דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.0°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 21.4°חיפה
  • 18.4°אשדוד
  • 17.5°באר שבע
  • 24.5°אילת
  • 19.4°טבריה
  • 20.1°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
וידאו

סוגר שורות / רחוק מהרציפים הפרטיים וממסדרונות האוצר: כך מתנהל המו"מ על הרפורמה בנמלים

הדילוגים בין כפר המכביה למדשאות של מלון יהודה בירושלים, הם בדיוק מה שרצה להשיג שופט ביה"ד לעבודה אילן איטח | וגם: האם ההחלטה למנוע מיזוג בין מזרחי-טפחות לבנק איגוד היא הדבר הנכון לציבור, או דווקא הצעד הקל והפופוליסטי? הטור השבועי של עורך "דבר ראשון"

שי ניב
שי ניב
עורך ראשי לשעבר
צרו קשר עם המערכת:

1. היום שאחרי. האולם הממוזג במרכז הכנסים על שם האוליגרך היהודי מיכאל מירילשוילי, אמור להכניס את ראשי הוועדים בנמלים כמו גם את נציגי המדינה, לאווירה הנכונה. כך הם מדלגים להם בשבועיים האחרונים בין האולם הזה בכפר המכביה לאולם אחר במלון יהודה בירושלים, רחוק ממסדרונות משרד האוצר או ההסתדרות. מהגינות המגוננות להפליא, מטרים מהספא ומהמסעדה, לא רואים את הרציפים הפרטיים והמאיימים שהולכים ונבנים בקצב מסחרר, גם לא את העיתונאים שממהרים להאשים את הוועדים בסחיטה ואת הפקידים בכניעה.

זו בדיוק הייתה המטרה של השופט אילן איטח, סגן הנשיאה של בית הדין הארצי לעבודה. המצקצקים הקבועים נגד בתי הדין לעבודה מאשימים אותם בנטייה מוגזמת ושקופה לכאורה לטובת הצד של העובדים, אבל הטקטיקה המחושבת של איטח הוכיחה פעם נוספת את האמת הלא פופולרית: בתי הדין לעבודה לא נועדו להוות גורם שיפוטי בלבד, כזה שמכריע רק על פי העובדות הקרות, אלא גם כמי שמבקשים לגשר ולפשר בין שני צדדים – קצת כמו בטיפול זוגי.

מרכז הכנסים ע"ש מיכאל מירילשוילי בכפר המכביה
מרכז הכנסים ע"ש מיכאל מירילשוילי בכפר המכביה

יחסי עבודה, מה לעשות, דומים בהרבה היבטים לנישואים. אפשר לרוץ אל השופט (או הדיין) ולשאול מי צודק (ברור שהאישה), אבל ספק אם התשובה תעשה טוב למישהו מהם. עובדי הנמלים, למשל, פתחו בשביתה בלתי חוקית, הפרו צווי מניעה ואפילו ביזו הלכה למעשה את בית הדין כשהתחמקו מהמשטרה וברחו מצווי הבאה. לכאורה, ההנהלה צדקה והעובדים טעו, אין פסק דין קל יותר מזה. מצד שני, אפשר רק לנחש איך היו נראים יחסי העבודה (והתפוקות) ביום שאחרי. בהינתן הנחת היסוד הזו, ובצד העובדה שזכות השביתה נמנעה מהעובדים מזה מספר שנים בצעד שיצר סיר לחץ ומתכון בטוח לפיצוץ, סגן הנשיאה הלך על מסלול עוקף פרוטוקול. ישיבה בלשכתו הסגורה, כמו בימים הטובים של נשיא ביה"ד לשעבר סטיב אדלר, וחתירה לפתרון יצירתי. זו לא טובת העובדים ולא טובת הוועדים – זו טובת העסק.

