"עניין מסתורי ביותר"-  כך הגדירה נגידת הבנק הפדרלי של ארה"ב לשעבר, ג'נט יילן, את תופעת האינפלציה הנמוכה איתה מתמודד בשנים האחרונות הבנק המרכזי. על אף הצבת יעד אינפלציה נמוך מאד, של 2%, האינפלציה האמריקאית נשארת נמוכה למדי, בדרך כלל הרבה מתחת ליעד. כך גם במדינות מערביות נוספות, ביניהן בריטניה, האיחוד האירופי, יפן וישראל.

שאלה זו מעסיקה מאד את נגידי הבנקים המרכזיים במערב בשנים האחרונות, שמטרותיהם המוגדרות הן שמירה על יעד אינפלציה – רמת מחירים שמוגדרת על ידיהן כאופטימלית לכלכלה המקומית. כאשר הוחלט להציב את היעדים אלו, החשש היה מפני אינפלציה גבוהה, ויעדי האינפלציה נתפסו כדרך להבטיח כי האינפלציה לא תעלה על אחוזים בודדים. כך פיתחו מדינות המערב מערכת שתבטיח כי במידה ורמות האינפלציה עולות מעל אחוזים בודדים, יצטרכו הבנקים המרכזיים לפעול כדי להוריד אותה. עם זאת, כיום מתמודדים מרבית הבנקים המרכזיים עם הבעיה ההפוכה – הם אכן לא עומדים ביעד, אבל מלמטה.

התופעה הזו מעמידה פקידים רבים בבנקים המרכזיים במבוכה רבה, שנובעת מכך שהמציאות בשטח סותרת את התיאוריות הכלכליות המקובלות עליהן התחנכו דורות של כלכלנים. התיאוריה המקובלת מספרת את הסיפור הבא: כאשר המשק נמצא בגאות והאבטלה נמוכה, המעסיקים נאלצים להתחרות על העובדים אם ברצונם להתרחב או לשמור על רמת עובדים גבוהה. זאת מכיוון שבמשק קיים ביקוש גבוה לעבודה, והעובדים יכולים למצוא בקלות עבודה חדשה שבה יקבלו משכורת גבוהה יותר. לכן, גורסת התיאוריה, אמורים המעסיקים להעלות את שכר העובדים, כדי להתחרות על העובדים הטובים ביותר. עלייית המשכורות הזו מובילה גם לעליית מחירים – בגלל הוצאות גדולות יותר על שכר העובדים מחד, ויכולת של הציבור לשלם יותר בעבור המוצרים שהוא קונה מאידך. כך, על פי התיאוריה, תעסוקה מלאה אמורה להביא לעליות שכר ולאינפלציה.

עם זאת, במרבית מדינות המערב מתקיימת תופעה משונה – אבטלה נמוכה מאד, לעיתים נמוכה באופן היסטורי, ולצידה עליות שכר זעומות ואינפלציה נמוכה. למעשה מדובר במגמה עולמית: "למרות שהאבטלה מצטמצמת, רבים אינם מרגישים ביתרונות, היות והם נתקלים בקיפאון שכר" אמר על כך אנחל גוריה, מזכ"ל ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, עם פרסום דו"ח של הארגון שעסק בתופעה.

אין איגודים, אין עליות שכר

התופעה זו מדירה שינה מעיניהם של כלכלנים מרכזיים במדינות המערב. בארה"ב, לדוגמה, עמד שיעור האבטלה ב-2017 על שפל היסטורי של 4.1% – נתון שהנשיא טראמפ התגאה בו באופן פומבי. עם זאת, בשנה שעברה עמדה העליה הממוצעת בשכר העובדים בארה"ב על 3.4%. זו עליה מזערית לעומת העליות השנתיות הממוצעות בשנות ה-70, שסבבו את ה-13% בשנה. מגמת שחיקת השכר מתרחשת מאז סוף שנות השבעים, כאשר בשנת 2000 עמדה הגדילה הממוצעת על 9%, ובשנת 2008 על 6%.

בשנים האחרונות החלו חלק מהכלכלנים להעלות תיקון אפשרי לתיאוריה המקובלת: החלשת העבודה המאורגנת במדינות המערב היא שמונעת מעליות השכר לקררות כפי שהיינו מצפים. הטענה היא פשוטה: כאשר האבטלה נמוכה אכן יש תחרות בין המעסיקים על העובדים. עם זאת, כאשר העובדים לא יכולים לדרוש העלאות שכר, המוטיבציה של המעסיקים להציע אותן יורדת משמעותית. במילים אחרות, כשהעובדים לא מסוגלים לדרוש העלאות שכר, המעסיקים לא מעניקים אותן – כי זה אפשרי. ללא העלאות שכר, האינפלציה נוטה להישאר נמוכה.

