יום שני בערב, מרכז המושבה זכרון יעקב. כמאה תושבים מהשכונה הנחשבת "גבעת עדן" בה שוכן בית הספר מתאספים להפגנת מחאה כנגד הקמת הוסטל לנגמלים מסמים בבית בשכונה. "זכרונים תתעוררו! חמישה הוסטלים נוספים אם נמשיך לנמנם", נכתב על אחד השלטים, "לא למחטף בחסות החוק!", ו"לא נהיה שפני נסיון של משרד הרווחה!". חלק מהמוחים הגיעו עם ילדיהם. רבים מהם אקדמאים, מהנדסים, עובדי הייטק. משישי שעבר עד שלישי השבוע הם השביתו את הלימודים בבית הספר, ומרבית תלמידיו נשארו בבית. "אנו תוהים מי יישא באחריות לשלומם של ילדינו העושים דרכם לבית הספר ובחזרה בכל יום, ומי יישא בדין בעתיד כאשר יחול אסון!", נכתב בהודעה לתקשורת מטעם מטה המאבק. בסמוך להפגנה עומדת משמרת מחאה של ארבעה מתושבי העיר, שדווקא תומכים בהקמת ההוסטל. מבחינה מספרית וארגונית, ברור לחלוטין ש'המתנגדים' שולטים באירוע ונותנים את הטון.

זה שלושה שבועות שהמושבה סוערת מההחלטה להקים 'הוסטל טיפולי שיקומי מוגן לדרי רחוב ונפגעי התמכרויות' בבית שכור ברחוב בן גוריון, הסמוך לבית הספר. מרגע שהדבר נודע לתושבים, הם יצאו למאבק אינטנסיבי שהושקעו בו לא מעט משאבים (הם לא מוכנים לחשוף כמה), גייסו משרד עורכי דין וחברת יחסי ציבור, ורשמו מספר הישגים: השבתת בית הספר למשך ארבעה ימים, חשיפה (מסוייגת) בתקשורת הארצית, התגייסות של ראש המועצה זיו דשא שאף השבית את המועצה המקומית, וצו מניעה מבית משפט לאכלוס המבנה ולשיפוצו עד לקיום דיון בעניין (שגם אליה הצטרף ראש המועצה). צו המניעה, אגב, התקבל עקב טענה לחריגות בנייה במבנה ולא עקב סכנה לשלום הציבור.

מודעת מחאה נגד הקמת הוסטל בשכונת גבעת עדן בזכרון יעקב

חומר הבעירה של המאבק הוא שורה במכרז להקמת ההוסטל הקובעת כי הדיירים בו 'אינם ברי שיקום' (מונח שיוסבר בהרחבה בהמשך), וכי חלקם צורכים תחליפי סמים כגון אדולן או מתדון. פריטי המידע הללו שימשו בסיס לפליירים שעוצבו בקפידה, והזהירו מפני 'נרקומנים מכורים עם רקע עברייני ללא יכולת שיקום בלב שכונת מגורים' על רקע אדום-אזהרה.

בן גוריון 5 והרחוב בו יוקם ההוסטל בשכונת גבעת עדן (צילום: מיכל רוזן)

ילדים בסיכון

הטענה עליה חזרו כל התושבים המתנגדים להוסטל עמם שוחחנו היא חשש לבטחון ילדיהם עקב הסמיכות בין בית הספר להוסטל. "אני באה ממשפחה ענייה, ורציתי לילדים שלי משהו יותר טוב", סיפרה אנה מיכאלי, מהנדסת תושבת השכונה ואם לשלושה, "לקח לי הרבה מאוד זמן להוריד את ההגנות האלה שלי, לא לנעול את הדלת כשאני נכנסת הביתה, לא לדאוג לילדים שלי כשהם הולכים לבד לבית הספר. ועכשיו זה חוזר", אמרה. עדי גולדנברג, תושב השכונה המרכז את מטה המאבק, הוסיף כי "משרד הרווחה לא מוכן לקחת אחריות, המפקחת הארצית של המשרד אמרה שהיא לא תיקח אחריות אישית על זה שיקרה לילד משהו ואנחנו לא נסכן את הילדים". לפי חלק מהשלטים בהפגנות ולטענתם של גולדנברג ומיכאלי אם היה מדובר בכל אוכלוסיה אחרת היא היתה מתקבלת בברכה, והם אף מציינים את מספר ההוסטלים הגדול בזכרון יעקב, בין היתר גם הוסטל לתשושי נפש במרכז המושבה.

