דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
ספורט

כדורסל / ערים? ליגת ה-NBA מגיעה לרגעי ההכרעה וזה הזמן להתכונן לגמר

סדרת הגמר תיפתח הלילה ואין זמן להשלים שעות שינה | אחרי סדרות נפלאות, אלו שוב קליבלנד וגולדן סטייט שיאבקו על התואר | כדאי לזכור ולהזכיר מספר דמויות שאמנם לא הגיעו לגמר, אבל עשו פלייאוף בלתי נשכח

דוראנט וקארי במדי גולדן סטייט וג'יימס במדי קליבלנד (AP Photo/ /Elise Amendola /Tony Dejak)
דוראנט וקארי במדי גולדן סטייט וג'יימס במדי קליבלנד (AP Photo/ /Elise Amendola /Tony Dejak)
אביתר אבני

רגע לפני שריקת הפתיחה של סדרת הגמר זה הזמן לעשות סדר על מה שקרה עד כה בפלייאוף ה-NBA. אז בסופו של יום הגענו לאותו מקום בדיוק, חווינו סיבוב ראשון מצוין עם הצגה של אנתוני דיוויס וניו אורלינס, ושתי סדרות מרתקות שהגיעו למשחק שביעי. נפרדנו מהמרענן הרשמי ויקטור אולדיפו ומהפריק היווני והמשכנו לסיבוב שני מפוהק משהו שבו ארבע הקבוצות שהודחו זכו ביחד בשלושה נצחונות (שימי ריגר היה שואל: "זה טוב?"). הפיהוקים נעלמו בגמרים האזוריים שהבטיחו הרבה וקיימו בגדול. המתח, המהפכים, הדרמות והעובדה ששתי הסדרות הגיעו למשחק שביעי הפכו את שלב הגמרים האזוריים לאחד הטובים אי פעם. כל זאת למרות שלפרקים הכדורסל היה אפעס קשה לצפיה ובאופן מפתיע דווקא במערב. הרבעים האחרונים של משחקים 4 ו- 5 במערב הציגו את שתי קבוצות ההתקפה הטובות בליגה משלמות בייסורים על כל סל שהן הצליחו לקלוע. לפעמים היה נדמה שיותר קל להבקיע שער בכדורגל. בסוף כאמור אלו שוב קליבלנד וגולדן סטייט ולפני שנדבר עליהן, כמה מלים על מספר דמויות שנשרו בדרך לגמר.

בראד סטיבנס

מרבית סיפורי הסינדרלה לא מסתיימים בסוף מושלם. בראד סטיבנס כבר יודע את זה אחרי שהוביל פעמיים ברצף את מכללת באטלר הצנועה לגמר אליפות המכללות והפסיד לענקיות מדיוק וקונטיקט. קשה לכנות את הקבוצה המעוטרת ביותר בתולדות הליגה סינדרלה אבל איך שלא תכנו את בוסטון המסע שלה השנה היה מופלא. היא הביאה בקיץ שני כוכבים במטרה להפוך מקבוצת צמרת לקבוצה אלופה, רק כדי לאבד את שניהם בגלל פציעות. היו לה את כל התרוצים להוריד את הראש, לוותר ולהתרכז בעונה הבאה. במקום זה היא היתה כפסע מגמר ה-NBA. באמצע הרבע האחרון של המשחק השביעי בגמר המזרח היא עוד הובילה בנקודה על קליבלנד. זה השלב שבו כל מהלך יכול לחרוץ את גורל המשחק ולצערה של בוסטון ניצב מולה השחקן האחרון שאתה רוצה לפגוש בסיטואציה כזו. עצם העובדה שהיא הגיעה לסיטואציה הזו היא לא פחות ממדהימה. על המסע הזה ניצח סטיבנס. הוא לא מאמין בלוותר ולהוריד את הראש. רמז מקדים ניתן היה למצוא בתנאי שהוא הציב כאשר הוא חתם בבוסטון לפני חמש שנים – בלי טנקינג. לא שלדני איינג' הייתה בעיה להסכים לזה. אפשר להסתדר בלי טנקינג כשאתה מחזיק בשרוול שלל בחירות דראפט בעקבות הטרייד על פול פירס וקווין גארנט.

