דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דבר השבוע

חינוך מיוחד / פניית פרסה: אחרי התקדמות בשילוב ילדים עם מוגבלות, ישראל הולכת אחורה

חינוך מיוחד (Shutterstock)
חינוך מיוחד (Shutterstock)

הוועדות והמחוקקים קבעו שצריך לשלב ילדים עם נכות או לקויות למידה במערכת החינוך ולתת מענה לצרכיהם, אך משרד החינוך מקדם דווקא את בתי הספר הנפרדים | "אנחנו ההורים צריכים לשלם כדי להפוך תלמידה שמתויגת כ'חינוך מיוחד' לתלמידה רגילה"

דוד טברסקי

השנתיים הראשונות ללימודיה של מיכל (שם בדוי) בבית הספר היסודי בשכונת מגוריה עברו עליה בעיקר במסדרון או בחצר, ובמקרה הפחות טוב – בקפיצה מעל גדר בית הספר ובריחה ממנו. אחרי שאובחנה כבעלת לקויות למידה מורכבות, היא הועברה לכיתה מקדמת בבית ספר אחר, הכוללת סייעות ואופני למידה המותאמים לה. "כמובן שלא יכולתי להשאיר אותה בבית הספר הרגיל, ולא כי היא לא יכולה ללמוד", סיפרה לנו השבוע אסתר, אמה של מיכל, "היא ילדה מאוד חכמה עם יכולות קוגנטיבית תקינה, אך בית הספר לא ידע להכיל אותה". המחיר היה עזיבת החברים מבית הספר השכונתי, ומעבר לבית ספר שהנסיעה אליו אורכת שעה לכל כיוון.

עכשיו, חוששת אסתר, גם אותה כיתה מקדמת עלולה להיסגר, עקב רפורמה שמוביל משרד החינוך בתחום החינוך המיוחד. אם זה יקרה, יעמדו ההורים בפני דילמה אכזרית: לממן בעצמם סייעת לבתם כדי שתוכל להמשיך ללמוד במערכת החינוך ה'רגילה' כפי שהיו רוצים, או לשלוח את מיכל לבית ספר נפרד לחינוך מיוחד.

"בשנה הבאה אני הולכת לשבור חיסכון שאין לי", אומרת אסתר, "אני לא יודעת בדיוק איך לשלם את זה, אבל אנחנו הולכים מכיסנו לממן סייעת שתלווה אותה", אומרת אסתר, "אפילו בית הספר רצה שהיא תישאר, אבל משרד החינוך לא מאשר סייעות על בסיס ליקויי למידה והפרעות קשב, למרות שיש לה חרדות והפרעות". וזה לא נגמר כאן: "הילדה מקבלת טיפולים מיוחדים שהולכים להתבטל בשנה הבאה. כלומר עוד הוצאות של אלפי שקלים בחודש שאנחנו ההורים צריכים לשלם, הכל כדי להפוך תלמידה שמוגדרת תחת תווית החינוך המיוחד לתלמידה רגילה."

הסיפור הזה מדגים את משמעות המאבק שמנהלים ההורים ברפורמה בימים אלו, מאבק שמרבית הציבור הישראלי אינו מודע אליו ותפס מעט כותרות. אלפי הורים לילדים עם מוגבלויות שונות חוששים שילדיהם לא יזכו למסגרת מתאימה, שתאפשר להם ללמוד יחד עם שאר הילדים בסביבתם ולא תקטלג אותם כ'אחרים' מגיל צעיר.

מדובר בתיקון שיזם משרד החינוך לחוק החינוך המיוחד, הכולל הוספת כיתות חינוך מיוחד וגם תוספות תקציביות למען שילובם של תלמידים על קשת היכולות בתוך החינוך הממלכתי. משרד החינוך רואה במהלכים האלו התקדמות אל עבר עתיד שוויוני יותר ונראה שהוא מאוד גאה ברפורמה. אך מול המשרד ניצבים ארגוני הורים, אנשי חינוך ואפילו משרד המשפטים הטוענים שמשרד החינוך פועל להגדלת ההתבדלות וההאדרה של תלמידים, וזאת בנוסף לסרבנות של המשרד לשנות את התפיסה שלו אודות החינוך המיוחד באופן מהותי ולהוסיף תקציבים למען יצירת מרחב חינוכי שיוויוני-משלב לכל תלמידי ישראל

