מסי בא, מסי לא בא, מסי רע, מסי טוב, הכל מסי, הכל סובב בימים האחרונים סביב משחק ידידות שהפך למשחק ראווה שנגוז . גדול הדור הפך לעוכר ישראל, הכל מסי ומסי ובי די אסים, בתמהיל המירי רגבי הרגיל: רגשנות לאומית, סימון אויבים, הרבה שואו והרבה רעש.
ומהות?

ואני מבין את האינטרס של הפוליטיקאים, להם נוח להתערב בסדר היום שלנו, להבהיל אותנו: "תראו ציפור", ונסיט את מבטנו, להפוך את ההיררכיה על ראשה, למקד אותנו בטפל, הרכילותי, האמוציונלי, להתיש אותנו בשטויות, ללחוץ על כל הכפתורים הצפויים, לסכסך בינינו, לעצבן, לספק לנו ריגושי אינסטנט. כשכולם מדברים על מסי, אף אחד לא מדבר על צדק.

ואני גם מצליח להבין את התקשורת, תסמכו עליהם וכל בונבונירה כזאת תנופח, כל שערוריה תיסחט עד לאחרון המקליקים, כי כיום ההבדל בין תכניות מציאות לבין המציאות עצמה הולך ומיטשטש במדיה. אנחנו נדע רק מה שמוכר פרסומות.

אבל אנחנו? איך זה שאנחנו נופלים לפיתיון הזה בכל פעם מחדש? איך אנחנו פתאים כאלה בשירות שרת התרבות והספורט. פעם היא מעלה את ירושלים על ראש שמלתה, ופעם אחרת היא זורקת משהו על צ'כוב, וזכור לנו במעורפל משהו עם משואות ונשיא הונדורס, ומלחמות על טקסים שאף אחד כבר לא זוכר, והטיימס סקוור, וקפוצי התחת, עוד להיט בתוך גבב בלתי פוסט של להיטי פופ.

מירי רגב היא אמנית הפופ הגדולה ביותר הפעילה בישראל. היא מספקת לנו בידור בלתי פוסק, היא גורמת לחלקנו להתרגש, ולחלקנו להתרגז, אף פעם המילים לא חשובות, אלה הפרובוקציות, העניין, סקסיות העניין. התכנים שלה לא "מזרחיים" או "נשיים", הם אפילו לא ימניים. מירי רגב היא פאן טהור, היא הבריטני שלנו, הג'סטין, הגאגא, היא זו שהופכת את החדשות שלנו למדור רכילות, לשיק או שוק.

תיק 1000? 2000? 4000? מי זוכר, שדות עוטף עזה עולים באש? אין שלום? אין שוויון? אין כסף?
מיד נתפנה לזה, בינתיים תראו ציפור!