הכלכלן הראשי של הבנק המרכזי בבריטניה, אנדי הלדני, התייחס לאפשרות זו בנאום בשנה שעברה. בנאומו בברדפורד הסביר הלדני שמגמת שחיקת השכר מתרחשת מאז סוף שנות השבעים, אז הייתה העלייה הממוצעת בשכר הגבוהה ביותר בכל מדינות המערב. עם זאת, המשיך הלדני, מגמה זו תמוהה אל מול העלייה בפריון וברמות התעסוקה. "ברור ששחיקת השכר גבוהה מכדי להסבירה על ידי עלייה איטית מדי בפריון" אמר הלדני, והוסיף כי "שחיקת השכר מפתיעה עוד יותר, מכיוון שהיא מתרחשת במקביל לעלייה ברמות התעסוקה".

רמת התעסוקה בבריטניה היא הגבוהה ביותר מאז שנת 1973, ועומדת כיום על 4.5% אבטלה בלבד. ובכל זאת, העלייה הממוצעת בשכר עומדת על 1.25% בלבד. "יש כוח במספרים גדולים" אמר הלדני. "בשוק העבודה היום העובדים מופרדים בקלות גדולה יותר מאשר בעבר, ועשויים למצוא את עצמם מובסים ביתר קלות. במילים אחרות, שוק עבודה בלתי מאוגד עשוי להוביל לירידה בכוח המיקוח של העובדים."

מה קרה לאיגודים?

כוחם של ארגוני העובדים טמון במספר החברים אותם הם מייצגים, ובכוחם להשבית חלקים כמה שיותר גדולים במשק כקלף מיקוח. טענתו של הלדני, כמו זו של כלכלנים רבים אחרים, מבוססת על המציאות של שוק העבודה העכשווי – במדינות המערב שיעור העובדים המאוגדים הוא מהנמוכים ביותר מזה כמאה שנה. כך, בארה"ב חברים 10% בלבד מהעובדים באיגוד עובדים, לעומת כ-25% בתחילת שנות השבעים. במדינות אחרות במערב המצב חמור עוד יותר: בבריטניה הצטמקו איגוד העובדים במחצית מאז שנות השמונים, מבחינת מספר חברים.

היעלמותם של ארגוני העובדים משוק העבודה היא תופעה הנמשכת מזה כארבעה עשורים. אחת התופעות שתרמו בתקופה זו לירידה בשיעור העובדים החברים באיגודים היא "נדידת" התעשייה והייצור, שהיו מרוכזים בעבר בחלקים שונים של המערב, לעבר מדינות המזרח ואפריקה, בהן שכר העובדים הוא נמוך יותר, והפיקוח על חוקי עבודה רופף בהרבה. תעשיות אלו היו, באופן היסטורי, מעוזי האיגודים המקצועיים. ככל שהן הצטמצמו, כך עזבו עובדים רבים יותר את החברות בארגון.

מתנדבת מהאיגוד עובדי המזון בלאס וגאס קוראת לעובדים לבוא ולהצביע בעד השביתה שתיערך בעיר (AP Photo/Isaac Brekken)

עם זאת, מגמה משמעותית נוספת שתרמה לצמצום היקף האיגודים המקצועיים היא מאבק מתמשך שניהלו פוליטיקאים להחלשתם. החל משנות השמונים, מדינות מערביות רבות תרמו לצמצום מספר העובדים המאוגדים על ידי חקיקת חוקים הפוגעים בכוחם של ארגוני העובדים.

דוגמא מובהקת לכך הם חוקי "הזכות לעבוד" (Right to work) שהחלו להיחקק במדינות ארה"ב החל משנות השמונים. חוקים אלו מונעים מארגוני העובדים לגבות דמי חבר באופן אוטומטי מכלל העובדים במקום עבודה בו הם הארגון היציג. כך, גם במידה וארגון עובדים זוכה לתמיכה רחבה מהעובדים במקום עבודה כלשהו והופך ליציג, העובדים באותו מקום העבודה אינם הופכים לחברי האיגוד באופן אוטומטי.

חוקים אלו פגעו באופן קשה בארגוני העובדים, והפכו את המהלכים של התאגדות במקומות עבודה לקשים ויקרים בעבורם. כתוצאה מכך, הולכת ופוחתת המידה בה ארגוני העובדים מצליחים לאגד עובדים חדשים. את המגמה הזו ניתן לראות בנתונים – מאז סוף שנות השבעים החברות בארגוני העובדים הולכת ומצטמקת.

האנומליה האמריקאית יכולה להיות הזדמנות לחשוב מחדש על תיאוריות כלכליות, ולהבין כי לעוצמתם של איגודי עובדים תפקיד משמעותי ליצירת צמיחה גם במשק קפיטליסטי. הפגיעה בהם היא למעשה פגיעה בחלשים ביותר, אלו שהמעסיקים לא 'יתחרו' על העסקתם כאינדיבידואלים, אך יכולים לשפר את מצבם אם יתארגנו יחד.