"הייתי שחקן מרכזי בשינוי לרעה של דמי האבטלה", אמר אתמול (שלישי) אורי יוגב, הממונה על אגף התקציבים במשרד האוצר לשעבר, בתגובה לדבריה של נגידת ישראל, קרנית פלוג, בכנס אלי הורוביץ לחברה וכלכלה. בדיון על הגברת הגמישות בשוק העבודה הישראלי, אמרה פלוג כי "דמי האבטלה בישראל ברמה מאוד נמוכה שלא מאפשרת את המעבר למקום עבודה שיש בו התאמה בין יכולות העובדים לצרכי שוק העבודה".

יוגב שימש כממונה על אגף התקציבים באוצר בין השנים 2004-2002 בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כשר האוצר, תקופה שהתאפיינה בקיצוצים עמוקים בקצבאות ובשירותי הרווחה בישראל. יוגב הוסיף כי "מה שהיה צריך אז כבר לגמרי לא רלוונטי היום. זה נושא שאפשר לעשות בו שינוי משמעותי. הוא לא יקר מדי מבחינה פיסקאלית, ויכול להיות מאוד משמעותי כדי לרבע את המעגל".

בתגובה לשאלה האם תוכנית הקיצוצים הגדולה שהיה ממוביליה היתה שגויה השיב: "בתוך המדיניות הזאת היו לא מעט צעדים שהיו טעות – המכלול היה נחוץ. אני מסכים שכן היינו בתקופת חירום – ובתקופת חירום עושים מהלכים קיצוניים. הייתה טעות הרבה יותר גדולה של תקרת הביטוח הלאומי. עברו מספיק שנים כדי לזהות איפה צריך לעשות שינוי, והנושא של תיקון דמי האבטלה בצד המהלכים שנאמרו פה, יכול לעשות שינוי משמעותי".

פלוג הבהירה כי מדיניות המבקשת להתמודד עם שוק העבודה הדינאמי, בדומה לזו הנהוגה בצפון אירופה ומכונה 'פלקסקיוריטי', צריכה להכיל היבטים של הבטחת הכנסה לצד הגמישות בשוק העבודה.

"אפשר לראות שבשוק העבודה הנוכחי בישראל יש מעברים תכופים בין מקומות עבודה" הסביר פרופ' יותם מרגלית מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, והציג את מחקרו בנושא. "48% מהעובדים מעידים כי הם עם ותק של ארבע שנים ומטה אצל המעסיק הנוכחי. לצד זאת יש התגברות בצורות העסקה לא שיגרתיות כמו עובדי קבלן ופרילנסרים. חקיקת העבודה והרווחה בישראל לא מותאמת לשינויים שעבר שוק העבודה".

מודל צבירת הזכויות הסוציאליות בישראל בנוי לדבריו במודל 'הסולם', על פיו הזכאות לזכויות סוציאליות מותנית בוותק אצל המעסיק הנוכחי. "מודל כזה לטענתנו אינו מותאם למעברים התכופים הללו. אנחנו מענישים את העובדים החלשים פעמיים, כי הם נאלצים להתמודד תכופות עם אי ביטחון תעסוקתי, וגם מורדים בכל פעם לתחתית הסולם. ואלה עובדים עם מעט כוח מיקוח שלא יכולים להשיג הסדרים טובים יותר".

בהתאם למחקר שערך, מציע מרגלית להעביר את המשק למודל של 'זכאות אחידה' לימי חופשה לאחר צבירה של ותק מינימלי של כמה חודשים בלבד אצל המעסיק. מודל שכזה מיושם לדבריו בבריטניה, גרמניה, דנמרק ומדינות נוספות. באשר לימי מחלה הציע מרגלית לעבור למודל ביטוחי, בדומה לנהוג בגרמניה ואירלנד.