לפי ארגוני ההורים, הצעת החוק כמעט ולא עברה שינויים שנדרשו על ידם, והם הצליחו רק לצמצם נזקים באופן מינימלי. אפילו הנציבות לשוויון לאנשים עם מוגבלות, הפועלת מתוך משרד המשפטים, הצטרפה בהתנגדות חריפה לחוק בטענה שהוא משמר את האפליה אותם חווים אלפי תלמידים בישראל שלא זוכים להזדמנות להתחנך במרחב משולב בתוך החינוך הממלכתי הרגיל.

ההורים שנמצאים בלב המאבק טוענים כי משרד החינוך, בעודו עוטף את המהלך במילים יפות, מנסה להוביל הצעת חוק שמטרתה הסופית היא צמצום עלויות – ולא השקעה בחינוך וחתירה לשוויון, שבתורה ממשיכה את עוול האפליה בין ילדים ולא מאפשרת לילדים עם מוגבלות להשתלב. ע"פ נתונים שאסף ארגון 'בזכות' למען אנשים עם מוגבלויות, ההשקעה של משרד החינוך בבתי הספר לחינוך מיוחד, המפרידים את הילדים עם המוגבלויות משאר הילדים, גבוהים בהרבה מההשקעה בשילובם בחינוך ה'רגיל', ובכך הלכה למעשה, נדחפים ההורים לשלוח את ילדיהם לחינוך הנפרד.

כך לדוגמה, משקיע המשרד בילד עם אוטיזם הלומד בחינוך הנפרד כ- 120,000 ש"ח בשנה, בעוד ילד עם אוטיזם הלומד בכיתה נפרדת בבית ספר רגיל זוכה ל-כ- 85,000 ש"ח בשנה. ילד עם אוטיזם המשולב בחינוך הרגיל יתוקצב בכ-50,000 ש"ח בשנה. את הפער נאלצים ההורים ברוב המקרים לממן מכיסם. ויש גם ילדים בעלי הפרעות המוגדרות כ'קלות', כמו מיכל, שלא יזכו למימון הדרוש לשילובם במסגרת הרגילה ואם הוריהם מעוניינים בכך הם יצטרכו לשלם על הכול מכיסם.

מאבק שהוא דרך ארוכה

עבור ד"ר חגית גור זיו, הזכות לשילוב בין ילדים שונים בחינוך אינה רק מושא מחקר, אלא גם סיפור אישי. היא מרצה בנתיב חינוך מיוחד במחלקה לגיל הרך בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל אביב, בה היא מלמדת בין היתר לימודי מוגבלות. בשנות השמונים עתרה לבג"ץ כדי שיחייב את משרד החינוך לשלב את בנה החירש בבית ספר רגיל – והצליחה. את המאבק הנוכחי היא רואה כחלק מדרך ארוכה להגשמת שוויון בחינוך, הנמשך, למעשה, כמעט 200 שנה.

"לאורך ההיסטוריה, כבר מהמאה ה18, נוצרו מרחבים טיפוליים, ובמידה מסוימת חינוכיים, לתלמידים עם נכויות קשות", מספרת גור –זיו, "בין אם מדובר בבתי ספר לעיוורים וחירשים, עד לפנימיות לילדים חולים עם שיתוק קשה וכדומה. בארץ, כבר ב-1902 נפתח בית חינוך עברי לעיוורים, ובשנות השלושים נפתח בית ספר לחירשים על ידי עולים מגרמניה. אלו היו מוסדות, וחלקם היו עם פנימיות. היו מוציאים מהבית ילדים עם נכויות קשות ונכויות קלות, מה שאנחנו קוראים לו לקויי למידה וכד'. אז לא היו בכלל אבחונים."

בעבר, אומרת גור-זיו, תלמידים עם לקויות נחשבו לתלמידים לא טובים, או לא מממשים את הפוטנציאל שלהם, ונפלטים ממערכת החינוך. "לאורך השנים הראשונות להקמת המדינה חינוך חובה היה עד גיל 14, כיתה ח', ולכן מי שלא היה 'טוב בלימודים' היה פשוט לא ממשיך בלימודים ויוצא לשוק העבודה. זה כמובן כלל הרבה מזרחים וילדים מבתים עניים אבל זה כבר עניין אחר."