בוסטון תחת סטיבנס הולכת ומשתפרת כל שנה, מתעצבת יותר ויותר בדמותו – קבוצתית, חכמה וקשוחה. הוא נחשב למוח כדורסל מבריק כבר מהרגע הראשון שלו בליגה אבל הוא הרבה מעבר לכך. זו השליטה שלו בקבוצה, זו היכולת להפוך שחקנים לטובים יותר, זו היכולת לקחת פסק זמן ולחזור ממנו עם ריצה שמשנה מומנטום. אולי יותר מכל זו האמונה של השחקנים שלו בו. מספיק לשמוע את אל הורפורד מסביר שהוא לא לגמרי הבין את התרגיל שסטיבנס שרטט על הלוח אבל הוא ידע שזה יעבוד. משהו בכל זה מזכיר את פופוביץ', רק בגרסה מעודנת יותר ועם פחות סרקזם וראיונות טלוויזיוניים לפנתיאון.

אם כבר מדברים על מאמנים הרי שהשנה בלטו לא מעט כאלו, מאמנים שטביעת האצבע שלהם ניכרה באופן ובשיטת המשחק בהם הקבוצה שלהם משחקת. בשלב הגמרים האזוריים היו אלו סטיבנס, ד'אנטוני וסטיב קר. קל לשכוח אבל לפני שסטיב קר הגיע גולדן סטייט נראתה אחרת. הנעת הכדור, התנועה בהתקפה והאישור לשחרר ניצרה ולהפגיז הגיעו ממנו. ואיתם האליפויות. במידה רבה היו אלה גם ברט בראון בפילדלפיה וקווין סניידר ביוטה עם המשחק הקבוצתי וההגנה החזקה שהראו לנו בסדרה מול אוקלהומה את היתרון של קבוצה מול אסופה מוכשרת יותר של כוכבים. ואת פופוביץ' כבר הזכרנו כמובן.

כריס פול

אם היה מגיע בספורט אז כריס פול ממוקם גבוה מאוד בזכאות לטבעת. כיוון שאין מגיע הרי שהוא עלול להצטרף לרשימה מכובדת של כוכבים גדולים שהיו במרחק נגיעה מהטבעת אבל לא זכו לענוד אותה כמו קארל מלון, סטוקטון, בארקלי, סטיב נאש, יואינג ועוד רבים וטובים.

המעבר של פול ליוסטון לווה בספקות לגבי היכולת שלו ושל הארדן לחלוק את אותו כדור כתום ששניהם כל כך אוהבים. הספק הזה התפוגג די מהר כאשר התברר שהשילוב של שניהם הוריד מעט את העומס מכל אחד מהם ועשה להם וליוסטון רק טוב. מעבר ליכולת המוכרת שלו הוא הביא משהו נוסף ליוסטון וזו מנהיגות. מישהו שיצעק ויעודד וידבר בפסקי זמן ולא ייתן לקבוצה לקרוס לתוך עצמה ברגעי משבר כפי שיוסטון נהגה לעשות לפעמים, במיוחד כשהגיע הפלייאוף. למשל כמו במשחק השישי בחצי גמר המערב בשנה שעברה, בבית נגד סן אנטוניו נטולת קוואי לאונרד. קבוצה צריכה מישהו כזה, מישהו כמו דריימונד גרין שצורח על דוראנט שהוא לא יכול להיות פסיבי במשחק פלייאוף.

