בתרבות הישראלית, אנחנו רגילים לבכות את לכתם של אנשים בעלי שיעור קומה ושאר רוח, במיוחד בשנים האחרונות- אמנים, סופרים ומשוררים, אשר נפטרים מן העולם ומשאירים אותנו עם חלל פעור, בדמות פועלם הייחודי ומקומם הבלתי ניתן להחלפה. פעמים נדירות אותו אדם הוא מי שזוכה, קודם כל, לשם התואר 'פילוסוף'. אך ישנם ימים, בו זה אכן המצב- פטירתו של פרופ' ירמיהו יובל, חתן פרס ישראל, שמת אתמול בגיל 82 לאחר שנים רבות של התמודדות עם מחלת הסרטן, הוא יום כזה.
יובל נולד בשנת 1935 בחיפה ולמד בביה"ס הריאלי, וכבר מגיל צעיר החל להתעניין בבעיות פילוסופיות. בשירותו הצבאי שימש כמדריך גדנ"ע, ולאחר מכן ככתב צבאי בגל"צ. בהמשך, החל ללמוד לתואר ראשון בפילוסופיה והפך לאיש קול ישראל, שם הפיק תכניות בנושאים אקטואליים שונים. במקביל, למד לתואר שני באונ' העברית (אותו סיים בהצטיינות יתרה) ולאחר מכן המשיך ללמוד בסורבון שפריז ובפרינסטון שבארה"ב, אצל הפילוסופים הקונטיננטליים הגדולים של התקופה (ביניהם פול ריקר, ריצ'ארד רורטי וישעיהו ברלין), והיה עד גם למרד הסטודנטים שבפריז, אשר השפיע על תפישת עולמו ופעילותו הציבורית והפוליטית, בה היה מעורב במהלך חייו.
במלחמת ששת הימים שירת ככתב צבאי במילואים, והביא דיווחים מחזית סיני. באותה תקופה היה שותף בייסוד רשות השידור העצמאית. החל ממועד סיום המלחמה, בשנת 67', פרסם מאמרים פובליציסטיים וקרא לפשרה טריטוריאלית עם מדינות ערב, על אף שהדבר נחשב כעמדה שולית ובלתי פופולרית באותה תקופה.
את פועלו של ירמיהו יובל ניתן לחלק לשניים: אקדמית וציבורית. מבחינה אקדמית, לאחר שסיים דוקטורט בהצטיינות (את הדיסרטציה כתב אצל פרופ' נתן רוטנשטרייך על המטאפיזיה של קאנט), הפך לחבר סגל מן המניין והתמחה בפילוסופים הגדולים של העידן המודרני המאוחר: קאנט, הגל וכמובן שפינוזה, אשר יובל ראה בו את גיבורו הרוחני ומודל החיקוי הפילוסופי שלו. במסגרת פעילותו האקדמית-ציבורית, הקים יובל את מכון שפינוזה, אשר עוסק בשאלות של חילון, לאומיות ומודרניות, ואף שותף לפעילות חינוכית ברוח הסובלנות, הדמוקרטיה, הפלורליזם והחילוניות. פועלו האקדמי כלל גם מחקרים אשר חצו את גבולות האקדמיה, ופתחו פתח עבור הציבור הכללי בהבנת חשיבותה של הפילוסופיה המערבית כמניע לתהליכים הגדולים של העולם המודרני: נאורות, השכלה, דמוקרטיה וחילוניות. במסגרת זו, פרסם גם את ספרו המפורסם 'שפינוזה וכופרים אחרים', בו מציג את עולמם הפילוסופי של ההוגים הגדולים, בנוסף לשפינוזה כמובן, שעיצבו את תפישת העולם החילונית: קאנט, הגל, מרקס וניטשה.
מבין שלל פרסומיו, זכורים בעיקר תרגום 'ההקדמה לפנומנולוגיה של הרוח' מאת הגל, טקסט מורכב ביותר, המהווה את הבסיס לשיטת החשיבה הדיאלקטית-אידיאליסטית. מפעל התרגום של יובל אפשר לסטודנטים את הכניסה לעולמות אלו, שטרם היו נגישים לקורא העברי הממוצע. במסגרת מפעל זה, תרגם (והוסיף מבואות) גם לחיבורם המרכזי של שפינוזה- 'אתיקה', ושל עמנואל קאנט- 'ביקורת התבונה הטהורה', אשר במשך שנים רבות היה לה רק תרגום אחד, בעברית ארכאית, ויובל אפשר את עדכונו והתאמתו לשפה בת ימינו. זאת, כמובן, מבלי לגרוע בדבר מתוכן הרעיונות עצמם, אשר היוו את הבסיס לתפישת האינדיבידואליות בתרבות המערב, אשר רואה באדם סובייקט אוטונומי, המסוגל לקחת ולעצב את גורלו בידיו ובזכות עצמו ושכלו הרציונאלי. עיסוקו האקדמי של יובל המשיך גם בפרויקט המחקר האחרון שלו- 'האנוסים', אשר מספר את סיפורם של יהודי ספרד ופורטוגל, שלטענתו היוו את הבסיס ליהדות החילונית.
מבחינה ציבורית, מעבר לעיסוקו בפובליציסטיקה ונושאים אקטואליים (שבא לידי ביטוי גם בעריכת סדרת השיחות 'השעה השלישית', בין 75'-78', שעסקה בנושאים שעל סדר היום של החברה הישראלית), היה חבר גם ב-'חוג 77' במפלגת העבודה. במובן זה, מדובר בדוגמה מובהקת לאינטלקטואל מעורב, אשר עיסוקו האקדמי והתאורטי בפילוסופיה לא גרם לו לזנוח את העיסוק בשאלות השעה הבוערות, אלא להפך- דווקא עיסוקו בפילוסופיה של העידן המודרני, עת התפתחו רעיונות הנאורות, ההשכלה והחילון שמסעירים את עולמנו גם כיום, אפשר לו להביא לשינוי פרדיגמה וחיזוק של תפישות עולם בהן האמין, והידע העצום שצבר אפשר לו גם לתת להן עומק ומסגרת חזקה ומגובשת יותר.
אין ספק כי חסרונו של יובל יורגש היטב בנוף האקדמי בישראל, במיוחד בעולם ההגות והפילוסופיה, אשר נדיר למצוא בו דמויות המצליחות באמת לשמש מגדלור לרבים בני דורו.
יהי זכרו ברוך.