"הילד הזה הוא לא"

לאורך השנים נבנו כיתות ובתי ספר לחינוך מיוחד, אך גם בהן "לא הסתכלו על ילדים עם מוגבלויות כברי חינוך", אומרת גור-זיו, "מה שנתנו להם זה לא חינוך – זה טיפול. הגישה הייתה גישה אנושית אבל לא ראו בהם אנשים שצריך ללמד אותם דברים ומהצד השני, הם לא יכלו להיות עם הילדים הרגילים כי הם שונים. יותר מאוחר אמרו שאפשר לחנך אותם, דברים בסיסיים. לאט לאט קמה דרישה הולכת וגדלה של הורים מה לעשות  עם הילדים"

אז איך ומתי התחילה החברה הישראלית להבין שנדרשת יצירתו של מרחב חינוכי חדש?

"בשנות השישים, תחילת שנות השבעים, התחילה להיוולד התפיסה שצריך חינוך מיוחד לילדים. אבל איך העבירו ילדים לחינוך המיוחד? המורה הייתה אומרת: 'הילד הזה הוא לא'. לא היה תהליך מסודר של אבחונים, ולא היה חוק.  את הלקויות הקשות כמובן שאין בעיה לאבחן, אבל כל הילדים שלא רואים עליהם, שהנכות שלהם לא נראית, היו במצב לא ברור. או שהם נשרו מהלימודים או שהקימו להם מסגרות, אבל בשורה התחתונה, היה מאוד קל להעביר מחינוך רגיל לחינוך מיוחד ולרוב אלו היו ילדים שהפריעו למורות."

נקודת הציון המרכזית וההיסטורית שעבר תחום החינוך המיוחד בישראל התרחשה ב-1988, אז לראשונה עבר בכנסת חוק החינוך המיוחד בהובלת חברת הכנסת אמירה סרטני ממפלגת מפ"ם. "בשנות השמונים קמה קבוצה בירושלים של הורים לילדים עם מוגבלות שכלית שהרגישו שהמערכת אינה נותנת מענה. הם רצו שהילדים יקבלו חינוך ולא רק 'שיטפלו' בהם. ההורים דרשו שיגדירו בחוק מה מגיע לילדיהם", אומרת גור-זיו.

החוק, אומרת גור-זיו, היה מתקדם לתקופתו והיווה הישג משמעותי במאבק לשוויון עבור כלל הילדים. "קודם כל, הוא הבטיח את זה שילדים עם מוגבלויות יקבלו חינוך, מה שאף אחד לא היה חייב לתת להם בזמנו, מבחינת המדינה לפחות. בנוסף, נעשתה הסדרה שחייבה את המערכת לתת מענה חינוכי לילדים עם מוגבלויות וגם נעשתה הסדרה של איך ילד עובר מחינוך רגיל לחינוך מיוחד.כל עניין ועדות ההשמה, לפני כן, פשוט המורה הייתה קובעת שהילד צריך ללכת לחינוך מיוחד וזה מה שהיה נאמר להורים." החוק קבע שבראש ועדת ההשמה יעמוד איש הרשות המקומית, בדרך כלל ראש מחלקת חנוך מקומית, ובועדה יש שבעה אנשים: איש חינוך מהרשות, מפקחת חנוך רגיל, מפקחת חינוך מיוחד, נציג של השירות הפסיכולוגי, עובד סוציאלי ונציג הורים."