גולדנברג, מהנדס העובד בהיי טק ואב לשלושה, לקח בשבועיים האחרונים חופש מעבודתו ועוסק רק בענייני המאבק. "מחקרים מוכיחים חד משמעית שמשתמשים ומכורים הם אלימים יותר, תוקפניים יותר ומסכנים את סביבתם", אמר, "מישהו מכם רוצה לקחת אחריות ולומר 'הכל יהיה בסדר'? שירים את ידו. המכורים משתמשים באופן קבוע בתחליפי סמים כגון אדולן שהוא תחליף להרואין. האם זו האוכלוסייה שתרצו שילדיכם תתקל בה בבואם לבתי הספר, לגנים, לגני השעשועים לחוגים? האם אתם מוכנים להמר על ביטחון ילדכם? לקחת סיכון ולומר 'יהיה בסדר, לא יקרה שום דבר?'". מעבר לאזהרות הנוגעות לילדים, באופן לא רשמי נשמעות גם טענות נוספות: "למה 'להרוס' את זכרון' ולהפוך אותה ל'בירת' ההוסטלים?", כתבה אחת התושבות בפייסבוק, "גם ככה זכרון נראית לא טוב! איכותו של אזור נמדדת בתושבים ובטיבם שיוצרים תדמית ושומרים עליו".

שכונת גבעת עדן (צילום: מיכל רוזן)

"אלו מבוגרים תשושים הזקוקים לבית"

קשה שלא לחוש אמפתיה להורים החרדים לבטחון ילדיהם, ורוצים להגן עליהם מפני מפגש יום יומי עם אנשים אלימים או מכורים לסמים. אך בדיקת הטענות המרכזיות של הנהגת המאבק (אלימים, מסוכנים, מכורים) עם גורמי מקצוע מעלה שהן סותרות את הידע המקצועי בתחום השיקום, או משתמשות באופן שגוי ומטעה במונחים הקשורים לנושא. ד"ר אמיר טל, המדען הראשי של עמותת 'בית אקשטיין' המפעילה מגוון מסגרות שיקומיות (אך אין לה קשר להוסטל שעומד לקום בגבעת עדן), מצביע על פרשנות שגויה לשורה מתוך המכרז להקמת ההוסטל שהמוחים מרבים לצטט, לפיה החוסים בהוסטל "טופלו במסגרות הטיפול והשיקום הקיימות ונמצא כי אינם ברי-שיקום עצמאיים". לדבריו, המוחים 'מפספסים' את העובדה כי החוסים עברו שיקום, ומשמעות שורה זו במכרז מצביעה על כך שבשל גילם ומצבם הבריאותי והנפשי הם לא יוכלו לחזור לחיים עצמאיים רגילים וזקוקים למסגרת תומכת.

גם במשרד הרווחה, בתגובה לשאלות 'דבר השבוע', הסבירו כי "הדיירים שצפויים לאכלס את ההוסטל אינם מסוכנים בכל דרך לציבור (כל ההדגשות במקור – מ.ר.). המושג "לא ברי שיקום" המופיע במכרז אינו מתאר את מצב ההתמכרות, שכן מדובר במטופלים שנגמלו משימוש בחומרים פסיכואקטיבים, אלא את הצורך בדיור תומך עם ליווי פסיכוסוציאלי לכל החיים,  קרי את מה שהמסגרת שצפויה לקום תציע להם". עוד ציינו במשרד כי "המסגרת תופעל על ידי אנשי מקצוע ובכלל זה עובדים סוציאליים ותעמוד בכל הדרישות הקפדניות של המשרד בהיבטי בטיחות, טיפול, מיגון בחירום ועוד וכן תבוצע בקרה קפדנית ושוטפת על מנת להבטיח שהמסגרת פועלת בכללים שנבחנו במכרז."

