האמירות המסיתות של שר השיכון גלנט בשבוע שעבר, הם רק קצה הקרחון במתקפה של הממשלה על תושבי הכפרים הערבים בנגב. הם מצטרפות לתוכניות, לחקיקה, להפקעת זכויות דמוקרטיות, ולהשקעות מאסיביות שמטרתן מחיקת הכפרים הערבים בנגב, וריכוז כל האזרחים הערבים בנגב לתוך העיירות העניות ביותר במדינה.

אתמול, יום ראשון, ראינו לצערנו את מערכת המשפט נותנת יד לאותה מתקפה שמטרתה מחיקת הכפרים. שייח' סיאח עמד למשפט כאחרון העבריינים, על היותו "משיג גבול", לתוך בית הקברות של אבותיו בכפר אלעראקיב. הדיון על הבעלות על הקרקע של הכפר אלעראקיב מתנהל כבר מספר שנים בבתי המשפט בישראל. אולם עוד בטרם תם הדיון, המדינה הרסה את כל בתי הכפר. בהתעקשותם על זכויותיהם, מעט מתושבי הכפר נשארו לחיות בתוך תחום בית הקברות של הכפר, ובונים שוב ושוב את אוהליהם (למעלה מ-130 פעם המדינה הרסה את האוהלים הללו!) וחיים במקום. על כן השוטרים החליטו להאשים את שייח סיאח, בן השבעים, שהוא "משיג גבול". על פי החוק, אין "השגת גבול" לתוך שטחי ציבור. אולם השופטים אמרו אתמול לשייח' סיאח: 'או שאתה מחליט שאתה יוצא מהמתחם, או שנפעיל את העונש, ותכנס לכלא'. כך תורמת מערכת המשפט להפקעת זכויות דמוקרטיות, כאשר היא הופכת את הנאבק על זכויותיו באופן דמוקרטי ולא אלים, לפושע.

בני נוער בדואים בנגב. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: הדס פרוש / פלאש90).

התעקשות של שבעים שנה של תושבי הכפרים הערבים בנגב, לחיות בכפרים ולא לעבור ליישובים העירוניים שהמדינה בנתה בעבורם, נובעת מסיבות מצוינות. התושבים אשר שוכנעו לפני שלושים שנה לעבור לעיירות סובלים כיום מעוני עמוק, מהרס תרבותי וחברתי ומאלימות גואה. בנוסף, המעבר לעיירות מחייב נטישה של הקרקע המעטה שעוד נותרה לבדואים, סמל להשתייכותם למקום ולאדמה, ומשאב יקר ערך ליצירת פרנסה בדוחק.

שנים של אפליה

מאז הקמת המדינה, היחס לאוכלוסייה הערבית בנגב סובבת סביב הקרקע שעליה הם יושבים וממנה הם מתפרנסים. עם קום המדינה, למעלה מ 80% מהבדואים הועברו אל מעבר לגבולות ישראל. תהליך הריכוז הראשון היה מיד לאחר מכן, כאשר הועברה האוכלוסייה שנותרה בגבולות ישראל לאזור הסייג, ובכך נוצרה אוכלוסייה גדולה של עקורי פנים, שמרביתם עברו לשבע העיירות אשר הוקמו בין 1969 ל-1996. תהליך הכרה בכפרים החל ב-1999 לאחר מאבק אזרחי של תושבי הכפרים, ומאז הוכרו אחד עשר כפרים. ישנם עוד שלושים ושישה כפרים לא מוכרים, ובהם חיים כ-25% מהאזרחים הערבים בנגב, כ-50,000 תושבים.

בעיירות יש מחסור במגרשים, ברהט לבדה ישנם למעלה מאלף משפחות אשר מחכות למגרש כלשהו לבניית ביתם. בינתיים הם גרים עם ההורים, הדודים והסבים, לפעמים למעלה מחמישים נפשות בבית אחד. כל העיירות סובלות מאחוזי האבטלה, העוני, ומערכת החינוך הגרועים במדינה. והמדינה כבר עשרות שנים מנסה לשכנע את תושבי הכפרים לעבור לתוך העיירות הללו, אך ללא הצלחה. גם מטרת תוכנית פרוור הייתה לשכנע את הבדואים לוותר על החיים בכפר ולעבור לעיירות, אך ההתנגדות אליה מימין ומשמאל הייתה גדולה, כך שגם היא נגנזה. השר אורי אריאל דרש הפעם את "תיק הבדואים", במטרה סוף סוף להצליח "לשכנע" את הבדואים להתכנס, להצטופף, ולהפוך לאזרחים עירוניים עניים. וכל האמצעים כשרים.

