראה תמונות של פליטים אומללים צפופים בסירות, כאשר צילומי תקריב של כוכבי הוליווד מסרטים מפורסמים מביטים מבעד לחלון בסצנות שונות, יוצרים תחושה שהם מביטים כביכול בפליטים האומללים. במיצג אחר של נינה פישר ומרואן אל סאני, שני מסכים מראים אי יפני משתי זוויות שונות, צילום פסטורלי מספינה שסובבת את האי, וצילומים קשים מאוד של המתרחש או נכון לומר לא מתרחש בעיר רפאים שהייתה מכרה פחם שנסגר ב-1974. כל זאת בליווי ציורים ודוקומנטציה בחלל החדר של האירועים באי. מיצג אחר של ביורן מלהאוס על מכונת התעמולה של רשת פוקס – נושא מצוין, אבל לצערי הביצוע לא הרשים אותי.

פסטיבל מוסררה מיקס – the Ground – Anna Kalwajtys (יח"צ)

בין חגיגת האורות ותהלוכת נגנים במיצג מבויים על שלל התאורות, כרוז מחופש כאביר קורא להפגנות באמצעות קסדה עתידנית שבקציה העליון צ'קלקה של משטרה המאיימת ביללת סירנות, אולי מזכיר במשהו את הפנתרים. אנו פוגשים את טיראן אלזם נכדו של הפנתר השחור יוסף אלזם, די משועשע הבחור. הבית שקנתה משפחתו מעמידר בעשרים ושבעה אלף שקלים שווה היום שבעה מיליון שקלים, ממש כמו שכונת הייט אשבורי בסאן פרנסיסקו, שכונה ענייה בה החלו מהפכות, הפגנות בעד זכויות להט"ב וההתנגדות למלחמת ויטנאם, שכיום שכר דירה בה הגיע לפסגות של עשרים אלף דולר לחודש. אבל טיראן אינו מרוצה: "יש לי ארבעה ילדים אבל אי אפשר לגדל אותם כאן. כולם קשישים או משקיעי חוץ, אני מתכונן למכור את הבית".

אני שואל צעיר, סטודנט משתתף במיצג, האם הוא יודע היכן "סמטת הפנתרים השחורים" או סמטת "הם לא נחמדים" (ראש הממשלה גולדה מאיר הואשמה בצדק או לא בצדק שזה הביטוי בו נקטה בפגישה עם הפנתרים), הסטודנט אינו יודע. עצוב שזה מה שנשאר מהתנועה הנפלאה הזאת. כן… יש גם פינה שנקראת על שם סעדיה מרציאנו, הפנתר השמאלני הטראגי שלא ידע טוב בחייו עד מותו. גם משהו.

וזו בדיוק בעיית השכונה כמו במשכנות שאננים. אין ילדים, ואפילו בית קפה אין בשכונה. נקי מדי, בורגני מדי, סימני שאלה וקריאה גדולים ניצבים מעל השכונה. מצב זה יוצר ניכור מסוים. אמנות לא יכולה לשכון באי בודד מנותק מהחיים. זו לא אשמת מנהל בית הספר היעיל שיזם את הפסטיבל, כך גם קרה לשינקין, כך גם קרה לגריניץ' ויליג'. על אופי השכונה אחראית ההנהלה התכנונית של העיר. רק שלא תהפוך מוסררה הגאה לשכונת גלריות למיליונרים אמריקאים וצרפתים. ואולי זה מה שרוצים פרנסי העיר? בשנים האחרונות מתלוננים התושבים על הומלסים ערבים הלנים בחצרות, המשטרה בכוחות מתוגברים מטפלת, חרדים חודרים יותר ויותר לשכונה. אם יהיו ביניהם כאלה שיפריעו לפעילויות האומנים, זה רק יוסיף נופך של חיות לשכונה היפיפייה הזאת.

הפסטיבל נערך היום ומחר (30-31.5.18), הכניסה חופשית.