מעבר לספקות בנוגע לשילוב עם הארדן דיברו הספקנים גם על הגיל של פול ועל הנטיה שלו להיפצע. אפילו הפסימיים מביניהם לא חשבו שזה יקרה לו ברגע הכי אכזרי שיש – במרחק ניצחון אחד מהגעה לגמר ה- NBA. עד אז הוא נתן פלייאוף נהדר, סותם את הפה לכל אלו שכינו אותו שלא בצדק לוזר. מי שראה אותו מכריע משחקים רבים כולל אותו סל ניצחון בלתי נשכח בשניה האחרונה של משחק 7 נגד סן אנטוניו, בנפילה ומעל לידיים של טים דאנקן, לא חושב שהוא לוזר.

ואז הוא נפצע, משאיר אותנו עם השאלה מה היה קורה אילו. לעולם לא נדע וזה לא באמת משנה אבל הוא היה בעמדת ניצחון מול אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה, בדרך להתייצב כפייבוריט לגמר ה- NBA. ימים יגידו אם זה הכי קרוב שהוא יגיע.

רוקיס

שנים שלא היה בציר כל כך טוב ושנים רבות עוד יותר שלא היתה להם כזו השפעה בשלבים המכריעים של העונה. בדרך כלל הרוקיס הטובים ביותר לא מגיעים לשלבים האלו. ברוב המקרים הרוקיס הטובים בכל מחזור נבחרים בבחירות הגבוהות ביותר ואלו ניתנות לקבוצות חלשות שלא מגיעות לפלייאוף. יש לכך כמה חריגים – קבוצות חזקות שמצליחות לשים יד על בחירה גבוהה, שחקנים שנבחרים נמוך יחסית ומתגלים כטובים הרבה יותר מהצפוי או שחקנים שהם כל כך טובים שהם מביאים לשיפור עצום בקבוצה. זה באופן כללי הסיפור של ג'ייסון טייטום, דונובן מיצ'ל ובן סימונס בהתאמה. באופן חריג ונדיר שלושת הרוקיס הטובים ביותר של המחזור הגיעו לשלבים מכריעים של הפלייאוף והמשיכו לתת שם הצגות נהדרות. קשה להכריע מי ראוי יותר לתואר רוקי השנה. האם זה חד הקרן סימונס עם השילוב הקטלני של גובה, שליטה בכדור, אתלטיות וראיית משחק (והכל מגובה בסטטיסטיקות שמזכירות אותו בנשימה אחת עם אגדות כמו מג'יק ואוסקר רוברטסון)? אולי זה דונובן מיצ'ל שחימם את הידית ביוטה, מוביל את הקבוצה ואת כל הרוקיס בנקודות? הוא הלך והשתפר ככל שהעונה התקדמה, מגיע לשיא עם 28.5 נקודות למשחק בסדרה מול אוקלהומה סיטי. ואולי זה טייטום? הוא בלט פחות מהם במהלך העונה אבל בשלוש סדרות פלייאוף הוא הרים את המשחק שלו לרמה של כוכב, מוביל את בוסטון בנקודות ומפגין בגרות וקור רוח של ווטרן שבע קרבות.

ולגמר עצמו

לברון ג'יימס אף פעם לא קנה לחלוטין את הקונספט של קבוצה. מה לא ניסו? הראו לו שאגרוף קמוץ חזק יותר מחמש אצבעות נפרדות, אמרו לו ש- There is no I in team, זרקו עליו את כל הקלישאות שמאמנים יודעים לצטט כשמעירים אותם בארבע בבוקר. לא עזר. הוא אמנם יודע לומר את הדברים הנכונים על חשיבות הקבוצה ועל העזרה של יתר החברים, ולפעמים הוא מאפשר לכדור לנוע ולהתקפה לזרום אבל רק עד שנמאס לו. או שהקבוצה בפיגור גדול מדי לטעמו. מאותו רגע זו ההצגה שלו. הוא אמנם מוסר הרבה אסיסטים, חלקם עוברים ישר לסרטי ההיי-לייטס, אבל זה לא בהכרח מעיד על שחקן קבוצתי. לפעמים זה מעיד על שחקן שהכדור אצלו כל הזמן, ראו ערך ווסטברוק.