ילדים בדואים במאהל דודאים, בקרבת העיר רהט. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום ארכיון: יניב נדב פלאש 90)

הנה חלק מהמערכות אשר תומכות בפגיעה בתושבי הכפרים, בכדי לקדם את עקירתם:

החלת קנסות כבדים על בנייה ללא אישורים:

שרת המשפטים, איילת שקד, הובילה תהליך של שינוי תקנות העבירות המנהליות – תכנון ובנייה. לדבריה, "יש בתקנות אלה מהפכה של ממש באכיפת דיני התכנון והבניה והזדמנות לשינוי המציאות העגומה בתחום זה, על ידי קיצור זמני התגובה לביצוע העבירה, קביעת רף לענישה כלכלית מרתיעה ויצירת כלי אפקטיבי למיגור עבירות תכנון ובניה." (מכתבה אל יו"ר ועדת הפנים, המצורף לתקנות העבירות המנהליות, 12/04/2018). כך, על בית צנוע של בין 26 ל 75 מ"ר, הקנס הוא 50,000 ₪. במידה ובעל הבית לא יהרוס את ביתו, ישנה תוספת של 750 ₪ לכל יום שהבית עומד. וכל זאת ללא צו בית משפט, ולא חשוב בן כמה הבית, כמה גרים בו, ואם הוא עשוי פח או אבן.

אמנם הכפרים כבר במקומם עוד מלפני קום המדינה, אך המדיניות של אי-הכרה מונעת מתושבי הכפרים הללו אפשרות לקבל אישורי בנייה. זהו האמצעי האלים ביותר של המדינה כלפי תושבי הכפרים, בניסיונה "לשכנע" את התושבים לעזוב את הכפר ולעבור לערים. עד היום המדינה יכלה להרוס את הבתים, ואכן, הורסת: למעלה מ 2000 בתים רק בשנה האחרונה. אולם הרס בית הוא מבצע יקר, ובנוסף, בעבור בתים שעומדים מעל שנה יש צורך בצו בית משפט. עם התקנות החדשות, המדינה יכולה ביום אחד לתת קנסות על 10,000 בתים, כלומר סכום כולל של 500,000,000 ₪ לתושבי הכפרים הבלתי מוכרים, ועוד אותו הסכום לתושבי הכפרים אשר כבר הוכרו, שכן מלבד כפר אחד קטן, לא הוסדרו. התקנות יכנסו לתוקף בימים הקרובים.

הפקעת זכויות דמוקרטיות מתושבי הרשויות הערביות בנגב:

משרד החקלאות, דרך הרשות להסדרת הבדואים, גם כן פועל מערכתית למחיקת הכפרים הבלתי מוכרים, ולצמצום הכפרים שכבר הוכרו. הדרך העיקרית היא על ידי הפקעת זכויות התכנון והפיתוח מראשי הרשויות הערביות בנגב. כך, למרות שראש המועצה של חורה צריך מגרשים לתושבי חורה, הרשות לבדואים החליטה להעביר את תושבי הכפר אום אלחיראן לשכונה 12, במקום תושבי העיירה. עכשיו תושבי חורה זועמים על תושבי אום אלחיראן, אשר לקחו מהם את האפשרות לקנות מגרשים, וראש המועצה עומד מהצד וידיו כבולות. הכספים של תוכנית החומש לפיתוח כלכלי של הישובים הערבים מועברים ליישובים הערבים בנגב דרך משרד החקלאות, להבדיל משאר הישובים הערבים אשר מקבלים את הכספים על פי ייעודם. כך, שראשי הרשויות הערביות בנגב תלויים בשר החקלאות לקבלת הכספים, והוא בתורו מרכז את כל המשאבים בפיתוח שמטרתו עקירת הכפרים הלא מוכרים. כך למשל, פורסם ביולי אשתקד כי, "הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה דרום שבמינהל התכנון הפקידה תכנית מתאר ליישוב הבדואי שגב שלום שבנגב, הכוללת תוספת של כ-10,100 יחידות דיור. התוכנית צפוייה להוסיף ליישוב אוכלוסייה בהיקף של כ-10,000 משפחות, שהם כ-40,000 תושבים", כלומר את תושבי הכפר וואדי נאעם, שבתוקף מסרבים להצטופף לתוך העיירה הזו.

עלייה קשה בהריסות בתים

הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב הרסה בשנת 2017 למעלה מ 2000 בתים, עליה של 100% מהממוצע של שלושת השנים שקדמו לה, ועליה של 200% משנת 2013. (מתוך אתר הפורום לדו קיום בנגב, מקור המידע: מנהלת דרום לתיאום האכיפה של דיני המקרקעין). ההשלכות הכלכליות הנפשיות והחברתיות של הריסות הבתים גבוהות מאוד. אולם עד עתה אין כל הגירה מהכפרים אל העיירות, שכן הסיכוי שתנאי החיים יורעו עוד יותר בעיירות, גבוה מאוד.

