על ירדן עברה עכשיו תקופה לא קלה. בעקבות כוונה להעלות מיסים יזמו האירגונים המקצועיים הפגנות ענקיות במרכז הבירה רבת עמון, ומה שיותר חמור, בכיכר הרביעית שליד משרדי הממשלה, שהפכה להיות דמוית כיכר תחריר המפורסמת בקהיר, אשר התמקדות ההפגנות נגד הנשיא מובארכ בה, הביאו בסופו של דבר להפלתו.
המלך עבדאללה מיהר לפטר את ראש הממשלה, וראש הממשלה החדש מיהר לבטל את הכוונה להעלות מיסים. סעודיה ומדינות המפרץ מיהרו לתת לירדן סיוע חירום כדי לעצור את ההפגנות.
את ירדן מאפיין זה זמן רב אי שקט כרוני, ומצב הביטחון האישי שהיה כל כך טוב בשנים עברו, הידרדר מאוד.
הפעם הזאת הייתה שונה מן הפעמים הקודמות בכך שרבת עמון הצטרפה לאי שקט, ואף הסלימה אותו. עד כה הסערות היו בפריפריה הבדווית ופסחו על הבירה. רבת עמון שמרה על שקט, והחזות השקטה של הבירה העניקה לירדן דימוי של מדינה יציבה.
מדוע רבת עמון הייתה שקטה? כי היא מאוכלסת ברובה בפלסטינים. הכתר ההאשמי, למרבה ההפתעה, קרוב אליהם יותר מאשר לבדווים בגלל המלכה ראניה שהיא פלסטינית ואוהדת את הפלסטינים ותומכת בבעייתם. הבדווים שונאים אותה, ומשליכים ממנה על הכתר עצמו, ומייחלים ליום שבו הפלסטינים ייעלמו מירדן. הם מאוד מתוסכלים על כי משכורתם כעובדי מדינה נמוך מאוד, בעוד הפלסטינים מצליחים כמסחר, לא משרתים את המדינה, ו"עושים חיים".
המשחקים בין בית"ר ירושלים לסכנין יכולים להיחשב ל"משחקי ידידות" לעומת המפגשים הטעונים בין "פייסלי" הירדני לבין "ווחדאת" הפלסטיני.
הפלסטינים חוששים כי אם יקרוס הכתר ההאשמי, הם ייחשפו לעימות קשה מול הבדווים, והמצב בסוריה ממחיש זאת להם היטב. לפיכך, יש לצפות כי אם אכן הסיוע הכלכלי ימנע את העלאת המיסים, הפלסטינים של רבת עמון ימהרו לחזור הביתה ולנטוש את ההפגנות.
**
