שלושת הסרטים הישראליים שדיברו אלי השנה הם סרטי ביכורים של במאים צעירים, סרטים מפתיעים מאוד בבגרותם הקולנועית כבר בסרטם העלילתי הראשון באורך מלא. זהו כבוד גדול ליצירה הקולנועית המקורית – המחזק את הצורך הגדול לתמוך בקולנוע הישראלי כפי שהוא, קולנוע שצמח משתיל רך לקולנוע עם עוצמה שמשתווה לסרטי האיכות האירופאיים. אין צורך גבירתי שרת התרבות לחבוט בו, הוא מסתדר לבד.

באופן מפתיע הקולנוע העלילתי הישראלי בשנים האחרונות מוכיח את עצמו כמשקף את ההוויה הישראלית יותר מכל מדיום אחר. ולמה מפתיע? כיוון שדווקא בשעה שהקולנוע התיעודי הישראלי שאמור לשמש מראה למציאות הישראלית, כנהוג בעולם בו הקולנוע הדוקומנטרי מאתגר את הצופים בשיקוף בעיות – הרבה יותר מהקולנוע העלילתי, ואילו כאן בישראל פונקציה זאת עובדת הפוך. הקולנוע התיעודי, שהיה עד לפני שנים מעטות מופת לעולם, עוסק כיום באיזוטרי סרטים "מדליקים" ולעומתו הקולנוע העלילתי הישראלי, הנתמך כמו כל קולנוע באירופה, מאתגר את המציאות הישראלית לאו דווקא בצד הגיאופוליטי שלה, אלא בשיקוף חיי היומיום של הישראלי המצוי.

כזהו הסרט העלילתי המקסים והמענג של אסף סבן "בית בגליל", שבכל סצנה שלו אתה נשטף בהתפעלות ואומר לעצמך "זה כל כך נכון", "זה כל כך ככה…", או "בחיי בדיוק ככה זה קרה לי, או לאבא שלי", "כל כך ישראלי…" וכו'. ומעל כולם עומדת עבודתו המשובחת של התסריטאי/במאי/מפיק/מלהק אסף סבן. תראו כמה מטלות לקח על עצמו הקולנוען המוכשר הזה, עד כדי כך שלקח על עצמו את עבודת הליהוק של השחקנים (עניין נדיר) ואיזה עבודה הוא עשה! ללהק את נועה קולר הנפלאה, שכבר אני מעניק לה את פרס האקדמיה, המסוגלת להעביר בכישרון רב ניואנסים ולהכניס בכל משפט סאבטקסט כובש לב. כמו קולר, גם יתר השחקנים עשו עבודה אמינה, אמינה אני אומר כיוון שמדובר בדרמה ריאליסטית שכל ניואנס קובע את גורלה של סצנה בנפשו של הצופה.

"בית בגליל" היא דרמה הנוגעת בנפשו של כל צעיר ישראלי הנאבק לשרוד באמצעות חלומותיו המשתנים עם השנים, חלומות הפוגשים מציאות שמנחיתה אותם אל הקרקע והאדם מחפש את הנשגב בהוויה היומיומית. זהו סיפור על זוג החי בתל אביב. גילי הבעל, כותב ומביים לתיאטרון, יערה בת זוגו מרפאת בעיסוק הנמצאת בהריון המציף את ההשוואה המתבקשת בין ההיריון הכרוך בבניית בית על כל היבטיו והיריון של התפתחות הילד ברחם האם.

יערה וגילי (אודי רצין המרשים) נמצאים בגיל שבין השלושים לארבעים והחיים אינם פשוטים בתל אביב. התחנה הבאה לתל אביבי המאוכזב המחפש שקט היא בדרך כלל בנימינה או פרדס חנה ולמזלם, יערה היא בת קיבוץ לשעבר בגליל שזוכה למגרש בהרחבה, וירושה מהוריה בצורת מעטפת כסף לצרכי הבנייה. הסרט מלווה כל שלב בבניית הבית, שהיא התעללות בכל מי שחווה את התהליך המטורף הזה. הסרט מייצג נאמנה את הייסורים ולמרות זאת היטיב הבמאי לרכך את חווית הסבל באמצעות דיאלוגים קולחים בקריצה, בחן ובהומור.

מתוך הסרט "בית בגליל" (צילום: דוד רודוי, באדיבות "אברא סרטים")

כך, כל ויכוח הכי קטן בין בני הזוג, אם על גודל החלון, צבע המרצפות או לאיזה כיוון יפנה חדר העבודה גורם למריבות וגורר אתו ויכוח על מהות חייהם ומפחי נפש לא פשוטים: המגרש לא בדיוק מתאים לציפיותיהם, מסתבר שהחברה הכי שנואה עליה זכתה בהגרלת המגרש ממש בסמוך אליהם, הם נדרשים לעבור מבחנים מטופשים בוועדת הקבלה (זה קורה כך במציאות) ונאלצים לתחמן ולחפף (בפתרונות ישראלים אופייניים) כדי לדלג על המשימה. בהדרגה, שניהם הופכים לגוש נוירוטי העומד להתפוצץ בכל רגע. אמר מי שאמר שמי שבונה בית צפוי או לגירושין או לאשפוז בבית החולים, וכך זה כמעט קורה גם כאן. כל כך מוכר. בווכחנות על פרטים כאלה ואחרים בארכיטקטורת הבית, מתגלה האישה כעקשנית, והגבר כעיוור צבעים מוחלט לאסתטיקה בעניינים גשמיים.