הקמת יישובים יהודיים על מיקום כפרים ערבים

היישוב חירן ליהודים בלבד מתוכנן ובימים אלה גם בתהליכי פיתוח על מיקומו של היישוב הבדואי אום אלחיראן. הייאוש של תושבי הכפר, יחד עם הטראומה של הריגתו של יעקוב אבו אלקיעאן, תושב הכפר, אפשרו למדינה "לשכנע" את תושבי הכפר לעבור לתוך העיירה חורה. בימים אלה מקודמים עוד יישובים יהודים על מיקום כפרים ערבים בנגב. כך למשל במקום בו יושב הכפר "עתיר", ובו כאלף תושבים, בתחילת מאי, "הוחלט בוועדת המחוזית לתכנון ובנייה במחוז דרום לדחות את ההתנגדויות בנוגע להקמת הישוב החדש יתיר. המועצה המקומית מיתר תהיה אחראית על הקמת הישוב באמצעות החברה הכלכלית לפיתוח מיתר. כבר בשבועות הקרובים יחלו בחברה הכלכלית בהליכי ניהול תכנון, תיאום ופיקוח על ההקמה של הישוב". גם במיקום של אלזרנוק, רגבים מובילים הקמת יישוב יהודי. אפילו במיקום יישובים מוכרים אשר עברו תהליכי תכנון, השר גלנט מנסה לקדם יישובים יהודיים ולדחוק את הערבים, כדוגמת "נווה גוריון", שמתוכנן על תוכנית המתאר המאושרת של הכפר ביר הדאג'. תהליך ההקמה של יישובים יהודים בכדי לקדם עקירת יישובים ערבים מקוממת במיוחד, גזענית, ופוגעת בכל תושבי הנגב, שכן מרקם החיים נפגע באופן חמור. הקמת היישובים החדשים כנראה יפגעו גם בהתיישבות היהודית, על כן מנהל התכנון מתנגד להקמת יישובים אלה. לדברי המנהל, "…העמדה העקרונית של מינהל התכנון, לפיה אין להקים יישובים חדשים בסמוך ליישובים קיימים בשל החשש להחלישם כלכלית וחברתית."

הפגנה בתל אביב בתגובה לפינוי אום אל חיראן

הסתה של שרים בממשלה נגד תושבי הנגב הערבים

עקירת יישובים ערבים בכדי לשים על אדמותיהם יישובים יהודים מצטרף להסתה הקשה של שרים נגד תושבי הנגב הערבים: השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, הצהיר עם הריגתו של האזרח יעקוב אבו אלקיעאן על ידי שוטרים, שהוא טרוריסט; ולמרות מסקנות מח"ש, ממשיך להתעקש על כך. שר השיכון, יואב גלנט, אמר השבוע כי, "הדרום נמצא תחת מתקפה לא רק מעזה – הבנייה הבלתי חוקית והעוינת בפזורה הבדואית בנגב ובסביבת באר-שבע בשנים האחרונות יצאה משליטה: התפשטות פלסטינית איסלאמיסטית ממרחב חברון ובנותיה לעבר הנגב, טרור חקלאי הולך ומחריף ובנייה בלתי חוקית הן רק חלק מהתופעות הקשות מהן סובל הנגב בתקופה האחרונה". הוא הוסיף ומסביר: "התוכנית לחיזוק ההתיישבות היהודית בנגב מהווה פתרון ארוך טווח ויציב לאחיזה היהודית באזור". שרת התרבות מירי רגב קראה נגד פרויקט תיעודי של נשים בדואיות מהנגב בפסטיבל קולנוע דרום, המעלה לדיון פגיעה בזכויות אדם, בטענה ל'הסתה וחתרנות'.

ההסתה היא לא של תושבות הכפר, אלא של השרים נגד האזרחים שאותם הם אמורים לשרת.

הפתרון הנכון

ח"כ יואב קיש, יו"ר וועדת הפנים, אמר השבוע, בעת שהסביר את הצורך ביישובים יהודיים נוספים בנגב, "לגיטימי ונכון שיהיה מגוון אפשרויות". נכון, כיום ישנם כל צורות ההתיישבות בעבור האוכלוסייה היהודית בנגב, מקיבוץ, חוות בודדים, מושב, יישוב קהילתי, עיירות וערים. ומה שנכון לאזרחים היהודים נכון גם לאזרחים הערבים. על כן הפתרון הנכון הוא הפתרון הפשוט, והוא טוב לכל תושבי הנגב: יש להכיר בכל הכפרים הבלתי מוכרים, בכדי לאפשר חיי כפר וחיים המותאמים לתרבותם של התושבים הערבים בנגב. אם הכפר שיוכר יכול להצטרף למועצות האזוריות הקיימות, או אם הן צמודות לרשות ערבית עירונית, ניתן להרחיב את שטחי השיפוט ולהכליל את הכפר. החשוב הוא לאפשר לתושבים המשך חיים על הקרקע שלהם, ולהיעזר בקרקע הזו כמשאב כלכלי חברתי ותרבותי. תושבי הנגב הערבים מהווים שליש מתושבי הנגב, הם גרים כיום על 3.5% מקרקעות הנגב, אין צורך לצמצם את מרחב המחייה שלהם יותר.

יש להפסיק את ההתקפה של המדינה על אזרחיה, תושבי הכפרים בנגב, ובמקום זאת סוף סוף לאפשר להם הכרה והסדרה במקום, ובכך יהפכו למנוף לצמיחה כלכלית וחברתית שהנגב כל כך משווע לו.

___________________________________________________________ד"ר יעלה רענן היא חברת המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים.