"היום אני יודעת להגיד, אחרי הרבה שנים, שכך פעלנו ורק אחר כך הצלחנו להכניס את זה לתוך מילים", אמרה לי השבוע איריס יפרח, אמו של איל זכרונו לברכה, שעות לפני טקס פרסי ירושלים לאחדות ישראל. הפרס מחולק, זו השנה הרביעית, כהנצחה לשלושת הנערים החטופים – איל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-שער, והוא שיאו של יום האחדות. כדי לנסות ולהבין מה גרם למשפחות, לציונות הדתית ובעיקר לבני עקיבא, "לפעול כך" כפי שמתארת איריס, כלומר לקחת את הטראומה, את האבל, הכאב וגם את קריאות הנקמה, ולהתמיר אותם לכוח בונה, יוצר, ורב משמעות בעבור רבים כל כך בישראל, צריך לחזור אל הקיץ ההוא, יוני 2014, קיץ שבסופו תצא החברה הישראלית מ'צוק איתן' המומה, וכמו תשאל את עצמה – מה בעצם קרה לנו.

שלושת הנערים – אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שער.

"התקופה עצמה התחילה כמו קיץ רגיל בתנועת נוער. התארגנויות, סמינרים, מחנות, ופתאום זה קורה", מספר אמיר סנדלר, שהיה באותם הימים סמזכ"ל בבני עקיבא. "יום שישי, צהריים, המון שמועות, הרבה דיס-אינפורמציה. בצד של בני עקיבא התחילו לרוץ שמות. חוק דתיים שלובים התחיל לעבוד שעות נוספות – זה היה מדריך בסניף הזה, זה הבן של זה, ואנחנו מתחילים להבין שאנחנו נכנסים לסיטואציה מאתגרת. השבת מאוד מטלטלת. הלם מאוד גדול. מציאות של חטיפה של 3 נערים, כשהפעם האחרונה היתה נחשון ווקסמן, והטראומה. באופן טבעי – הרבנו בתפילה וחיזוק."

מה אומרים למדריכים? לחניכים?

"קומונריות פונות לחוצות, כל אחת עם ההקשר שלה, היו לנו לא הרבה אמירות מתוכחמות. בהתחלה זה בעיקר להרגיע, להכיל. האמירות האידיאולוגיות והערכיות מגיעות כמה ימים אח"כ. הימים הראשונים התאפיינו בלהרגיע את מי שצריך להרגיע להכיל את מי שצריך להכיל, ולעודד את כולם להרבות בתפילה ומעשים טובים."

עצרת בכיכר רבין בקריאה לשחרורם של שלושת הנערים החטופים. 29 ביוני 2014 (צילום: מנדי הכטמן/ פלאש90)

"תישארו ביחד"

מהר מאוד נכנסה החברה הישראלית למודת הטראומה, למצב של פעולה והתמודדות עם המצב. 18 ימי החיפושים מתאפיינים בצעדות, תפילות, כינוסים ועצרת אחת עצומה – לילה לפני מציאת הגופות, בכיכר רבין. המשפחות נפגשות עם אנשי ציבור בארץ ובעולם, במטרה להפעיל לחץ על הרשות והחוטפים. שלוש משפחות שלא הכירו אחת את השניה חולקות גורל אחד, מטרה אחת, ותקווה לראות שוב את בניהן.

אחת התמונות החקוקות בלבבות מאותם ימים, היא של רחלי פרנקל, אמו של נפתלי שפגשה בילדים צעירים ברחבת הכותל לאחר תפילה המונית, ואמרה: "אני מאמינה בלב שלם שהם יחזרו, אבל מה שלא יקרה, מה שלא יקרה, השם לא עובד אצלנו בסדר? שלא תישברו אם יקרה חס וחלילה משהו אחר, בסדר?. ותישארו ביחד, תישארו ביחד, אני מאמינה שהם יחזרו מהר."

