"זהירות, זהירות! כל תנועה נשמעת כמו רעם! קאמרה אחד מוכן? קאמרה שתיים מוכן? שקט מוחלט באולפן! מוסיקה, מוכן? אנחנו מקליטים! ספירה: 20 – 15 – 10 – 9 – 8 – 7 – 6 – 5 – 4 – 3 – 2 – 1 – אפ!". 

דבריה של הבמאית דנה כוגן מתנוססים בראש פרסום עיתון מעריב ממרץ 1966, ומתארים את צילומי השידור הטלוויזיוני העברי הראשון בהיסטוריה – שידורה הראשון של החינוכית. "זה כל כך משונה שכעת אנחנו סופרים לאחור לסגירה במקום לתחילת הקלטתה של תוכנית", אמרה לי רחלי חיים, מנהלת הקופרודוקציה והממונה על הנגשת מידע ומאגרי מידע בטלוויזיה החינוכית, העובדת בה מזה למעלה מ-30 שנה, רבות מהן כמפיקה, תחקירנית ובמאית. ביום ראשון צפויה ועדת השרים לחקיקה להצביע על הצעת החוק של חבר הכנסת מיקי זוהר 'להצלתה' של החינוכית באמצעות קיצוץ של כ-40% מתקציבה. במידה ולא תעבור ההצעה, תיסגר הטלוויזיה החינוכית באמצע חודש אוגוסט, בהתאם להוראות חוק השידור הציבורי מ-2014.

כתבה על תחילת שידורי הטלוויזיה החינוכית בעיתון דבר 25 במרץ 1966 (מתוך ארכיון דבר)

חיים נחשבת לסופרת 'דברי ימיה' של הטלוויזיה החינוכית. מאז הפיקה, כמפיקה צעירה יחסית, את טקס חצי היובל החגיגי לשידורי הערוץ, שנערך ב-1991 בבית הנשיא, היא מלקטת, חוקרת ומשמרת את ההיסטוריה של הערוץ. היא משדרת יסודיות ומגבה את דבריה במסמכים, קרעי עיתונות, ומראי מקום בספרים.

הטלביזיה העברית הראשונה, באדיבות הלורד רוטשילד

כדי להבין את מלוא משמעות הכוונה לסגור את הטלוויזיה החינוכית, סבורה חיים כי יש לחזור לימיה הראשונים, ולשידור הראשון ב-24 במרץ 1966. "למיטב ידיעתי אנחנו המדינה היחידה שבה הטלוויזיה החינוכית קמה טרם הטלוויזיה הכללית". היא היתה בכלל של הלורד ויקטור רוטשילד, שפנה לשר החוץ אבא אבן כבר בדצמבר 1961 ואמר לו כי ארגון 'יד רוטשילד' מעוניין להקים, בשיתוף פעולה עם הממשלה 'מפעל ניסיוני' – טלוויזיה חינוכית – יוזמה שקרמה עור וגידים שנים מספר אחר כך.

הטלוויזיה החינוכית תיסגר על פי חוק בעוד:
עד יום רביעי, 15 באוגוסט 2018, בשעה 01:00
00
ימים
:
00
שעות
:
00
דקות
:
00
שניות

"היה ויכוח גדול אם צריכה בכלל להיות 'טלביזיה עברית' – כתבו את זה אז ב-ב'. בן גוריון הוביל את ההתנגדות לכך, ומי שקידם את המהלך היה שר החוץ אבן. כשלוי אשכול התמנה לראש ממשלה ב-1963 הוא הביע תמיכה במיזם", מספרת חיים, ומוסיפה כי הלורד רוטשילד השקיע משאבים עצומים על מנת להביא אליה את המוחות החינוכיים והטלוויזיונים.