אך למרות שנחקק חוק פורמאלי שחייב את מערכת החינוך במדינה להשתנות, חלפו ויחלפו עוד שנים ארוכות,עד שתפיסת אנשי החינוך והמערכת כולה לגבי החינוך המיוחד תשתנה. "זה היה מאוד מבורך כשזה התחיל, וסיים את כל המהלך שילדים הועברו כמו שקי תפוחי אדמה ממקום למקום ואני חושבת שרוב אנשי החינוך ראו אותו בעין יפה", אומרת גור זיו, "עם זאת, צריך לזכור שלקח לחוק הרבה זמן להתבסס. בהתחלה פשוט לא שמו על החוק. ארגן היל"ה ממש נאבק נגד השרירותיות של העברות הילדים, ובעיקר זה שהעבירו ילדים מזרחים לחינוך המיוחד, וכאן אנחנו מדברים על הבעיות הקלות יותר, קשב וריכוז, ליקויי למידה והפרעות התנהגות"

"בנוסף, בתחילת הדרך הוועדות העבירו ילדים לחינוך המיוחד בקלות רבה מידי. ארגון היל"ה, בתור מחאה, הושיבו בבית ילדים שנשלחו לחינוך המיוחד, לפעמים בגלל דברים טכניים. נגיד כי הוועדה לא זימנה את ההורים, מה שהם היו מחויבים אליו. ואז, כשנשלח קצין ביקור סדיר והמדינה תבעה את ההורים, הדיונים עברו מהוועדות לבית המשפט – שפסל את ההחלטות של אותן ועדות. אני זוכרת מקרה של הורים של ילד בכיתה א' שאמרו: הילד רק בכיתה א', תנו לו צ'אנס, איך אתם יודעים שכבר בכיתה א' הוא לא יצליח בלימודים? בית המשפט קיבל את הטיעון הזה. בהמשך הוועדות עברו לאופן עבודה מקצועי יותר, עם אבחונים וכל המהלכים לפי החוק."

תלמידים בדרך לבית הספר. ארכיון. צילום: הדס פרוש / פלאש 90.
תלמידים בדרך לבית הספר. ארכיון. צילום: הדס פרוש / פלאש 90.

באיחור אופנתי: רעיון השילוב מגיע לישראל

בזמן שישראל מיסדה את זכותם של ילדים עם מוגבלויות לחינוך, החלה להופיע באירופה ובארה"ב מגמה חדשה – לא רק שוויון בזכות לחינוך, אלא גם שילוב של אותם ילדים בבתי הספר הכלליים. "קראו לזה מייינסטרימינג, ואצלנו קוראים לזה שילוב. מי שיכול להיות במערכת החינוך הרגילה – שיהיה ברגילה", אומרת גור-זיו, "זה מאוד הצליח וזה השפיע גם על החשיבה בארץ."

בתחילת שנות ה-2000 נחקקה תוספת לחוק חינוך מיוחד, שקבעה את הקמתן של 'ועדות שילוב' כחלופה לועדות ההשמה.  "הועדות נועדו בדיוק לאותם ילדים שיש להם אינטלגנציה נורמלית והם יכולים ללמוד, אבל הם צריכים יותר תשומת לב ויותר שעות בגלל בעיות התנהגות או בעיות רגשיות. זה איפשר לחזק ילדים בתוך בית הספר בלי להוציא אותם. לארגונים של ההורים היה הרבה כוח ומקום בהובלת המהלכים האלו, וזאת בעקבות הרבה הורים שתבעו את המערכת".

גור זיו עצמה הלכה לבג"צ בתחילת שנות התשעים בדרישה שבנה החירש יוכל ללמוד במערכת החינוך הרגילה עם התאמה מיוחדת עבורו. "לבני יש חירשות, אבל מה שקרה זה שלוועדות ההשמה יש ציפיות נמוכות מהילדים והם מורידים את הרמה בשביל, כביכול, להתאים את הרמה. אני רציתי שהבן שלי ילמד באותה הרמה של היכולת האינטלקטואלית שלו, שהייתה כמו של כל בני גילו."

"בנוסף לכך היה עוד בג"צ חשוב בשם בג"צ בוצר, שהכריח את בית הספר במודיעין-מכבים-רעות להנגיש את בית הספר לילד נכה בכסא גלגלים, בשביל שהילד יוכל ללמוד. מדובר בתקופה שבה ילדים נכים לא יכלו ללמוד בבתי ספר רגילים כי הם פשוט לא היו נגישים. היום יש חוק זכויות אנשים עם מוגבלות שמחייב את כל המוסדות הציבוריים בכל מקום להיות נגישים"

נקודת ציון נוספת בהיסטוריה של החינוך המיוחד, שלמרבה הצער נותרה בעיקר בגדר ההצהרה, היא ועדת דורנר – ועדה בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר, לקידום שילוב ילדים עם מוגבליות במערכת החינוך. הוועדה הוקמה בעקבות תביעה של ארגון יתד, ארגון של הורים לילדים עם מוגבלויות שכליות, שעתרו לבג"צ על קבלה של ילדים לחינוך הרגיל. הוועדה עסקה בעניין חלוקת התקציבים בין התלמידים שלומדים בחינוך המיוחד לאלו שלומדים בחינוך הרגיל.

"השינוי המהותי-תפיסתי שבא בעקבות ועדת דורנר היה שחינוך מיוחד זה לא 'מקום' אלא שירות, ונדרש לתת אותו לילדים הנצרכים לכך. בשורה התחתונה עלתה הדרישה לתת לילד את המסגרת הכי פחות מגבילה. כלומר, המדינה, הרשות המקומית ובתי הספר נדרשו לעשות את המקסימום שהילד יהיה כמו כולם. הוועדה נתנה פוש מאוד חזק להיתכנות המצב שבו כמה שיותר ילדים עם מוגבלויות יוכלו ללמוד בחינוך הרגיל, וצריך לאפשר להם ללמוד בחינוך הרגיל". אך מסקנות הוועדה לא יושמו, לא בחלוקת התקציבים ולא בניסיון לשנות את המערכת לכיוון מכיל יותר.

"הוועדה בעצם קבעה עיקרון שבו התקציב צריך ללכת עם הילד, מה שלא קורה כיום ועל כן מנסים לעשות תיקון. הרקע לכל מהלך 'התיקון' הזה, ובעיקר המחאה, הוא שההורים נעשו יותר ויותר פעילים עם השנים במאבק..מה שהוביל את השילוב של ילדים עם מוגבלויות, באירופה וארה"ב, הוא תפיסה של זכויות. תפיסה שזכותם של אנשים עם מוגבלויות לחיות ביחד עם כולם ולכן בתי הספר, והחברה כולה, צריכים להיות נגישים. שם זה הגיע מאידאולוגיה של שוויון זכויות ובישראל זה הגיע ממאבק של ההורים. הורים רבים לא רוצים שילדיהם ילכו לחינוך המיוחד כי הרמה שם נמוכה יותר. תחשבו על ילד אוטיסט שיש לו קושי בתקשורת, שמים אותו בכיתה עם 8 ילדים אוטיסטים שגם להם יש קושי בתקשורת – ממי הוא ילמד לתקשר?"

"בגלל מאבק ההורים, שגדל משנה לשנה, יותר הורים רוצים את ילדיהם בתוך החינוך הרגיל ובספטמבר האחרון קבוצת הורים ובראשם עו"ד רויטל לן-כהן (אם לילד עם מוגבלות שמובילה את המאבק לשיווין הזכויות של ילדים עם מוגבלויות מול המדינה כבר מעל ל-10 שנים ד.ט) באו 'לחגוג' את פתיחת שנת הלימודים בהפגנה מול ביתו של שר החינוך ולהראות לו שיש 300 ילדים שיושבים בבית כי אין להם השמה ואין כיתות, דבר שמשרד החינוך מחויב לו מתוקף חוק חינוך חובה. אז דווקא הילדים האלו שיש להם מוגבלות כזו או אחרת הם אלו שלא יפתחו את שנת הלימודים ב-1 בספטמבר? זו עוולה נוראית"

"זו לא בחירה, זה לדחוק את ההורים עם הגב לקיר"

ע"פ גור-זיו, הצעת החוק שעולה עכשיו, שמטרתה היא כנראה שלמשרד יהיה שקט ולבסוף היא כנראה תעבור, היא לשנות את מבנה ועדות ההשמה כך שבראש הוועדה יעמוד איש משרד החינוך, ולא דמות בכירה ברשות המקומית שעוסקת בנושא, הקשובה לצרכי הציבור ביישוב. בנוסף, שמן של הוועדות ישונה ל'ועדות זכאות', "כלומר – הילד לא זכאי מכורח חוק חינוך חובה או חוק חינוך מיוחד, אלא הוא זכאי למה שהוועדה תקבע", אומרת בכעס גור-זיו "והכי חמור שבראש הועדה יעמוד פקיד ממשרד החינוך, שמה שזה אומר בפועל זה שכשר החינוך יגיד למומחה הזה שאין יותר תקציב, הוא לא יוכל לתת לילדים את מה שהם צריכים."