את היחד הזה שהתגלה בחברה הישראלית – הן בתמיכה במשפחות, הן בהתגייסות עצומה לחיפושים, והן בשלל יוזמות קטנות וגדולות, המשפחות עצמן מחזקות. מוצאות בכך כח ומשמעות. וגם החניכים של בני עקיבא. "מהרגעים הראשונים אנחנו רואים שכל עם ישראל איתנו", מספרת איריס. "אנשים שלא חלמתי אי-פעם שיש לנו איזשהו שיח, פתאום דלת הבית שלנו נפתחה והם נכנסו. חילוניים, דרוזים, נוצרים, חרדים – והלב נפתח, לא רק הדלת."

רחלי פרנקל, איריס יפרח ובת גלים שער. במסיבת עיתונאים 17 ביוני 2014 (צילום: יוסי זליגר/ פלאש90)

"זה היה מאוד חזק בח"י הימים של החיפושים", מתארת בת-גלים שער, אמו של גיל-עד. "הרגישו כאן את החיבורים, את הערבות ההדדית, את האיכפתיות. היו הרבה עוצמות באוויר". "המחפשים אמרו לי: 'זה הבן שלך, נכון, אבל אנחנו מחפשים אותו – כמו הבן שלנו'", משחזרת איריס. "בהתחלה לא הבנתי בכלל מה אומרים לי, אבל אז לאט לאט. אנשים עזבו חיים, עזבו עיסוקים, ובואו להיות איתנו. ואז אמרתי רגע, לא ייתכן שמשהו כזה גדול קורה ואנחנו לא נעשה עם זה משהו."

"היתה נקודת זמן כזו, שכולם הרגישו, שמתגלה בעם ישראל כחברה איזו רוח גדולה" מספר סנדלר. "במחשבה לאחור אני חושב שזה מאוד בהשפעת שלושת האמהות. שאיכשהו בדיבור שלהן ובאמירות שלהן, הן הכתיבו את הטון ואת השיח ואת צורת ההתמודדות. היו המון יציאה לצמתים, היו כינוסים. שיתופי פעולה עם הנוער העובד והלומד, עם הצופים. עם כל הקושי והכאב, היתה הרגשה של תיקון, הרגשה של עלייה."

הרני מקבל על עצמי מצוות ואהבת לרעך כמוך

18 ימים היטלטלו המשפחות, החברים, הקרובים והחברה הישראלית כולה בין תקווה ויאוש, עד שמתנדב שהצטרף לחיפושים זיהה סלע חשוד, שמתחתיו נקברו גופותיהם של הנערים. נראה היה שהמסע הדרמטי הזה הגיע לקיצו העצוב כל-כך, אבל הבחירה של המשפחות מהצד האחד והתסכול שהיתרגם לזעם ולקריאות נקמה, שבסופן גם מצאו את הנער הפלסטיני מוחמד אבו חד'ר, הבהירו שהמסע הזה רק התחיל.

"הייתי בנסיעה מההנהלה של בני עקיבא הביתה, אחה"צ התחלתי לזהות כל מני דמויות ציבוריות שהתחילו לשלוח הודעות, והרגשתי שמשהו קורה" משחזר סנדלר. "באזור 17:30-18:00 דני הירשברג, שהיה המזכ"ל ושכן של משפחת שער, כבר עידכן אותי שזה המצב. באותו לילה הוא יצא עם משלחת לפולין, וזה היה לו קשה מאוד, גם מבחינה אישית וגם כי הסיטואציה היתה מורכבת להעביר לי את "הפיקוד". בלילה הזה היתה תנועת הנוער במיטבה, בשיא עוצמתה. אני זוכר את עצמי מהערב עד השעות הקטנות של הלילה בטלפון רק מכווין, מאשר אם צריך מול יוזמות של השטח, פעולות – החניכים רצו להרים את הרוח 'עם ישראל חי' אנחנו לא נשברים, נשארים מאוחדים. היה אטרף גדול לעשות."