בנאומו בטקס ההקמה אמר הלורד ויקטור רוטשילד כי בדומה לאביו הוא אינו רוצה דבר תמורתה, והטלוויזיה החינוכית היא מתנה שהעניק למדינת ישראל. "נוצר גידול בצרכים הלימודיים להמונים, למול מחסור במורים ומחסור באמצעים, וכל אלו לא יוכלו להיפתר באמצעות שימוש בשיטות לימוד קונבנציונליות בלבד", אמר באותו הנאום. "כולם הסכימו שיש צורך בפריצת דרך וטלוויזיה לימודית תוכל לסייע, מכיוון שמדיום המונים זה יכול להגיע להמונים ולכל אזור בארץ. שיעור אחד יכול לשרת תלמידים רבים. ארבעים, ארבע מאות, ארבעת אלפים. זה משחרר את המורה מעבודתו הרוטינית בחיפוש אחר אמצעי המחשה בכיתה, כך שהוא יכול להקדיש יותר זמן לכל אחד מתלמידיו".

רחלי חיים (צילום: ניצן צבי כהן)

"חשוב לי להראות שהמקום הוקם מתוך אידאל וחזון, ואת הכל זורקים לפח. כמה עבודה הושקעה פה", מדגישה חיים, תוך שהיא מציגה לי כתבות ומחקרים שערכה, ומזכירה את שמותיהם הרבים של המומחים והמומחיות בתחום שעיצבו את דרכו של המוסד.

כשאיננה בטוחה בדבריה, אומרת זאת חיים במפורש ותובעת שאוודא אותה. ובסוף הראיון מבקשת שאחרוג ממנהגי ואעביר לה את הכתבה לבדיקה טרם פרסום. "לא שאני חוששת שאמרתי משהו לא בסדר. אבל אני רוצה לוודא שכל הפרטים נכונים".

בלי סודות צילום: Israeli Educational Television הטלוויזיה החינוכית הישראלית, ויקיפדיה

"היו פה מומחים שניתבו ויצרו שבילים של ידע"

היסודיות הזאת, מאפיינת את המוסד, המבקש להגיש תוכן שהוא לא רק מעניין וחדשני, אלא גם איכותי, וכזה העומד בסטנדרטים גבוהים מבחינה חינוכית ומדעית. מעבר לצער על מקום עבודתה, אותו היא עשויה לאבד, ניכר שהיא מתוסכלת מכך שסגירת החינוכית, או הקיצוץ התקציבי העמוק המתוכנן בה, הן פרי נורמות אחרות לגמרי. "הכל נעשה בשליפה מהמותן, מכיוון שאין התייחסות רצינית לפרוייקטים בעולם הזה. לא מקימים צוות מקצועי עם ידע והבנה שיבדוק מה צריך להחליף, איזה ציוד, כמה כוח אדם, הכל נעשה טלאים על טלאים.

"היו פה מומחים בתחומם, מובילים שניתבו ויצרו שבילים של ידע והתמחות בתחומים שהיו קרובים לליבם, השכלתם ותפיסת עולמם" היא מוסיפה ונותנת כדוגמה את יעל גרף, מי שהיתה הבמאית של 'פרפר נחמד', שלדבריה, נהגה לשכב על הרצפה ולהסתכל על הדברים מגובה של ילד. "חשיבות לצבעים ולרקע, הקפדה על העברית התקנית. מומחים לספרות, מדעים, נושאים חברתיים".

חדר הבקרה והעריכה של הטלוויזיה החינוכית, ברמת אביב, תל אביב. ארכיון. (צילום: עינת אקנר)

הראשונים להנציח את מסע יהודי אתיופיה לישראל

בשנת 1991 התבקשה חיים להפיק תוכנית לציון יום יהדות אתיופיה, "משהו שבחיים לא היו עושים בשום ערוץ מסחרי", היא מדגישה. "זה ליתורגיקה, גיאוגרפיה, היסטוריה ושפת גוף. להביא סיפורים ומשלים, אגדות ומשחקי ילדים. מחול, שירה ומנהגים. הכל התחיל מכתבת רחוב בדיזנגוף ששאלה את עוברי האורח – מה אתם יודעים על אתיופיה? אף אחד לא ידע שום דבר'. אולי הדבר הזכור ביותר מאותה ההפקה, היא מקהלת הילדים שגייסה חיים, שהופיעה בהמשך לצידו של המוסיקאי שלמה גרוניך, בין היתר עם השיר שמנציח את קורבנות 'המסע לארץ ישראל'.

"זה היה הבייבי שלי. היה לי חשוב להוביל שינוי באמצעות מוסיקה, וגייסתי את חיים אידיסיס שהיה התסריטאי של 'זהו-זה'. הוא כתב כמה טיוטות שלא מצאו חן בעיני. בסוף מצאתי באחת החוברות של משרד הקליטה פסיכולוג שעבד עם ילדי העולים ותיעד את החוויות שלהם מהמסע. נתתי את זה לחיים שיכתוב על בסיס זה, ביקשתי ממנו לספר איך גם שאחרי שהם עברו את כל המסע הם מגיעים לכאן ואומרים להם שהם 'לא יהודים'". לדבריה, התגובות לתוכנית היו נרגשות, והעבודה עליה זכורה לה כאחד הפרוייקטים החשובים בהם לקחה חלק. "השיר נכנס לתוכנית הלימודים, ובמקומות מסויימים כתבו שחיים אידיסיס הוא משורר אתיופי.

"זו עבודה עם שליחות. תחקיר הוא תחקיר מעמיק וחורשים את הארץ. לא היה איש שלא פגשתי – מאנשי ביטחון דרך תחקירים בבית התפוצות. הכוונה היתה להסתכל בגובה העיניים ממקום של הרבה כבוד. היו סיפורים מטורפים ומדהימים". במסגרת התחקיר נחשפה גם לחומרים שהיו אסורים לפרסום באותה התקופה באשר למעורבות המוסד והשייטת במבצע, והיא התייעצה עם משרד הביטחון מה מותר לספר ומה לא. "שלמה גרוניך לא הכיר אז מוסיקה אתיופית, אז שלחתי תחקירנית לתחנה המרכזית שתקנה לו קלטת שיכיר".

גבי ודבי צילום: Israeli Educational Television הטלוויזיה החינוכית הישראלית, ויקיפדיה

חלוצי הסיטקום

היא מספרת כיצד בסוף שנות ה-70 התבקשו אנשי הערוץ להציע תוכנית שידורים גם לתקופת חופשת הקיץ, שבסופו של דבר הפכה לתכנית המיתולוגית 'זהו זה'. "קראנו לזה קייטנה", היא אומרת. "החבר'ה ישר רצו להפיק לראשונה תוכנית בשידור חי. זו היתה החלטה מהפכנית של מספר יוצרים וביניהם יוסי רונן המיתולוגי שהקים גם את 'ערב חדש'. השידור התחיל מהפריפריה – אופקים ושדרות ועוד. זו האג'נדה של החינוכית. הביאו את הילדים לבמה. זה התחיל מתוכנית עם הרבה פינות חינוכיות – פינת המדע, הלשון, הגיאוגרפיה וההיסטוריה, עם מיטב האומנים – רבקה מיכאלי, ציפי שביט, ספי ריבלין, תיקי דיין ועוד. שחקני תיאטרון. לאט לאט החידות הצטמצמו והתוכנית החלה להתגבש בסיטקום ששיקף את הווי החברה הישראלית. אם תיקח תוכניות של 'זהו-זה' תראה את חברת החשמל, קרן קיימת, כל מה שקשור להוויה הישראלית".

תכנית זהו זה במלחמת המפרץ שעסקה בהווי המלחמה, שלושת הזקנים דב'לה גליקמן , גידי גוב, מוני מושונוב ואבי קושניר (צילום: Israeli Educational Television הטלוויזיה החינוכית הישראלית, ויקיפדיה)

בכלל, החינוכית היתה חלוצת ז'אנר הסיטקום העברי – עם הסדרה האלמותית 'קרובים קרובים' בכיכובם של יהורם גאון, לאורה ריבלין ותיקי דיין. "המפיקה רישה טירמן והבמאי יצחק שאולי נסעו לארצות הברית כדי ללמוד איך עושים סיטקום. היו על הסט של 'שלושה בדירה אחת' וחזרו לארץ, והביאו את הסיטקום הראשון בעברית". גם התוכנית 'ערב חדש', היתה לדבריה חלוצית בכך שהביאה את תכני האקטואליה הרכה לשעות אחר-הצהריים. "היינו הראשונים לעשות זאת".

