שתיקה רועמת. מה לא אמרו השבוע על מירי רגב. עושה הכל בשביל המצלמות, חלטוריסטית, מנהלת קומבינות ומכפיפה את מדיניות החוץ של ישראל כולה, אל מכונת הפריימריס שלה בליכוד. באופוזיציה תקפו אותה בגלוי, בקואליציה דאגו לעקוץ בשקט. הכל נכון אמנם במקרה של רגב, מה לעשות, אבל מול התותחים הכבדים שהופעלו נגדה סביב ההחלטה של נבחרת ארגנטינה לא להגיע לארץ הקודש, בולטת השתיקה הרועמת והמקוממת נוכח משהו הרבה יותר חשוב שקרה השבוע: המתקפה האומללה והמסוכנת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, נגד העבודה המאורגנת בישראל.
זה התרחש במהלך ישיבת הממשלה, לא בפייסבוק ולא באיזו חגיגה בטיימס סקוור, כשנתניהו הפך הלכה למעשה את הוועדים בישראל לאויבי הציבור. "לפני 100 שנה היה צורך בוועדי עובדים", הוא הסביר, "אבל כיום במקום להגן על העובדים הם פוגעים בחברה עוד יותר". אם היה לכם ספק לאיזו 'חברה' הוא מתכוון, נתניהו טרח לחדד: "כיום צריך לשמור על האזרחים מפני הוועדים". במילים אחרות: הוועדים פוגעים באזרחים.
איפה יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, אתם שואלים את עצמכם? זה שקרא לביטול המשחק "פצצה לפנים" והאשים כמובן את רגב? הרי הפצצה הכי גדולה שנזרקה השבוע היא זו של ראש הממשלה, ועליה גבאי לא חשב להגיב. אבל מילא גבאי, שמהרגע הראשון ביקש להתרחק מהוועדים כי בתפיסת עולמו הם רק מזיקים לתדמית הנקייה שלו (גם זה לא ממש עזר לו לפי הסקרים). העניין הוא שאף אחד מחברי האופוזיציה לא חשב להשיב אש לדברי נתניהו, אפילו כאלה שמזוהים יותר עם העובדים. איפה איציק שמולי? מיכל בירן? איפה יוסי יונה? ראש ממשלה שולח חץ נגד העבודה המאורגנת ותנועת העבודה שותקת. איפה מרצ? אז מהיו"ר החדשה תמר זנדברג אין באמת ציפיות, אבל מה עם אילן גילאון "האדום"? מישהו שמע?
נתניהו, בניגוד לכמה מהטענות נגדו, הוא אידיאולוג. הוא איש ימין אמיתי, כלכלי ומדיני. כל מילה שיצאה ממנו בעניין הוועדים – הוא מאמין בה בלב שלם. אבל האידיאולוגיה, לפחות במקרה הזה, היא לא מה שהניעה אותו כנראה. כי עם כל הכבוד לאידיאולוגיה, אצל נתניהו כמו רוב הפוליטיקאים אגב, הפוליטיקה גוברת. בשבועיים האחרונים דאג שר החינוך נפתלי בנט להשמיע עד כמה הוא לא שבע רצון מהרפורמה במשק החשמל, תוך איתותים לכך שהוא מתכוון להוביל חקיקה שתגביל בצורה זו או אחרת את זכות השביתה. אז נתניהו עשה בדיוק את מה שהוא עושה בשנתיים האחרונות: החליט להיות יותר בנט מבנט. השבוע רק בדיבורים, בעתיד אולי במעשים. מה אז יגידו השתקנים?
