1. דמוקרטיה, כשנוח. "החלטה ערכית ונבונה", כך בישרה השבוע בחגיגיות הכותרת הראשית של "ישראל היום", בעקבות החלטת בית המשפט לפסול חלק מההודאות של שני הצעירים היהודים שנאשמו ברצח בני משפחת דוואבשה בכפר הפלסטיני דומא. ההחלטה, שניתנה לאור הקביעה כי ההודאות הוצאו בעינויים, נותנת לפי העיתון "ביטוי לכבוד האדם ולזכות לחקירה הוגנת".
אני חותם כמובן בשתי ידיים על כל מילה, אבל תרשו לי לתהות איך הייתה נראית אותה כותרת אילו היה מדובר בנאשם ערבי. במקום חגיגה של ערכיות ודמוקרטיה, סביר להניח שהיינו רואים טורים של דחפורים עולים על בית המשפט. ממיקי זוהר ועד מוטי יוגב, מהשרה שקד ועד השר ליברמן, ירי אוטומטי של ניגוחים והתנצחויות, בשופטים השמאלנים שלא נותנים למשול.
למעשה, ההחלטה הערכית של השבוע נשענה כולה על הכרעה שנויה במחלוקת של בג"ץ בסוף שנות התשעים, אז נאסר על השב"כ להשתמש בעינויים או ב"אמצעים מיוחדים" אלא במקרה של מה שהוגדר אז "פצצות מתקתקות". באופן אירוני, אלה ששיבחו השבוע את השופטים האמיצים טענו אז שבית המשפט כובל את ידי השב"כ ופוגע במאמצים לסכל את הטרור. טוב, לא חשבו אז על טרור יהודי, כן?
חגיגת הדמוקרטיה נמשכה לה גם מחוץ לבית המשפט, כשפעילי ימין שהגיעו לתמוך בנאשמים קראו לעברו של חוסיין דוואבשה בערבית: "איפה עלי? אין עלי, עלי נשרף, עלי על הגריל". עלי הוא נכדו של דוואבשה שנשרף למוות בעקבות הצתת ביתו יחד עם אימו ריהאם ואביו סעד. תסתכלו על העיניים שלו ונסו לדמיין מה עובר לו בראש כשהוא שומע את הקריאות המבחילות האלה. מה עובר לו בגוף ובנשמה. והם צוחקים שם כל הזמן הזה, כשלידם שוטרים ואנשי מג"ב עם ידיים משולבות. ומה כבר אפשר לצפות מהשוטרים? הפעילים האלה הרי לא "פצצות מתקתקות" כמו שהגדיר בג"ץ, לפחות אם מתעלמים מהעובדה שהפגין שם גם יצחק גבאי, פעיל הימין שהורשע בהצתת בית הספר הדו-לשוני בירושלים. מחר בבוקר תקראו על עוד פעולה שמשום מה תזכה לכינוי המוזר "תג מחיר", ובסבירות גבוהה החבר'ה האלה יהיו מעורבים בה. בדרך כלל זה ייגמר "רק" בנזק לרכוש, לפעמים ביותר מזה. העיקר: כמעט תמיד רובם ככולם יוצאים מזה נקי. איזה מזל שיש שופטים בירושלים, לא ככה?
בדיוק לפני עשר שנים ראיינתי את חזי כאלו, מי ששימש ראש האגף היהודי בשב"כ בזמן רצח רבין. כאלו נכנס לתפקיד ההוא שנתיים לפני הרצח, חודשיים אחרי הסכמי אוסלו ושלושה חודשים לפני הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. כאלו חשף בראיון שחודשיים לפני הרצח הפך יגאל עמיר ל"אובייקט" של השב"כ, אבל הודה שהתמונה שלו לא הופצה ליחידה לאבטחת אישים. כששאלתי מדוע, הוא השיב: "עמיר לא היה בפנקס התמונות כי לא ידענו שהוא מתמקד בראש הממשלה. המידע שקיבלנו מאבישי רביב (סוכן השב"כ – ש.נ) היה רק על הפעילות שלו נגד ערבים, שהוא הקים חוליה לפגוע בערבים ולכן הוא הפך אובייקט שלנו – בגלל הפעילות נגד ערבים ולא נגד רבין". כששאלתי האם ניתן להצדיק את העובדה שלא פורסמה התמונה שלו משום שפעל "רק" נגד ערבים, הגיעה התשובה שהסבירה בדיוק את הקונספציה הכושלת: "זה נכון ובצדק. האוכלוסייה היהודית איננה מוגדרת כסיכון ביטחוני ומזה נובעים הרבה מאוד דברים… אל תשווה יהודי בחברון לערבי בחברון. איך אפשר להשוות? קודם כל, זה אזרח וזה לא אזרח. האחד נשפט לפי חוק אזרחי והאחר לפי חוק צבאי".
במילים אחרות, מי ששורף משפחה שלמה בתוך בית רק משום שמדובר בערבים עלול להתנקש בעתיד גם במנהיגים ישראלים – אבל "אסור להשוות". ומכיוון שאסור להשוות, הסיכוי שמקרה יגאל עמיר יחזור על עצמו, מאוד לא מופרך כנראה גם 23 שנים אחרי הרצח הנורא. מה זה כבר שלוש יריות בגב לעומת ילד על הגריל?
2. הבלון התפוצץ. טרור העפיפונים הוא עוד דוגמה לפער בין היכולת הוורבלית של הימין הישראלי לחסל אנשי חמאס בתוך 48 שעות וירטואליות, לבין האימפוטנטיות הצבאית והמדינית שהוא מפגין במציאות. אפשר רק לדמיין את עוצמת העליהום וההסתה אילו השדות של עוטף עזה היו נשרפים ככה במשמרת של השמאל או המרכז. פעם נוספת הימין חושף שאין לו שום דרך או אלטרנטיבה, זולת ווליום גבוה יותר באולפנים. קצת כמו המיתוס על הכלב הנובח, רק שבמקרה הזה נדמה כי מעבר לגדר כבר הבינו את הטריק.
ההתעקשות להימנע מהסדרים בינלאומיים או אפילו מתכניות יצירתיות כמו הקמת אי מלאכותי מול עזה כפי שהציע השר ישראל כ"ץ (לא בדיוק איש שמאל כמו שאתם יודעים), מותירה בידי הדרג המדיני רק את האופציה הצבאית – שהיא מלכוד בפני עצמה. התוצאה: טרור ששורף את הדרום הלכה למעשה, עם תגובה רפה ועלובה שרק מזמינה עוד מהטרור הזה. הרי ברור לכל בר דעת שעפיפון הנושא עליו חומר נפץ לא שונה מרקטה או פצצת מרגמה. אפילו היועץ המשפטי לממשלה אמר את זה בצורה ברורה, והרס לממשלת "תחזיקו אותי" את התירוץ כאילו אלה שוב פעם המשפטנים שמונעים מהם למשול. הרי לכם ממשלת ימין-ימין, במלוא הדרה: הרבה אוויר בבלון, עד שהוא מתפוצץ. הנה, לפחות למדו מאיתנו משהו שם בעזה.