תהליך בניית הבית הוא גם תהליך צמיחת אהבתם הנקנית בעמל לא פשוט. לבנות בית היא מטאפורה ממשית גם של בנית בית מבחינת מערכת יחסים. כמו באימון מתקדם של הצנחנים, מעמידה חוויית בניית הבית למבחן את אהבתם, מחזירה חלומות ותאוות לא ממומשים. גילי חווה משבר במימוש מחזה התיאטרון שכתב, מתעמת עם עולם הלקטורה האכזרית בקולנוע ובטלוויזיה.

בין לבין נכנסים הורי הבעל. בניית הבית עברה את התקציב בגלל שינוי פה ושם, הבעל מזמן את הוריו לעזרה כספית, אלא שלאביו של גילי אין כסף ואו שהוא מפרק קופת גמל או לעת זקנה לוקח משכנתא. האבא מסרב לבקשת הבן, אין לו כוח לעוד משכנתא ופורצת מריבה: "לאחותי נתת כסף לי לא", אומר גילי. כל כך מוכר, לא ככה קורא נכבד?

מתוך הסרט "בית בגליל" (צילום: דוד רודוי, באדיבות "אברא סרטים")

הסרט רצוף סצנות מרשימות ובנוי על עריכת מעברים מרשימים בין הסיטואציות בזמן. הבמאי עושה זאת בצורה הפשוטה ביותר ועל כן המפתיעה ביותר בחוכמתה. התקדמות בניית הבית הוא האפקט הקולנועי שמשמש למעברים. סצנה מפתיעה ומרשימה במיוחד מתרחשת כאשר לאחר ריב בין בני הזוג, הם מתנים אהבים באקט מיני בעירום מלא, זאת בשעה שיערה נמצאת בהריון מתקדם מאוד. כל כך יפה, כל כך פשוט, אנושי וגאוני והזכיר את סצנת האהבה המפייסת והאנושית בין מוריס ומוניקה ב"סודות ושקרים" של מייק לי. אהבה בעירום בין שני אוהבים שמראה גופם, שאינו מצודד דיו לסצנות עירום הוליוודיות אופייניות. בראוו לבמאי "בית בגליל" ומשתתפיו…

מבחינת המסר, בא הסרט ואומר: בגלל יוקר המחיה, ההורים נדרשים לפרק קופות חסכון בזקנתם בשביל השאיפות והחלומות של הצעירים. וכאן הסרט מעלה נקודה מאוד חזקה שצריכה להיות מופנית לעולם הקפיטליסטי האכזרי, עולם של תדמיות מכזיבות שהתפתח ופרח בישראל. המשכורות דלות ביחס לאפשרויות ואפשרות השגת דירה מצריכה עזרת הורים אומללים במאות אלפי שקלים שכן לא כל הצעירים בישראל זכו להורים הנמנים על חמישים וארבע אלף משפחות בעלות שלוש דירות ומעלה לפי הלמ"ס. אם אין להורים, או לחליפין שמרו ההורים את הכסף לעת זקנה שבטחונה הולך ומתערער במציאות הישראלית בה מאמירים המחירים של חיים בצל הזקנה – הלך על כל המשפחה. מי יתננו קיבוץ שיתופי של פעם בו הדיור והזקנה מצאו את פתרונם בצורה אנושית ללא צורך במאבקים אכזריים הדורסים בגסות משפחות אומללות.

והערה אגבית: בצורה מעודנת, מבלי לומר מפורשות, הסרט מראה את גיל ויערה והנמצאים סביבם ככותבי תסריטים ומחזות, אדריכלים וכו', בעוד שבוני הבית הם כולם ערבים. האם יש כאן ביקורת מרומזת? לא בטוח. זו המציאות – רוצה הסרט לומר.

מתוך הסרט "בית בגליל" (צילום: דוד רודוי, באדיבות "אברא סרטים")

ולבסוף, לאור איכותו של הסרט אי אפשר בלי מספר מילים לגבי היחס של זכייני הטלוויזיה וערוץ 1 ז"ל ליצירת הקולנוע הישראלי הקשורים לסרט "בית בגליל": אסף סבן לא זכה למיטב ידיעתי לתמיכה משמעותית, מלבד מ"קרן רבינוביץ' לקולנוע, משום ערוץ טלוויזיה, אפריורי. בעבר סייעו זכייני הטלוויזיה לקולנוע הישראלי בגלל החוק שחייבם לסייע ולא בחסד. כהרגלם סוטים זכייני הטלוויזיה בצורה נפשעת, שלא לומר עוברים על החוק בחוקי הזיכיון שזכו בו, בו מדובר מפורשות על מחויבותם ליצירה הקולנועית הישראלית.

כרגיל במציאות הישראלית תאגידים מצפצפים על האזרח ואין מי שיאכוף את החוק לגבי התחייבויותיהם של טייקוני הטלוויזיה. כך מוצא את עצמו יוצר כמו אסף סבן ממש כמו בסרט עצמו, בונה סרט יפיפה ללא תקציב ראוי, ככל הנראה באפיסת כוחות ועזרת כל המשתתפים בו. אסור שמצב זה יימשך. בעצם ימים אלה רוצה שרת התרבות לפגוע בקרנות ובהן קרן רבינוביץ' והקרן לקולנוע ישראלי האחראים לתמיכה בסרטים עלילתיים הפועלים במסגרת חוק הקולנוע שחוקק בכנסת ישראל. האם נראה את הגברת רגב חכמה על ערוצי הטלוויזיה המנפיקים לה ראיונות ויחסי ציבור ומצפצפים על החוק ועל היצירה הישראלית המקורית?