הכל פוליטי. באופן אירוני, הישועה הגיעה הפעם (ולא בפעם הראשונה) משר האוצר משה כחלון, מי שעומד בראש המשרד שבימים רגילים הוביל את המאמצים להגביל את זכות השביתה. כחלון, בואו נזכור, רץ לכנסת על הטיקט של הוזלת הדיור בלבד, בלי שום יומרה לייצג את העובדים. מאחורי הקלעים, נרקמה ברית אסטרטגית בינו להסתדרות, שהלכה והתחזקה וגם נשאה פירות הדדיים. אלא שהברית הזו, לא יכולה להוות את הסכר האחרון בפני הצונאמי. לא בטוח אם בממשלה הבאה כחלון יהווה לשון מאזניים וגם בממשלה הנוכחית הוא מוכרח לבחור לעצמו את המלחמות. כל זמן שהחיבור עם ההסתדרות הפך אותו לשותף ישיר למהלכים של צמצום פערים, העלאת שכר והעסקה ישירה של עובדי קבלן – כחלון יכל להמשיך לחייך. אבל באטמוספירה שבה הופכים את הוועדים לאויב הציבור, כאשר מי שמוביל את ההסתה הוא ראש הממשלה הפופולרי ביותר מזה שנים – לא פשוט להיות זה שהולך איתם יד ביד.
מופע האימים של נתניהו והניסיונות הבלתי פוסקים להגביל את זכות השביתה, מוכיחים כי האיגודים המקצועיים בישראל חייבים כוח פוליטי כמה שיותר חזק וכמה שיותר מבוזר – כזה שלא נשען רק על מפלגה אחת. טוב עשתה ההסתדרות שלא הסתפקה בברית הישנה עם מפלגת העבודה שהולכת ומאבדת לא רק מכוחה אלא גם מזהותה, אבל טוב תעשה אם תמשיך לפעול להרחבת הבריתות לאורך השדרה.
כל זה מחזיר אותי אל ה-12 במאי 2009. הממונה על התקציבים במשרד האוצר, רם בלינקוב, השתולל בין המסדרונות והודיע לכל מי שרק רצה לשמוע כולל היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז, שבכוונתנו להתפטר. באתרי החדשות מיהרו לפרסם ציטוטים מפיו כאילו עסקת החבילה שעמדה להיחתם בין הממשלה לבין המעסיקים וההסתדרות היא בגדר שחיתות של ממש. "ראש ממשלה הלך פה הביתה על דברים הרבה יותר פחותים, זה שוחד", הוא אמר. עוד באותו ערב חשפתי כי מה שבאמת הפריע לבלינקוב לא היה ההבטחות התקציביות, אלא המסלול העוקף שהתנהל באמצעות יועצו של נתניהו, אורי יוגב, במסגרתו גובש בין היתר מסמך מדהים למדי שכותרתו: "חיזוק העבודה המאורגנת בישראל". כן, למרבה האירוניה (או הקארמה), אותו אורי יוגב שרק מספר שנים קודם לכן התרברב על כך שההצלחה הגדולה ביותר שלו ושל נתניהו בתקופה בה כיהן האחרון כשר האוצר הייתה "פירוק העבודה המאורגנת" – חתם כעת על חיזוקה. המסמך שחשפתי כלל שורה של תיקוני חקיקה שנועדו להקל משמעותית על התאגדויות עובדים, ובראשם החובה על מעסיק לנהל מו"מ על הסכם קיבוצי ברגע ששליש מהעובדים מתאגדים על פי דין.
נתניהו היה אז אותו נתניהו, יוגב היה אותו יוגב, גם ההסתדרות הייתה אותה הסתדרות. למעשה, מי שהתנהל מול יוגב באותו מסלול עוקף מטעמו של יו"ר הארגון דאז עופר עיני היה אבי ניסנקורן, אז עדיין עו"ד פרטי אבל כזה שבלט מהרגע הראשון במשפט העבודה הקיבוצי ובמו"מ כלכלי. מה שעשה את ההבדל הוא כוחה של מפלגת העבודה בתוך הממשלה, כאשר ההסתדרות שימשה אדריכלית מרכזית של אותה שותפות קואליציונית.
פוליטיקה היא לא מילה גסה, היא המקום והדרך להשפיע. אז יהיו מי שיצקצקו על אוטובוסים בפריימריס – זה עדיף על חקיקה חד צדדית שתחזיר את העובדים מאה שנים אחורה, אל המקום שבו נתניהו וחבריו אוהבים אותם: חלשים, מפוחדים, תלויים לחלוטין ברצונו הטוב של המעסיק או הרגולטור.