גם בתוך כל הפסטורליה הזו שבין המלון הירושלמי לכפר המכביה, יש מידה של מתח. שלא בטובתם של עובדי הנמלים, המו"מ המרתוני שנפתח תחת חסותו של ביה"ד החל ממש במקביל לחתימה על הרפורמה במשק החשמל – רפורמה שספגה מהלומות בשורה ארוכה של כלי תקשורת. העיתונות חבטה ברפורמה הזו בטענה שמדובר ב"הסכם כניעה" של המדינה, לא פחות, כזה שרק חיזק והעשיר את העובדים שנקטו לכאורה בסחטנות משך שני עשורים. עכשיו, אם אתם אנשי משרד האוצר בסיטואציה כזו, צריך להיות לכם עור של פיל כדי לחתום דווקא עכשיו על עוד רפורמה שיש בה עלויות כספיות כבדות – גם אם חלק ניכר מהן לטובת השקעה בתשתיות הנמלים הקיימים ולא בכיסם של העובדים. מול עיתונות פופוליסטית או כזו שעוטה על עצמה מסכה חברתית שמסתירה אג'נדה אולטרא-קפיטליסטית, זה עסק לא פשוט. ואולי, קונספירטיבי ככל שהדבר יישמע, יש גורמים בצד של המדינה שמזמינים בדיוק עיתונות כזו. הם רוצים להחליש את הוועדים, גם אם השר הממונה עליהם לא ממש שותף לאג'נדה. כך הם מחשקים את הדרג הפוליטי, מפחידים אותו, הכל למען המטרה המקודשת: ריסוק העבודה המאורגנת.

2. בין תחרות להתערבות. במבט ראשון, ההודעה שמסרה אתמול רשות ההגבלים העסקיים בדבר החלטתה הסופית שלא לאשר את המיזוג בין בנק מזרחי-טפחות לבנק איגוד, נראית הגיונית מאוד. "המערכת הבנקאית היא מערכת ריכוזית עם בעיות תחרותיות רבות", כך לשון ההודעה, ומה שנכון נכון. לפי הרשות, אגוד הוא הבנק היחיד כיום שעונה להגדרה "בנק קטן" מול חמש קבוצות בנקאיות גדולות. למעשה, אף ששיעור המעברים של הלקוחות בין הבנקים השונים נחשב נמוך מאוד ולא עולה על 2% בשנה, נמצא כי במקומות בהם פועל סניף של אגוד, הבנק הקטן מוביל בשיעור המעברים אליו. ב-20 ערים שיעור המעבר עמד על 10%, ואילו ב-6 ערים הגיע השיעור הזה עד כדי 30% ויותר. במילים אחרות: דווקא הבנק הקטן והחצוף, זה שהעז לשבור את הכללים ולהציע למשל "חשבון הפוך" שמעניק ריבית יפה על הפלוס ופטור מריבית על המינוס, עמד "להיבלע" בתוך עוד בנק שבעצמו כבר עבר הליך מיזוג (מזרחי-טפחות).

אבל ככל שמעמיקים בסיפור הזה נראה שפעם נוספת רשות ההגבלים, כמו בסיפור של מניעת המיזוג בענף רכישת המדיה (בין זניט למדיה קום), בוחרת בפתרון הקל שלא לומר הפופוליסטי. הנחת העבודה המוטעית של הרשות גורסת כי ריבוי שחקנים הוא בהכרח תנאי לתחרות בריאה, בעוד שמיעוט שחקנים פוגע בצרכן. ההנחה הזו מתעלמת מהעובדה שבמדינה קטנה כמו ישראל 6 קבוצות בנקאיות זה לא מעט, ולמרות זאת המערכת הבנקאית מאוד לא תחרותית. אבל יותר מכך, זו הנחה אידיאולוגית שדוגלת בעיקרון שהשוק יידע להסתדר לבד לטובת הצרכן כל זמן שהגדולים לא בולעים את הקטנים. בפועל, תחרות אפקטיבית יכולה וצריכה להיווצר דווקא כתוצאה מהתערבות רגולטורית: קביעת כללים והנחיות שיטיבו עם הציבור. זה התפקיד של בנק ישראל, שתמך אמנם במיזוג אבל לא יצא מגדרו בלשון המעטה להוכיח כי יש בדעתו לייצר תחרות יעילה גם עם בנק אחד פחות.

למעשה, בעולם שבו הרגולטור מעורב יותר, מיזוג כזה בין מזרחי-טפחות לבנק איגוד, דווקא יכל היה להיטיב עם התחרות ועם הצרכן. זה נקרא "יתרון לגודל", מושג שאולי נשכח קצת ברשות ההגבלים, ובזכות היתרון הזה לא רק בעלי המניות יכולים להרוויח יותר אלא גם הלקוחות ואפילו, אם למישהו בכלל איכפת, העובדים. אבל למה להורות לבנקים לחתוך משמעותית בעמלות או להנגיש יותר את המידע והטפסים, אם אפשר פשוט למנוע מיזוג ולהצטייר כאביר הצרכנים?

בנק אגוד (צילום: אלון וולניץ)
בנק אגוד (צילום: אלון וולניץ)

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!