"אני תמיד אומרת לילדים שלי, גם לעצמי, שבשכול אין איזושהי נוסחה שיכולה להקל על הכאב, כל אחד מתמודד בדרכו", מספרת איריס. "לי כאמא, אני איבדתי את איל, זה אובדן אישי, שכמעט אי אפשר להכניס את הכאב למילים. כאב עצום, התמודדות יום יומית – חיסרון חיסרון חיסרון. זו לפעמים שאלה של קיום. בהתחלה הרצון היה רק להגיד 'תעזבו אותו' 'אני רוצה להיות בכאב שלי – אל תפריעו לי להיות עצובה, אל תפריעו לי להרגיש את החיסרון.'

סטיקר ואהבת לרעך כמוך שהוציאה תנועת בני עקיבא

לצד הרצון לכאוב, להסתגר, לחזור להיות אנשים פרטיים, התוו המשפחות, על אחת בדרכה, את קווי התיחום של ההתמודדות החברתית עם המציאות הנוראית שהתגלתה. "משפחות יקרות" ספד מעל קברי הבנים הרב דב זינגר, ראש הישיבה התיכונית "מקור חיים" בה למדו גיל-עד ונפתלי. "פתחתן לפנינו בתקופה האחרונה את לבכם ואת דלתות ביתכם. במקום להתרכז ולהתכנס בצערכם הנורא, יצאתם באצילות אינסופית. חרגתם מדל"ת אמותיכם והקרנתם על עם ישראל כולו מהי אמונה, מהי קבלת דין, מהי בחירה בחיים".

"אם נחליט שלא נחזור לשגרה מורכני ראש, ננתב את השבר לתיקון", המשיך זינגר וטבע את הסיסמא שתלווה את בני עקיבא בהתמודדות החינוכית, "נאמר כל בוקר תקנת האר"י הקדוש – 'הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך'". זינגר לא היה המספיד היחיד שקרא לאהבת חינם כתשובה לחטיפה והרצח, תשובה שמגיעה כנראה ממקום עמוק מאוד.

בניית חיים כבניית משמעות

לאחר הרגעים של הרצון בכאב פרטי, מתארת איריס את ההתמרה, את ההפיכה של האבל – לכוח יוצר, "מהר מאוד הבנתי שזה בלתי אפשרי, לא רציתי לאבד עוד. היו לי ילדים קטנים בבית ולא רציתי לשקוע בכאב. נקודת הבחירה בחיים – שחייבים להמשיך ואח"כ גם רוצים להמשיך. מעבר לזה נוצרה לי תודעה שזו גם דרכו של איל שאהב את החיים. הרצון להמשיך את הרוח שלו היא מטרה. אלה החיים ואיתם אנחנו ממשיכים בעוז בגבורה ואפילו בחיוך."

"זו היתה בחירה אישית שלנו להבין איך מתמודדים עם האובדן" מספרת בת-גלים. "ברגע שהבנו שאנחנו בוחרים בחיים, אז זה היה הכיוון. אנחנו אנשים שמחפשים חיים עם משמעות. מאחר וכל האירוע, היתה לו משמעות מאוד גדולה, היה לנו ברור שאנחנו ממשיכים את זה ומנסים לשמר את זה."

איריס תספר שהרעיון של יום האחדות נולד תוך כדי השבעה, אצל ראש העיר ירושלים ניר ברקת, ושאם דווקא בימים האלו הם לא היו מחליטים על יסודו, זה לא בטוח היה קורה.

"מושג המפתח הוא בניית משמעות" אומר פרופ' גולן שחר, פסיכולוג קליני ורפואי, באוניברסיטת בן גוריון. "טראומה קורעת לנו את סיפור החיים, את הנארטיב. היא מנפצת את הדברים שלקחנו כמובנים מאליהם, זה בתורו יכול לגרום לסימפטומים קשים מאוד, כי הנפש מתקשה לעכל את הקריעה הזו, את השבר הזה".

