פסטיבלי סרטי סטודנטים, הם השמחים ביותר מכל הפסטיבלים. צעירים שעדיין חולמים, הוזים על הסרט הגדול שעוד יעשו, החלומות שעדיין בבתוליהם מלבלבים בעליצות, כבר טווים עשרות רעיונות ברחבת הסינמטק סביב קנקני בירה, רעיונות לפיצ'רים ולאנימציה שתפרוץ לעולם. יש חן רב בחברותא של הסטודנטים שמביאים את חבריהם ומשפחותיהם להקרנות, מתפוצצים מצחוק במקומות שקהל רגיל לא היה צוחק, וגם אלה שסרטיהם לא נבחרו משתתפים בחגיגה, כיוון שכולם עושים תפקידים ברוטציה בסרטים של יוצרים ויוצרות אחרים. קומונה קולנועית.
ייחודיות סרטי הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב, (ואני בכוונה מתמקד בתחרות הישראלית כיוון שיש גם תחרות בינלאומית של סרטים יפים) שבצפייה בהם אפשר לראות סרטים החודרים בתעוזה להוויה הישראלית, לעומק שאינך רואה בחדשות בטלוויזיה, מההוויה הפלסטינית בגדה ובעזה ועד החיים בערי הפריפריה, על עולמם של צעירים מעבר לכרוניקה של החדשות. ואביא דוגמאות: הסרט "דיינו" המספר על אהבה וניכור באמינות וללא יומרנות, של הבמאית המבטיחה נעמי מרוז, מדגיש את הניכור בו חיה בחורה שכמהה לאהבה ומציג סצנה בלתי נשכחת של עימות בין הגיבורה לחבר שלה. כך גם שיחה מאלפת עם אמה אודות מצוקותיה, דו שיח של חרשים אבל לא שיפוטי. התגלית בסרט מבחינתי היא שחקנית צעירה מצוינת, רעות אקרמן, המציגה משחק אמין ומאופק.
הסרט "אסא בן שלוש עשרה" חודר להוויה של אנשים בעיר נתיבות באופן כזה שהצופה יכול ללמוד עליה הרבה יותר מאשר דרך צפייה בכתבות צבע שטחיות בערוץ עשר או ערוץ שתיים. חבריהם הפחות מוכשרים של הסטודנטים יוצרי הסרטים, דהיינו הכתבים בערוצי הטלוויזיה, מקבלים פריים טיים. אלא שהסרט "אסא בן 13" מלמד אותי פי אלף מונים על המציאות בה אני חי ללא שיפוטיות על הדתיים בני עדות המזרח בנתיבות. סרט כזה לעולם לא ישודר בטלוויזיה אפילו לא בארבע לפנות בוקר.
סרט האנימציה "הדוב" הוא סרט נפלא וחכם מאוד של דורין שוורצמן, המציג רעיון מבריק, אוניברסלי, על יחסי הורים ילדים. יאללה דורין תכניסי את הסרט ליוטיוב! (אגב, סרטי האנימציה של בצלאל מפליאים לעשות, אני עוקב אחריהם. לסרטי האנימציה בהיותם שפה אוניברסלית כמו תכנות מחשבים, יש סיכוי גדול יותר בעולם מכל ענף בקולנוע. אני מציע למארגני הפסטיבל לערוך תחרות נפרדת לסרטי אנימציה.
סרט התעודה המדהים "הגברים מעבר לגדר" של אינס מולדבסקי, הבמאית הדוקואקטיביסטית שעשתה את כל התפקידים בסרט חוץ מלייצר את כרטיסי הצילום, צילמה את עצמה נכנסת לאתרי היכרויות שהסקס נוטף מהם. כוונתה ליצור קשר עם פלסטינאים מעזה ומהגדה שמעוניינים באהבה וסקס בדיוק כמו עמיתיהם הישראלים. כשאתה רואה את הפלסטינים גיבורי הסרט אתה מבין שהם דומים כל כך לישראלי הרגיל. הם נראים כמו חיילים בגולני או בצנחנים, חלקם גרושים, "גובר עליהם יצרם" כמו שאמרו חז"ל – כמהים לקבל את מתנת אל הארוס. להראות סרט כזה בפריים-טיים זה חובה עבור הישראלי, כדי שיכיר את שכנו הערבי מעבר לחומות – פי אלף מלמד מראיונות וכתבות טלוויזיה של מומחי המודיעין. על אף ההערות הקולנועיות-הביקורתיות שיש לי על הסרט, אני מוצא את עצמי קצת מבולבל, אולי ההערות שלי כלל אינן רלוונטיות – פגמים פה פגמים שם (לעניות דעתי כמובן), בטלים בשישים בהשוואה לעוצמת הסרט.
גם הסרט הזוכה "כל הכבוד" של עומר בן סימון ואריה הספרי, שלא חסרים בו פגמים בוסריים, עושה דבר מעניין. הוא לוקח בהומור, למקום חדש לגמרי, את הפוליטיקה של הזהויות, מאחד בין זהויות שונות ומציג עמדה של ישראלי שנולד כבר לתוך זהויות מעורבות.
כנראה שהיו בפסטיבל סרטים טובים יותר או פחות. לצערי לא הספקתי לצפות בכולם, אולי ביוטיוב אוכל לצפות בהם בעתיד. לא בטלוויזיה, כיוון שרעה חולה יש לנו בארצנו: ערוצי הטלוויזיה מתעלמים. בזמנו, הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה הפעילה את סמכותה (כן סמכותה!) ונטלה שעות שידור, הקרינה סרטי סטודנטים בתכנית הנהדרת "מבחן בד" בערוץ 2, יוזמת המפיק הראשי ילון גורביץ'. התכנית לוותה בשיחות עם היוצרים-סטודנטים. אלא שכיום – אפס. כלום. כנראה שהרשות השנייה אימפוטנטית ובירכיה רועדות בפני בעלי הממון, מחזיקי המניות של הערוצים המסחריים (ראוי לכתבה נפרדת).