במשרד הרווחה הדגישו כי "כבר היום פועלות מסגרות דומות ומוצלחות בשכונות מגורים צמודי קרקע לאוכלוסיית דרי רחוב ונפגעי התמכרות ברחבי הארץ, ולא נתקלנו בתלונה חריגה על פגיעה כלשהי מצד האוכלוסייה בתושבי המקום".

טל מוסיף כי "מדובר על אוכלוסייה מבוגרת, תשושה תרתי משמע, שפשוט באה לבית לחיים. זו גם משמעות המכרז, שיהיה להם מקום שבו יחיו בבית מכובד, שקט ובתקווה גם מקדם איכות חיים". בכל הנוגע לפחדים ולטענות כי מדובר באוכלוסייה מסוכנת בעלת עבר פלילי, הוא מדגיש כי במכרז כתוב באופן ברור שאין מדובר באוכלוסייה מסוכנת ולא בחוסים בעלי עבירות אלימות. לדבריו, המכרז אינו יוצא דופן, ומתכתב עם כל המחקרים ומדיניות משרד הרווחה כלפי הזכות לחיות בקהילה.

באחד ממחקריו בתחום השיקום בדק טל את הקשר בין עמדות גלויות וסמויות והקשר בינן לבין התנהגות. כתושב זכרון יעקב בעצמו, הוא רואה את המאבק המתחולל במושבה כמקרה קלאסי של סטיגמות כנגד אוכלוסיית מיעוט. לטענתו, הסטיגמה והפחד נובעים מחוסר ידע והבנה מי הם החוסים העתידים להתגורר בהוסטל. "אם היינו שואלים את התושבים שלושה חודשים לפני שההוסטל הוקם ליד הבית שלהם על עמדתם לגבי השתלבות חוסים בקהילה אני מניח שהם היו בעד, אבל ברגע שזה מגיע לבית שלהם אז הם קצת פחות בעד, וזה חשוב" הוא אומר. מבחינתו, החששות של תושבי השכונה הם ברורים ומובנים, וכחלק מההעברה של אנשים לשיקום בקהילה צריך להשקיע מאמצים בפעילויות הסברה ובעיקר במפגש.

משרד הרווחה: שילוב בקהילה היא זכות שאין עליה ערעור

זו לא הפעם הראשונה בה מתמודד משרד הרווחה עם לחץ של תושבים נגד הצבת מסגרות שיקומיות בקהילה. בעקבות מספר מקרים בסוף העשור הקודם ובתחילת העשור הנוכחי ניסחה ב-2012 ועדה מקצועית שמינה המשרד את עמדתו העקרונית בנושא הזכות לשילוב, לפיה "גישת המשרד היא כי הזכות להשתלב בקהילה היא זכות בסיסית של כל אדם המטופל על ידו, שאין עליה ערעור. אולם ראוי שזכות זו תיושם באופן שיאפשר לא רק מגורים בקהילה אלא גם שילוב בקהילה". הוועדה ציינה כי בעבר אנשים עם צרכים מיוחדים הודרו מהקהילה, ומסגרות רווחה שכנו בפאתי הערים או מחוץ לחצר האחורית של היישובים. על רקע זה, הזכות לגור בקהילה נחשבה כהתקדמות ושיפור של המצב הקיים, שנגזר משאיפתה של החברה שלא לראות את השונים. אך "כיום, כשהזכות לגור בקהילה היא זכות שאין איש חולק עליה, יש להבטיח שאדם שגר בקהילה גם ישתלב בתוכה", קובע המשרד.