"כן, התקציב לא מספיק גם לבתי הספר הרגילים ובמיוחד למהלך ההכלה של ילדים בתוך המערכת הרגילה, שצריכה עוד עזרה, תמיכה ובעיקר הכשרת אנשי חינוך. צריך להגדיל את התקציב ואנחנו יודעים שבשביל זה לא צריך עוד חוק, אך המשרד משנה את החוק ככה שכל הכח יהיה בידיים שלו, והם יוכלו לקבוע מתי ילדים יקבלו או לא יקבלו את הזכויות שלהם."

"כל הארגונים וכל ההורים יוצאים נגד המהלך הזה" מסכמת גור זיו, "זה נורא לתת למשרד החינוך כל כך הרבה כח. גם ככה יש לו יותר מדי כוח. הם יקבעו את הזכאות ורמות התפקוד של הילדים. אנחנו מתווכחים איתם על זה, הם הוסיפו את המילה 'צרכים', אבל הם לא באמת מתכוונים לזה. כי מה זה לקבוע מה ילד מקבל לפי רמת התפקוד שלו? ילד שמשקיעים בו הרבה, רמת התפקוד שלו עולה, וילד שלא משקיעים בו – רמת התפקוד לא משתנה. וגם יש קשת של תפקודים, תקופות של עלייה וירידה. בשורה התחתונה – אם משרד החינוך ייתן לילד מעט השקעה, אז כמובן שהתפקוד שלו יירד, ובסופו של דבר הוא ייזרק לחינוך המיוחד. בנוסף לכך הם מתהדרים בזה שהבחירה אצל ההורים לאן הילד ילך, אבל איזו מין בחירה זו כאשר כל המשאבים והתקציבים נמצאים בחינוך המיוחד ובחינוך הרגיל הילד לא יקבל כלום? זו לא באמת בחירה, זה לדחוק את ההורים עם הגב לקיר. נראה כרגע שהחוק הזה יעבור וכמעט ללא ספק ההורים ילכו לבג"צ בטענה הצודקת שהילדים שלהם מופלים לרעה"

בינתיים, הישג קטן של ההורים מול המשרד הצליח לדרוש שחלק מהילדים שיכולים ללמוד בחינוך הרגיל יקבלו זכאות ויחד עם כך הם יגיעו עם תקציב מסוים שיאפשר לבית הספר ללוות אותם, אך ההורים עדיין חוששים שרבים מהילדים לא יקבלו את הליווי והתמיכה לה הם זקוקים ומפאת כך הם לא יצליחו להשתלב, ועל כן יוכרחו לחזור חזרה לחינוך המיוחד.

"צריך לעשות פה שינוי של שיטות הוראה, של תפיסות עולם", אומרת גור-זיו, "צריך להאמין שזו זכותם של הילדים וצריך לתת תנאים למורים. ליבי עם המורים שעובדים עם תת תנאים. צריך אביזרים בכיתות, צריך כיתות יותר קטנות והשתלמויות והכשרה של מורים ואנחנו עוד לא התחלנו אפילו עם ההכשרה, כי יש מעט מאוד סמינרים לכך."

"מדובר בתמיכה שהילדים שלי זקוקים לה כדי להתקדם", סיפרה עדי, אם לשני ילדים עם אוטיזם. "התמיכה היום מגיעה בתור מכסת שעות שבועית של סייעת, היום לבת שלי צמודה סייעת שנמצאת איתה כל דקה ודקה, אחד הדברים שהרפורמה תעשה היא לקצץ דרמטית בשעות של הסייעת, מה שיגרום להעמקת הפער בין המשפחות. אני לא יכולה לממן את השעות החסרות מכספי הפרטי, והרבה משפחות לא יכולות. מדובר באלפיי שקלים ובעצם דוחקים אותנו לחינוך המיוחד. שזה להיות בשוליים, ולא בתוך החברה – שזה בדיוק הפוך ממה שמשרד החינוך מתיימר להציג"

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!