ובחזרה לסטודנטים שלנו: הם עדיין מעיזים להשתעשע ברעיונות נועזים ושפת קולנוע מקורית, שלגדולים ולמיוסרים מהם בעשור או שניים, אלה שעברו את סאת ייסורי הקולנוענים, אסור להגות אפילו בסתרי ליבם. בפסטיבלים של הגדולים, מסתובבים קולנוענים על קצות אצבעותיהם בויה-דולורוזה בלתי נגמרת בין המוני מבקרים, לקטורים של קרנות, ראשי הטלוויזיה וסתם פונקציונרים בפרצופים חתומים, שיחרצו מבחינתם, לשבט או לחסד את גורל יצירותיהם. היוצרים, מנסים לחטוף מאן דהוא מהפונקציונרים לשיחה חטופה, אולי ממנו תגיע הישועה למימון הסרט שלו. היוצרים הנושאים על גבם את תעשיית הקולנוע הם כמו אחיהם החקלאים: האחרונים בשרשרת המזון, רוב הקולנוענים משתכרים פחות משכר המינימום (אם עושים ממוצע רב שנתי לחלק בשעת עבודה).
קולנוענים צעירים, עתיד הקולנוע הישראלי, אנשים מוכשרים ביותר שיכלו להיות בקלות אנשי היי-טק והלכו אחר חלומותיהם, נאלצים להיות תלויים בחסדי ראשי הטלוויזיה והקולנוע, שרובם לא התנסו בגידול ולישת הלחם הקולנועי, מקסימום למדו משפטים, מנהל עסקים או למצער, תולדות האומנות או ביקורת השוואתית בקולנוע – אבל אלה האחרונים הופכים עבור יוצרי קולנוע המוכשרים, ובלית ברירה, לאורים ותומים. זה דרכו של עולם. כשהייתי סטודנט לקולנוע בארה"ב, ניסה הקולנוען הדגול רוברט אלטמן, להוריד אותנו, סטודנטים עולי ימים, לקרקע המציאות ואמר שמספר הקסם של תעשיית הקולנוע הוא 50: "אחד מחמישים ייצא קולנוען וספק אם הוא יעבור את גיל החמישים…". יש פער אדיר שלא קיים בשום פקולטה באקדמיה בין חדוות הלימודים שאין כיף ממנה לבין המציאות המצפה להם (ואני מדבר מנקודת מבט של יוצר שהיה לו הרבה מזל וחדווה כיוצר שהצליח בדרכים שונות ומשונות להתפרנס למחיתו. אבל במרחק הזמן "את צרת בני עמי אני רואה" כמו שנאמר במקורות).
ועל כן מכל הסיבות לעיל פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי בתל אביב הוא החביב ביותר מכל הפסטיבלים, מנוהל ביעילות מופתית על ידי אנשים סטודנטים-צעירים, פסטיבל שמצליח להביא סרטי סטודנטים מכל העולם לתחרות בינלאומית, וכמו קוסם שולף שלל הפתעות בדמות סרטי סטודנטים שעשו גדולי הקולנוע בימים הסטודנטיאלים שלהם: לצפות על מסך גדול בסרטו הסטודנטיאלי באורך של שש דקות של מרטין סקורסזה! איזו חוויה! כבר כאן ניתן לראות את הכיוון הקולנועי אליו הוא חותר. סרטו, אליגוריה פשוטה, אדם שמתגלח לתומו, הופכת למרחץ דמים. ועוד מיני סרטים, משבצת לסרטים קצרים – לא סטודנטיאלים. סרטה של הקולנוענית המנוסה טובה בן אשר "אינטרגלקטיק סמוראי" שלא יעלה קרוב לוודאי בשום ערוץ טלוויזיה, או פנינה קולנועית – הזוכה במסגרת תחרות הסרטים הבינלאומית, הסרט ההונגרי "בלתי נראה" של ארון זנטפורי' על חייו של עיוור, סרט רגיש מאוד המתכתב עם הסרט הנפלא היפני שכתבתי עליו במדור זה "אל האור", ועוד מיני תופינים של סרטים נבחרים באורך מלא, דיונים מעמיקים על קולנוע, ופיצ'ניג אנימציה. חבל שפחות מדי יוצרים וותיקים משתתפים בדיונים אלה.
לסטודנטים שטועמים לראשונה אכזבה עמוקה מכך שלא נבחרו לפסטיבל או לא קיבלו כספי סיוע להפקת סרטם מקרנות הקולנוע, אני יכול לומר מנקודת מבט של מי שהיה גם יוצר וגם לקטור (יועץ אומנותי) לסרטי סטודנטים, שלאלמנט המזל יש משקל דומיננטי. ומדוע? הלקטורים עד כמה שיהיו נבונים וישרי דרך, טעמם קובע בבחירתם. רעיונות וסרטים שאהבתי בכל נפשי לא התקבלו על ידי לקטורים שותפים לי ולהיפך, ואני זוכר שפעם התאפקתי שלא להרים טלפון לסטודנטית ולומר לה שסרטה הלא נבחר מראה כשרון גדול.
בקיצור, קוראי היקרים, צעירים ומבוגרים. לכו בשנה הבאה לפסטיבל ותיהנו כמוני, לא פחות מאשר באותם פסטיבלים של המבוגרים. המבחר גדול, מגוון וייחודי, ולסטודנטים אני מאחל הצלחה, עד כמה שאפשר במסגרת המגבלות.