יש לציין כי בהקדמה לדו"ח כתב מנכ"ל משרד הרווחה דאז, נחום איצקוביץ', דברים חריפים ביותר כנגד תופעת ה-NIMBY (Not In My BackYard – "לא בחצר האחורית שלי") – חוסר הסכמה לקבל אנשים שונים או חריגים בסביבת מגורים. "סוגיית שילובם של אנשים עם צרכים מיוחדים בחברה מלווה תמיד במתח רב. עובדה זו מעידה יותר מכל כי החברה בישראל טרם בשלה לשילוב כן, אמיתי ופתוח. התקדמות רבה חלה בתודעת הציבור, ברשויות המקומיות, בקרב גורמי שלטון וממשל ובעלי עניין נוספים ביחס לנושא, אולם לא ניתן לקבוע כי החברה הישראלית פתוחה להכלה ושילוב של אנשים עם צרכים מיוחדים."

עוד כתב איצקוביץ' כי "תופעת ה-NIMBY החברתי מאפיינת מאבקים לא מעטים שמנהלים תושבים כנגד פתיחה של בתים לאנשים עם צרכים מיוחדים. בבסיס תופעה זו קיימים פחדים, בורות ואינטרסים כלכליים צרים. ההתמודדות עם התופעה מחייבת שינוי עמדות ומצריכה פעילות הסברתית וחינוכית. תופעת ה-NIMBY  פסולה מבחינה מוסרית וציבורית, ולא ניתן להסכים לה או לקבל אותה. לצד זאת יש לנקוט בגישות מונעות. תכנון מכיל ומשלב, שיש בכוחו להפיג את המתח שבין הזכות המוחלטת של כל אדם עם צרכים מיוחדים לגור בכל מקום, לבין צרכי הקהילה ויכולות ההכלה המיטביות שלה."

פייק ניוז כאש בשדה קוצים

ובכל זאת, ההתנגדות להוסטל בזכרון אינה חזות הכל. תושבים רבים, הן משכונת גבעת עדן והן משכונות אחרות בעיר, תומכים בהקמת ההוסטל וסולדים מהמאבק והתעמולה כנגד החוסים. עם זאת, חלקם סירבו להתראיין לכתבה זו, וטענו כי הם חוששים משיימינג ומהתנכלויות.

"בהתחלה המוחים אמרו שמדובר בעברייני מין – וירדו מזה. אחר כך אמרו שמדובר רק בגברים, ולכן גברים לבד יהיו מסוכנים לילדים – ואז התברר שיש גם נשים אז הם ירדו גם מזה", אומרת נעמי סוקולר, תושבת זכרון ומרצה לכלכלה באוניברסיטת בר אילן, "אם יש משהו שהמאבק הזה מראה זה את המהירות שבה 'פייק ניוז' מופץ ואנשים נוטים להאמין, כלומר אין שום אסמכתאות למה שהם אומרים. נכחתי בלא מעט ישיבות של המאבק, נותנים פירוש לטקסט וזורקים סיסמאות לחלל האוויר ללא שום פרשנות מקצועית ובסתירה לכל הסבר שניתן להם על ידי הגורמים המקצועיים."

שלטי תמיכה של תושבי שכונת גבעת עדן בפתיחת ההוסטל (צילום: מיכל רוזן)

שלושת ילדיה של סוקולר לומדים במערכת החינוך בשכונה, והיא שלחה אותם לבית הספר בכל ימי השביתה. בכל ימי השביתה עמדו הורים בפתח בית הספר וניסו למנוע מהורים שרצו בכך להכניס את ילדיהם. היא טוענת שאותה כולם מכירים ו'אף אחד לא מתעסק איתי', אך אחרים סיפרו לדבר ראשון כי יש המפחדים לשלוח את ילדיהם לבית הספר מחשש שיחרימו אותם.

הנהגת המאבק לא מהססת לרדת לפסים אישיים גם ביחס לשלומי דהן, בעל הבית שהשכיר את הדירה לעמותה המקימה את ההוסטל. בהפגנה בשני בערב אחזה אחת המפגינות בשלט עליו נכתב "שלומי דהן ומשפחתך היקרה, תודה לכם על המוסד לנרקומנים מכורים עם רקע עברייני ללא יכולת שיקום שהבאתם לנו. עכשיו הילדים לא יכולים לצאת לבד למושבה!". השלט היה מעוצב, וחזר על המסרים המטעים שיצאו ממשרד יחסי הציבור של המוחים (נרקומנים, עבריינים) – כלומר לא היה מדובר ביוזמה ספונטנית של אחד המפגינים. לאחר כארבעים דקות של הפגנה החל רחש בקרב המוחים – 'בואו, הולכים לבית של שלומי', אך כשהחלו לנוע בכיוון, השוטרים שהוצבו במקום עצרו אותם. אחד המפגינים סיפר כי מדובר כנראה בהפקת לקחים מההפגנה הקודמת, אז הגיעו המפגינים אל הבית ונוצרה אווירה מתוחה.

אורי קליפר, בת 25, גדלה בגבעת עדן אך אינה מתגוררת בה כיום. שתי אחיותיה התאומות, בנות 23, עובדות בבית הספר. "אחת האחיות שלי היא חונכת כיתת חינוך מיוחד בבית הספר", סיפרה, "כשהיתה השביתה, הכיתה הזו לא שבתה והגיעו כולם. הם שאלו את אחותי 'למה לא מקבלים אותם?' זאת אומרת שדווקא ילדי החינוך המיוחד הכי מבינים את ההרגשה של נידוי". גם קליפר בעד הקמת ההוסטל, היא נחרצת מאוד בכל הנוגע לכך וטוענת כי בניגוד אליה שגרה בשכונה כבר למעלה מעשרים שנה, רוב רובם של המוחים הם תושבים יחסית חדשים בשכונה ש"לא יודעים מה זה זכרון" ושרוב מכריה שחיים במקום שנים רבות דווקא בעד ההוסטל. "עצוב לי לשמוע ש'אוף רקורד' המוחים מדברים על ערך הנדל"ן שלהם אבל 'און רקורד' בגלל שמשרד הפרסום שלהם אמר להם, הם מדברים על הילדים שלהם" אומרת קליפר. גולדנברג סירב להגיב לטענתה כי החשש מירידת מחירי הבתים הוא אחד המניעים למאבק.

לא תנחשו מי זה מי

קליפר מספרת שבמפגש שקיימו עם החוסים העתידיים שבאו להחליט האם הם מעוניינים לעבור להוסטל, החוסים ידעו שיש מתנגדים. "הם כבר רגילים לזה" אמרה והוסיפה שהיא שמעה אותם אומרים וצוחקים "הם בטח חושבים שאנחנו מסוכנים". אך למרות הלך הרוח המבודח, למפגש נאלצו החוסים להגיע עם מאבטח, ומחוץ למפגש עמדו המתנגדים וצעקו בקול כנגד הקמת ההוסטל.

מפגש בין תושבי זכרון לבין החוסים העתידים להיכנס להוסטל בשכונת גבעת עדן (באדיבות המצולמים)

קליפר מוסיפה כי החוסים סיפרו להם על עצמם, "חלקם כבר סבים, לחלקם אין קשר עם המשפחות שלהם בגלל שהם מעדו על סמים ועוד, אז לחלקם אין מי שיתמוך בהם והמשפחה שלהם זה הרווחה והמדריכים שלהם, זה אנשים שאחרי שראיתי אותם אני לא יודעת איך אפשר לפחד ממישהו שאת רואה שבקושי זזים, זה אנשים שהם נכים כולם, כנראה שהירואין ואיזה סם שהם לא צרכו עושה תופעות דומות, לכולם כמעט יש בעיה ברגל, להרבה מהם חסרות שיניים, זה אנשים שהם מסכנים וחולים ואני באמת אומרת 'איך אפשר לפחד ממישהו כזה, הוא בקושי יצא מהבית, בטח שלא ילך כמעט קילומטר עד לבית הספר הקרוב כדי להציק לילדים שזה לא מעניין אותם אפילו". היא מדגישה, לאף אחד מהם אין עבר של עבירות מין או פדופיליה "אסור להביא אנשים עם עבירות כאלה".

קליפר מתארת תמונה עם החוסים אשר הפעילים פרסמו בפייסבוק "כתבנו לצד התמונה 'נחשו מי זה מי?' ואנשים לא באמת ידעו לנחש, בתמונה יש 6 מכורים לשעבר, מתוכם זה 4 מכורים לשעבר שעומדים להיכנס להוסטל בתור חוסים, 1 מדריכה שלהם ואחת זו רוני גלבפיש (אחת מהפעילות בעד הקמת ההוסטל ואם לילדים המתגוררת בזכרון מ.ר.), כלומר מכור לשעבר אתה אף פעם לא יכול לדעת מי זה יהיה".

זו מלחמה של אומץ, אהבה וקבלת השונה

ללי בן-דב, בת 19 שהגיעה למשמרת תמיכה בהוסטל למול הפגנה סוערת כנגד הקמת ההוסטל אומרת "בעיקר מה שמסעיר אותי זה ויתור על ערכים בסיסיים מאוד בעיני, מבחינתי זו מלחמה של אומץ, אהבה וקבלת השונה למול סגירות, בורגנות, אנוכיות ופחד. רוב האנשים פה מאוד גאים בזה שהם מתנגדים שאני לא יודעת מה לחשוב על זה שכל כך הרבה אנשים באים ומצהירים מול כולם שהם רוצים להעיף מפה אנשים חלשים".

יורם אסידון, אב לארבעה, שניים מביניהם עדיין בגיל הגן, שישב לצד בן-דב אמר בכאב "אני מתבייש להיות תושב זכרון היום, מתבייש עם מועקה עצומה ואם הייתי יכול הייתי אורז מזוודה ועוזב את המקום הזה. אבל הבעייה היא לא של זיכרון נטו, הבעייה היא ישראלית, יש פה הסתה נוראית, של קבוצות נגד קבוצות, יש פה שבטים ובידול, העשירים מבדלים עצמם מהעניים, האשכנזים מהמזרחיים, הלבנים מהשחורים וכן הלאה והלאה. ופה זו דוגמה קלאסית למצב שבו החזקים נאבקים בחלשים וזה פשוט אסון ליישוב וחבל לי מאוד שההנהגה היישובית לא לוקחת על עצמה הובלה של משהו ראוי יותר מבחינה ציבורית".

מועצת זכרון יעקב: "אין להתייחס להוסטל המתוכנן ככל הוסטל אחר"

תגובת המועצה המקומית זכרון יעקב: "המושבה זכרון יעקב מכילה באהבה מסגרות שונות כגון הוסטל לפגועי נפש, פנימייה לילדים ונוער בסיכון ועוד מסגרות חינוכיות ואחרות המשתלבות במארג הקהילתי. אולם, די לעיין במסמכי המכרז של משרד הרווחה על מנת להבין כי אין להתייחס להוסטל המתוכנן ככל הוסטל אחר ואף כאלו הפועלים במושבה. תהליך הקמת ההוסטל, בבסיסו לקה בחוסר שקיפות מצד משרד הרווחה אשר נמנע מלשתף את הרשות המקומית ואת תושביה בתהליך, ומתברר כי ישנם נושאים רבים אשר אין להם מענה מקצועי. התושבים והמועצה שכרו שירותיו של עו"ד על מנת לפעול בהיבטים משפטיים בעניין, במסגרת זו נשלח מכתב התראה למשרד הרווחה וועד הפעולה של התושבים פנה ביום 11.6.18 לבית משפט השלום בחדרה ועוד באותו היום ניתן צו מניעה זמני האוסר על פתיחת והפעלת ההוסטל במקום וכן אוסר על ביצוע פעולות בניה, הריסה, התאמה וכיו"ב בנכס".

מעמותת קידום, הזכיינית להפעלת ההוסטל נמסר כי הם מנועים מלהגיב עקב ההליך המשפטי המתקיים.