 

מי שדווקא הביע התנגדות למודל זה הוא יו"ר התאחדות התעשיינים ונשיאות הארגונים העסקיים שרגא ברוש. "הרעיון שהמוביליות בעבודה הולכת וגדלה זו בעיה מבחינתי", אמר. "אני רוצה עובד ותיק שצבר ידע, לויאליות למקום העבודה. שיש אווירת משפחה והעובדים באים למקום העבודה כחלק ממשפחה שניה אוהבת ומחבקת. כשכל שנתיים שלוש מישהו מציע לו כמה שקלים יותר, לפעמים העובד קצר רואי ומעדיף את הכמה שקלים עכשיו. בנקודה המקומית הוא הרוויח קצת יותר ועזב – בטווח הארוך זה לא בהכרח טוב יותר. לכן, לעשות ותק מצטבר (בלא תלות במעסיק הנוכחי, נ.כ.) – יכול להיות שזה לוקח מאיתנו כלי ניהולי לשמר את העובד".

דעתם של 38% מהמעסיקים, כמו ברוש, היא כי נכון לחשב את הזכויות הסוציאליות על פי הוותק אצל המעסיק הנוכחי – כך עולה מסקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה לקראת הכנס. לעומתם סבורים 26% כי נכון יותר יהיה לחשב את הזכויות הסוציאליות של עובדים בהתאם לוותק שלהם בשוק העבודה בכללו ולא אצל מעסיק ספציפי. 27% מהמעסיקים סבורים כי יש לקבוע זכאות שווה לתנאים סוציאליים במשק בלא כל קשר לתקופת העבודה של העובד.

לעומתם, 47% מהעובדים תמכו בקביעת וותק כללי בשוק העבודה, שאינו תלוי במעסיק ספציפי, לצורך חישוב זכויות סוציאליות. 19% תמכו בשימור השיטה הקיימת של חישוב על פי ותק אצל המעסיק הנוכחי, ו-31% תמכו בקביעת זכויות סוציאליות כלליות שאינן תלויות בתקופת העסקתו של העובד כלל.

"אני חושב שבטבע האנושי אנשים מעל גיל מסויים רוצים יציבות ולא מחפשים את השינוי. קשה להם גם להתחיל קריירה חדשה. אני רואה את זה גם במאבקי ההתארגנות שנושא היציבות מאוד חשוב לעובדים. לכן חלק ממה שאנחנו צריכים לעשות זה לבחון איך אנחנו נותנים לעובדים מוטיבציה להשתפר בתוך מקום העבודה", אמר יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. "ישראל היא לא מהמובילות בזכויות עובדים ובחקיקה הסוציאלית וצריך לזכור את זה. חודשי אבטלה, ימי חופשה הכשרות מקצועיות, שבוע עבודה ודברים נוספים – אנחנו בפיגור מאוחר מול מדינות ה-OECD". לדבריו יש לקדם מדיניות המעלה את הפיריון מחד ושומרת על העובדים מאידך וזאת בדרך של הידברות בין ההסתדרות, המעסיקים והממשלה.

"עד שנות ה-80 דרום אירופה וצפון אירופה נראו די דומה. בצפון אירופה בשנות ה-80 הלכו יחד הממשלה, העובדים והמעסיקים ואמרו שהם באותה סירה ושאם הם רבים כל הכלכלה נפגעת, והם שינו את כל המודל העסקי למודל של אמון", הוסיף יוג'ין קנדל. "דרום אירופה נשארה עם מודל שנות ה-50 כשפונקציית המטרה היא למקסם את הסיכוי שעובד ישאר במקום עבודתה. בצפון אירופה חושבים איך למקסם את הערך של העובד בכלכלת המדינה, ובכל פרמטר הנתונים טובים יותר עבור צפון אירופה. אני חושב שבהרבה מובנים אנחנו נמצאים בדיוק באמצע ונלך או למטה או למעלה. על מנת להדמות לצפון אירופה אני מתחבר למה שאבי ושרגא אמרו – צריך להיות אמון בין שלושת הצדדים שעובדים ביחד לטווח ארוך (הסתדרות, מעסיקים ומדינה, נ.כ.). זה לא פשוט".