אם המצב הוא כל כך משברי, איך יתכן שהמשפחות בחרו בבניה? הרי גם נקמה יוצקת משמעות

"קריאות לנקמה ואלימות רק מחזקות את השבר, רק מחזקות את הטראומה כי הן לא מאפשרות לאחות את הקריעה" מתאר פרופ' שחר. "לעומת זאת, בניית משמעות מאחה, יוצרת סיפור חיים חדש, עשיר יותר הכולל בתוכו גם כאב, אבל גם בהירות. ובאמת ראינו את זה אצל משפחות החטופים, את היכולת הזו לבנות משמעות כל הזמן."

"הקו המרכזי, שהמשפחות ככל הנראה משתייכות אליו, הוא הקו של אחדות, שאתה לא מושך את הפילוג לכיוון של שנאה", מבהיר פרופסור אשר כהן, ראש בית הספר לתקשורת בבר אילן. "זה קשור למושג שיש בציונות הדתית, 'קדושת הממלכתיות'. הרבה פעמים מוצאים בזה את הרע – החיבור בין קודש למדינה, אבל לא שמים לב שיש למושג הזה כוח ממתן עצום. יש לזה שורשים עמוקים. זה מניח גבולות לויכוחים".

"כדי להבין את העומק צריך לחזור אל המאה-19. אז, היתה שאלה האם יש לשתף פעולה עם החילונים. ואז מועלה המושג של 'אחדות עם ישראל', ממש לדרגת ערך דתי. התשובה לביקורת, היתה שהערך של שיתוף פעולה עם חרדים וחילונים, היא שאחדות ישראל כשלעצמה היא בעל ערך, על אף המחלוקות. זו מחשבה שנטועה עמוק בציונות הדתית."

צעירים מדליקים נרות בכיכר ציון בירושלים לאחר שהתגלה כי שלושת הנערים נרצחו. 1 ביולי 2014 (צילום: הדס פרוש/ פלאש90)

"ההתנהגות של שלושת האמהות היא חלק ממגמה של חזרה לציונות הדתית הקלאסית, תנועה של ברית, בה אחדות ישראל היא ערך מהותי", מוסיף פרופ' דב שוורץ, ראש המכון לחקר הציונות הדתית, וראש המחלקה לפילוסופיה בבר אילן, ולדוגמא מזכיר שהיתה זו משפחת שער שביקשה שיאיר לפיד, אז שר האוצר, יהיה זה שיספיד.

"אחד הרעיונות המטאספיזים של הציונות הדתית זה אחדות ישראל. הציונות הדתית לקחה את הכיוון הזה של האחדות מעבר למשמעות ההלכתית שלו. כל ההוויה הציונית דתית אומרת שאנחנו נמצאים עכשיו במצב בו הקדוש ברוך הוא החליט לכונן את עם ישראל, לגאול אותו, להוציא אותו מצרותיו, וכדי שהגאולה תהיה שלמה – יש צורך באחדות ישראל."

"זה מה שהיה בלב שלנו"

לצד ההשפעה הרעיונית של הסביבה בה צמחו המשפחות, מדגיש פרופ' שחר יסוד קדמוני יותר, בבסיס הנפש האנושית, "זו לא היתה החלטה מושכלת בהכרח (ההחלטה של המשפחות לבחור באחריות, י.פ). יש לנו בנפש סכסוך מתמיד בין נוכחויות טובות ונוכחויות רעות. כשקורה אירוע טראומטי, בכיפוף היידים הזה, בין טוב ורע, שטן וקדושה, אז המטוטלת נעה לכיוון הרע. נוכחות רעה, אלימה, זדונית משתלטת לנו על הנפש, בחירה בהתלהמות ונקמה מחזקים אותה. מה שהמשפחות בחרו זה לחזק את הנוכחות הטובה, ואז הן שינו את המאזן הפנימי ויצרו זיכוך. מה שיוצר החלמה זו התגברות הנוכחות הטובה על הנוכחות הרעה."

כשאני שואל מה יכול להוביל בנאדם לבחור בטוב הזה בתוך כזה בור, מפנה פרופ' שחר את האצבע  פנימה, "יחסים מוקדמים עם משפחה, חוויה של טוב כללי, אמונה בטוב כללי – שאותה אתה משליך על האירוע. מבחוץ זה נראה כאילו אתה בוחר, אבל בפועל אני רוצה לכונן את האירוע כאירוע שמכונן את הנוכחויות הטובות. אני מחפש איפה מתוך השבר אני מושיט יד לטוב, אז אתה משנה את המאזן הפנימי. יש כאלו שזה בא להם באופן טבעי."

"זה מה שהיה לנו בלב, וברור שנתקלנו במשהו אחר" מספרת איריס, "אבל גם האהבה אלינו היתה אין סופית. היינו יכולים להתנהל אחרת, אבל ככה בחרנו".

הדברים של איריס מזכירים שלצד הפנים היפות של החברה הישראלית והעם היהודי שנחשפו במלוא אורם באותם ימים, התגלו גם פנים אחרות. "יש הרבה נקודות שבהן הרחוב שטוף שנאה, אבל השאלה היא איפה המיינסטרים", טוען פרופ' כהן. "הקצוות רועשים וצועקים, אבל המיינסטרים הוא לא ניוז. במקרי הבוחן של הציונות הדתית, ההתנתקות ואפילו רצח רבין, מצביעים על כך שהרוב הוא מתון. גבעת שמואל לא תספק חדשות, אבל מאחז בגבעות, קטן ככל שיהיה דווקא כן. הכמות בסוף משחקת תפקיד. 80% מהאנשים במשך 80% מהזמן מסכימים על 80% מהדברים, אבל לא שומעים על זה".

הפגנת בירושלים בדרישה לנקמה בעקבות חטיפת שלושת הנערים. 1 ביולי 2014 (צילום: מנדי הכטמן/ פלאש90)

"המשפחות האלו באופן ספציפי נתנו דוגמא לאיך אפשר אחרת, ומי שרצה והיה פתוח לקלוט את המסר אז הוא קלט אותו" מנסה פרופ' שחר לבאר את ההשפעה של בחירת המשפחות על המציאות. "אבל אני לא רואה את זה כמומנטם מנצח בחברה הישראלית. הוא לא לא קיים, אבל לא מנצח. אבל זה לא ווקטור". פרופ' שוורץ מנסה לנתק בין הבחירה של המשפחות וההשפעה של החטיפה והרצח על מעגלים רחבים בחברה הישראלית, ומבקש לבחון אותה אל מול תהליכים פנים בציונות הדתית, "ההתנהגות של ההורים, ההרואית, שפנתה למכנה המשותף הלאומי, אני לא רואה את זה רק כאנטיטיזה לקריאות נקם, אלא כשיבה לאומה כולה."

ההתמודדות החינוכית

"בני עקיבא הציבה אמירה, אל מול התהליכים שהתרחשו. אמירה ערכית, אחראית ומוסרית, מתוך תורה שמבקשת לחזק את החוסן שלנו כחברה, כעם. ושמחתי על כך", מתאר סנדלר המחנך כיום כיתה י"ב בישיבת בני עקיבא בגבעת שמואל. "החניכים פגשו את התנועה ככה. הרבה חניכים לשעבר שאני פוגש, מספרים על התקופה הזו כתקופה מאוד משמעותית, מעצבת."

"בקבוצת הוואטסאפ של רכזי תנועות הנוער מתחיל שיח של 'בוא נעשה משהו ביחד'", משחזר סנדלר את ההתמודדות החינוכית לאחר ההודעה על מציאת גופות הנערים. "אני זוכר שמובילה אותו מיכל, מהשוה"צ. ואני ככה מתבלט, שיש לי שלוש משפחות, ובצורה הכי כנה – משפחת שער גרה בישוב טלמון בבנימין, משפחת פרנקל בנוף איילון ומשפחת יפרח באלעד. עומק החיבור של בני עקיבא היה עם משפחת שער, כי גיל-עד היה מדריך  רציני בסניף. אני מציע לשותפים מהתנועות שניסע בבוקר לנחם אצל משפחת שער בטלמון", הוא משתהה רגע, נושם ואומר בגאווה, "וכולם איתי".

"היו לי התלבטויות אם לכולם יהיה נוח להגיע ליהודה ושומרון, אבל כולם היו איתי לחלוטין. למחרת בבוקר נפגשנו בצומת שילת, כל הרכזים של כל התנועות. אנשים מגיעים ממש מהיער – ממחנות הקיץ, גם של הנוער העובד והלומד וגם של המחנות העולים. בשיא ההתעסקות של הקיץ, עוזבים הכל ומגיעים. נכנסים לכמה מכוניות, ונוסעים לטלמון.

"תיאמתי את זה מראש, אמרתי שאנחנו באים, אבל היה לי חשש, כי באופן טבעי זו שבעה גדולה, הבית מפוצץ באנשים. כשאני נכנס הביתה עם הרכזים, יושב שם שר הביטחון דאז בוגי יעלון וכל מני משלחות של אנשי ציבור, ואני אומר 'אבוד עלי, הבאתי את החבר'ה עד לפה ואנחנו לא נוכל לשבת לדבר'. בשנייה שבת גלים ואופיר רואים אותנו, הם באלגנטיות אומרים לשר הביטחון 'תודה אדוני, שמחנו על הביקור', והם מסדרים כיסאות במעגל לכל הרכזים ומתפנים אלינו."

רכזי תנועת הנוער בביקור ניחומים אצל משחת שער בישוב טלמון, יולי 2014 (צילום: אמיר סנדלר)

"מאוחר יותר סיפרה לי בת-גלים שהיא הבינה שאנשי ציבור מגיעים כי צריך, כי זו חובתם. אבל שאמרה לעצמה 'אם אני רוצה שמשהו מהרוח הגדולה של הימים האלו ישאר, אז בואו נשקיע בתנועות הנוער'".

"שיח מאוד מרגש, מיוחד, ישיר. עם אמירות ושאלות", נזכר סנדלר ברגעים המכוננים. "בסיום הביקור אנחנו יוצאים החוצה, מחפשים מקום לשבת לדבר, ומתיישבים באוהל החפ"ק הריק של השב"כ. נכנסו לאוהל הזה לשיחה מדהימה, שלוש-ארבע שעות, שהיו בה גם מחלוקות ודיבורים ואמירות נוקבות. לא היתה שיחה מנומסת או מתנחמדת, מקום אמיתי. ואנחנו מחליטים ללכת על קול קורא, שהכותרת שלו היא 'ואהבת לרעך כמוך' אמירה שיצאה מההלוויה, מכמה גורמים שונים. את האתגור שלו הוא קיבל יומיים אחר כך, כשהייה את הרצח של מוחמד אבו-חד'ר." הקול קורא הראשון, מספר סנדלר, מתקבל בצורה חיובית וטובה בבני עקיבא. כמעט שנה לפני הרצח, הפיקו יחד התנועות את העצרת המרכזית לזכר ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, מהלך בו נוסדה קואלציית 'זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה', כך שהקשר בין התנועות ידע התמודדות עם סוגיות ערכיות ופוליטיות, ויכל להן. התנועות הכחולות ספגו לא מעט ביקורת משותפיהן בשמאל הציוני על שיתוף הפעולה עם בני עקיבא, אך כפי שמתאר סנדלר – שיתוף הפעולה הזה היה ועודנו מבוסס על מחלוקות לשם שמיים. ברית. "אני חושב שהסיטואציות של החטיפה והרצח, היה מקרה בוחן. התהליכים התת קרקעיים באו לידי ביטוי במציאות, שלא תיכננו אותה מראש כמו העצרת שבונים מראש, זה התפרץ. התגובה היתה תוצר של עבודה חינוכית שהתחילה קודם", מספר סנדלר.