ניקח למשל את משחק 2 נגד בוסטון. נחוש שלא לתת להופעה הקטסטרופלית (במונחים שלו) ממשחק 1 לחזור על עצמה, לברון פתח את הרבע הראשון בהתפוצצות התקפית וסיים אותו עם 21 נקודות. הבעיה הייתה שאף אחד אחר לא נכנס למשחק וכשהוא נזקק לחברים שלו, בדרך לפיגור 0:2 בסדרה, הם לא היו שם. הוא הפנים את העניין לקראות משחק 3 שבו ההתקפות חזרו להתחיל בידיים של ג'ורג' היל ופתאום הייתה לו עזרה. לברון הוא השחקן הטוב בעולם כיום. הוא מן הסתם בחמישיה הגדולה של כל הזמנים, מדגדג מלמטה את הוד אוויריותו. גם מי שלא אוהב אותו ויש כאלו יודע שאין שחקן טוב ממנו. בגיל 33 הוא משחק את הכדורסל הטוב בחייו. מעבר לכך שהוא רק נהיה יותר ויותר בלתי עציר, הוא הוסיף משהו שלא היה לו פעם ואותו יש רק לגדולים ביותר – היכולת להשתלט על משחקים, לכפות את הרצון שלו עליהם ולא לאפשר לשום דבר ולאף אחד למנוע ממנו את הניצחון. ואחרי שכל זה נאמר, מול גולדן סטייט אין ללברון סיכוי ללא סיוע משמעותי. גם עם סיוע הסיכוי שלו לא בדיוק מזהיר אבל בלעדיו הוא לא קיים. הצוות המסייע של לברון לא כל כך רע כפי שנוטים לצייר אותו. ארבע צלעות מהחמישיה שלקחה אליפות לפני שנתיים עדיין כאן (אם כי הצלע שעברה לבוסטון חסרה מאוד), היל הוא רכז טוב ומנוסה, גרין נותן פלייאוף מצוין וגם לארי נאנס וקלרקסון נותנים דקות לא רעות מהספסל. זו אולי לא החבורה שהייתם רוצים להסתער איתה על האליפות אבל מגיע לה יותר קרדיט ממה שנותנים לה.

סדרת גמר המערב הביאה איתה בשורה טובה לקליבלנד ואולי לליגה כולה. לראשונה מאז שדוראנט הצטרף אליה גולדן סטייט נראתה פגיעה בסדרת פלייאוף. יוסטון הצליחה לגרום למכונת ההתקפה המשוכללת בליגה (ואולי אי פעם) לחרוק ולהתקשות. הצוות המקצועי של קליבנד צריך לצפות שוב ושוב במשחקים ולראות מה יוסטון עשתה שעבד כל כך טוב. כאשר הם יצפו במשחקים הם ישימו לב לכך שבארבעת המשחקים האחרונים בסדרה ניצחה הקבוצה שפתחה את המשחק רע ונקלעה לפיגור דו ספרתי עוד במחצית הראשונה. האם זה מומלץ לקליבלנד? חד משמעית כן, אם הם רוצים למצוא את עצמם במינוס שלושים ובגארבג' טיים כבר באמצע הרבע השלישי.

גולדן סטייט מגיעה לגמר פגיעה מעט ועם סדקים בשריון. המכונה קצת חורקת, גרין הוא לא תמיד אותו גרין והספסל תורם מעט מדי (כמה חבל שכספי לא כאן). למרות זאת היא הפייבוריטית המובהקת. יחסי הכוחות, הפרשנים, ההימורים ויתרון הביתיות כולם לטובתה. ועם כל זאת, ספורט הוא המקום בו גם הבלתי אפשרי קורה. גם אם הסדרה תתפתח להיות חד צדדית כפי שבהחלט עלול לקרות, עדיין מדובר בקבוצה בקנה מידה היסטורי מול שחקן בקנה מידה היסטורי לא פחות. לא בטוח שיהיו עוד הרבה הזדמנויות לראות אותם בשיאם.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!