כשאתה יושב באוהל הזה ואתם מנסחים את הקול קורא, עוברים לך בראש החניכים שירצו, ואולי בצדק, מהתנועה שלהם אמירה יותר חדה חזקה, אולי מיליטנטית?

"חד משמעית. עובר לי בראש, היו אנשים שבימים האלו היו להם אמירות יותר מילטינטיות, אבל הרוב לא. מה שעובר לי בראש זה האתגר החינוכי, ערכי – איך לוקחים סיטואציה ונותנים לה מענה ערכי שתואם את ערכי התנועה. מבחינתי בימים האלו, השאלה היא איך אני מנהל את המציאות ולא היא אותי. איך להשיב ערכית; בימים האלו הזכרתי הרבה שכשבני ישראל היו במצרים,כתוב עליהם 'אשר הרעו אותנו המצרים'. כל המפרשים שואלים, מה זה 'הרעו אותנו המצרים'? צריך לומר אשר הרעו לנו המצרים, שיעבדו אותנו התעללו בנו. ויש פירוש שאומר, הרעו אותנו המצרים – שעשו אותנו רעים. הרבה פעמים כשאתה פוגש אויב שעולם המוסר והערכים זר לו, ובעצם ההפך הגמור מעולמו, דווקא זה תובע מאיתנו שלא יתן לנו לפגוע במילימטר בערכיות שלנו במוסריות שלנו, ומאוד חששתי מהרעו אותנו המצרים."

אמיר סנדלר עם חניכים בבני עקיבא (צילום: אמיר סנדלר)

"כשיצאנו מהבית של משפחת שער, רכזת הדרכה של אחת מהתנועות הכחולות הגיעה אלי בעיניים אדומות מדמעות, ואמרה לי "איפה נמצא המעיין הזה, שבסיטואציה הזו נבע אצל המשפחות? איך הן לא שונאות, נקמניות?", עניתי לה תשובה שאולי נשמעת גבוהה, אבל אני מאמין בה בכל נפשי, ומהכרות אישית עם המשפחות אני חושב שהיא נאמנות על המשפחות – הרב קוק. הציונות הדתית הולכת לאור תורתו, והתגובה שלהן היא פשוט תרגום לעברית, לישראלית. למעשה נקודת המוצא של הרב קוק היא שעיקר כוחנו הוא מכך שאנחנו חלק מתוך כלל. הוא מדבר על 'כלל ישראל'. לראות כל סיטואציה לא רק בנקודה הספציפית, אלא למקם אותה על ציר הנצח של האומה. המשפחות האלו הכי נורמטיביות, הצליחו דווקא ברגעים הכי קשים, בהסתרה שבתוך ההסתרה, להתגלות כאנשים גדולים, ולהביא לידי ביטוי את כל תורתו של הרב קוק. בזכות המשפחות האלו, אין ספק שבזכותן, הצלחנו ללמד שיעור גדול."

פרופ' שחר מחדד את הכוח שיש בבחירה של בני עקיבא, "אחדות זו דוגמא חזקה מאוד, איך בנאדם או קהילה יכולים לקחת אירוע, שיש לו פוטנציאל פילוג אדיר, ולהפוך אותו על פיו, ולייצר אותו כאירוע שהוא מאחה."

"אני זוכר איפה עמדתי כשהתקשר אלי יואב מהנוער העובד, להודיע לי שהמשטרה  מסרה שאלו יהודים שרצחו את מוחמד אבו חד'ר", חוזר סנדלר לנקודה בה הקול הקורא שניסחו תנועות הנוער עמד במבחן, האם אהבת החינם היא מהלך פנים יהודי בלבד? אחדות בין דומים? "מעבר לזעזוע, ולהלם ולכאב, אז היה ברור שגם זה צריך להיכנס לקול הקורא. נכנסו לשיח פנים תנועתי, שמצד אחד ברור לחלוטין שזה צריך לבוא לידי ביטוי בקול הקורא, ושאנחנו כתנועת נוער דתית צריכה להביע, מתוך תורה, הסתייגות נחרצת מחילול השם הנורא הזה. לא היתה על זה מחלוקת או עוררין. מצד שני היתה לנו מורכבות עם הנוסח הראשוני שהציעו בתנועות הכחולות, כי הרגשנו במקום מסויים שהנוסח הזה עושה אי-צדק עם התמונה הכוללת. השיח התגלגל לכמה וכמה פגישות, לא נפתר ביום אחד. הגעתי למחנות הקיץ, ישבתי עם גילה ויואב – עד שהגענו לנוסח שמקובל על כולם. בבני עקיבא הצבענו על זה, והוא התקבל ברוב קולות. כל תנועה הלכה כמה צעדים לקראת חברתה. הרגשנו אחריות כלל ישראלית כלל חברתית ביצירת הקול קורא הזה", מסביר סנדלר את המקורות העוצמה של המהלך. "האחריות על להצליח להגיע לקול קורא משותף, למערך פעילות משותף. משהו משקף של התנועות, מעולם לא טושטשו המחלוקות והפערים, אבל האחריות הובילה."

מה זו אחדות

אני שואל את איריס מהי אחדות בעיניה, "אחדות זה שאיכפת לנו אחד מהשני. שאנחנו מבינים שבסופו של דבר אנחנו חברה אחת, שרוצה לחיות בטוב, צריך לעשות הכל בשביל זה. לכן גם אם אנחנו שונים, אנחנו צריכים לשמור על השונות הזאת, לא לפחד ממנה. אלא לקחת את הכוחות שלנו, להסתכל קדימה ולחשוב איך אפשר לחיות ביחד הכי טוב שאפשר"

בת גלים מבהירה את המהלך אותו מבקשות המשפחות לכונן, "ביקשנו לקחת את העוצמות שהתגלו באותם ימים, לדבר שבשיגרה מבחינה לאומית. משהו שהוא כנראה אפשרי, האתגר הוא להגיע למקום הזה מתוך טוב, ולא מתוך כאב וטרגדיה. תחושה פנימית חזקה שזה מה שצריך לעשות עם המשמעות של האירוע הקשה הזה."

"הנצחון הגדול של אחדות ישראל היה כמובן בהתנתקות" טוען פרופ' שוורץ. כמו לרבים מהמרואיינים, האופן בו שמרה הציונות הדתית על הגבולות של החברה הישראלית, חרף וויתור על ערכי ליבה ושטחי ארץ, מזכיר לפרופ' שוורץ את ימי החטיפה. "הציונות הדתית היא תנועה שבה אחדות ישראל היא יסוד מטאפיזי. אינסטינקט. זה לא רק עניין חברתי אלא יסוד דתי."

"ארבע שנים אחרי, יום האחדות עדיין קורה", מספרת איריס בגאווה. "אני ממליצה יום אחד, יום אחד, לעצור – ולשאול איך אנחנו רוצים לחיות פה? אנחנו מזמינים את כולם לפעול באהבה, באחדות באהבת השונה, בהכלת הזולת, זו דרכנו, אני לא נכנעת לקולות אחרים."

"המענה שלנו כחברה הוא הוספת צדק, וטוב ומוסר, זה המענה הערכי והחברתי שלנו" אומר סנלדר. "יומיים אחרי השבעה אמרתי לחניכים, למדריכים בסניף טלמון, שכשמחבל אחד עושה פיגוע, הוא מבין שבפיגוע אחד הוא לא יחסל את עם ישראל, אז מה המוטיבציה שלו? לפגוע בחוסן של המדינה, של החברה, להפוך אותה ליותר חלשה. המענה שלנו צריך לעבור דרך השאלה איך לחזק את החוסן – ואנחנו עושים את זה ע"י מוסריות, ע"י עשייה משמעותית, להמשיך את הפעולות המשמעותיות."