מאבק קיומי בלתי פוסק

זו אינה הפעם הראשונה בה עומדת החינוכית בפני איומים של קיצוץ וסגירה. רחלי מציגה בפני הקלטה מטקס ה-20 של הערוץ ב-1986, של דניה אביאל, מי שהיתה המפיקה של התוכנית 'קשר משפחתי' שנים רבות, והנתבת אשר הוציאה את השידור הראשון בערוץ: "עלינו, על עובדי המדינה עברה שנה קשה מאוד. מעל בימת הממשלה אמרו שחלק גדול מאיתנו מיותרים. אנחנו לא מיותרים. אף אחד מאיתנו לא. מי שמבלבל בין תכנון ויעול חסכוניים ברוח עידן טכנולוגי חדש , לבין זריקה לחלל, לעזאזל ולייאוש, של אנשים שהקדישו שנים רבות מחייהם לשירות המדינה, עושה דבר איום ונורא. הטלוויזיה הלימודים – אנחנו, היא סיפור הצלחה גדול בזכות כל אחד מאיתנו, בכל המחלקות, האגפים והקומות. והמזנון. נכון שגדלנו והתבגרנו. התבגרות היא לא חסרת בעיות – לאדם כפרט, לא למשפחה, לא לתחנת טלוויזיה. אבל הנכס הוא אנחנו, אפילו הקשים והבעיתיים שבינינו. להצלחת הטלוויזיה הלימודית יש שותפים – אנחנו. אל ישכח זאת אף אחד. לא עכשיו, לא בשנה הבאה, ולא אף פעם".

הפגנת עובדים להצלת החינוכית (צילום: ניצן צבי כהן)

מאז ראשית שנות ה-2000, התכנסו פעם אחר פעם ועדות שונות באשר לעתידה של הטלוויזיה החינוכית – כשכל אחת מהן מציגה המלצות אחרות. ב-2002 המליצה ועדת האוזר לשרת החינוך לימור לבנת על סגירת הטלוויזיה החינוכית ואילו שנה לאחר מכן מצאה ועדת שטרן שמונתה אף היא על ידי לבנת כי מוטב לשמור על עצמאותה – וכי עליה לפעול במתכונת חדשה על פי הביקוש ל"תכנים של העשרה, תרבות תרבות ולימוד ולשדר סוגים שונים של תוכניות המתאימות להורים ולבני נוער שאינן משודרות בשידור הציבורי המסחרי". גם בחוק ההסדרים של שנת 2009 נעשה ניסיון נוסף לסגור את הטלוויזיה החינוכית – ולשלבה ברשות השידור, אשר נפלה לבסוף גם היא. ב-2014 המליצה ועדת לנדס על מיזוג הטלוויזיה החינוכית לתאגיד השידור הציבורי החדש, המלצה שיושמה במסגרת חוק השידור הציבורי שעבר באותה שנה. בנימוקי הועדה נכתב כי הועדה אינה סבורה שנכון להפעיל ערוץ שידור ציבורי כיחידת סמך ממשלתית.

בעשור האחרון הצטמצמה החינוכית במרבית עובדיה. מ-400 עובדים ירדה ל-180, ואף זכתה ב-2015 ל'אות הוקרה בתחום התייעלות וצמצום בירוקרטיה' של נציבות שירות המדינה. למרות זאת, נראה שהלחצים הפוליטיים להוסיף ולקצץ עושים את שלהם ובעוד שבשנות ה-80 יצאו חברי כנסת להפגין עם עובדי החינוכית כנגד הקיצוצים, כעת הסבירו גם חלק מחברי הכנסת באופוזיציה כי 'חשוב לשמור על העובדים – אך חשוב יותר לשמור על עצמאות המוסד', כשהם תומכים בתוכנית הקיצוצים הנוספת שהציגה מנכ"לית הערוץ, על מנת לעמוד בקיצוץ הנוסף שמציע חבר הכנסת זוהר של כ-50 מיליון שקלים מתוך תקציבה השנתי הנוכחי של החינוכית העומד על 120 מיליון שקלים.

"אתה רואה את הציטוט שתלוי לי על הלוח?" מבקשת ממני רחלי להסתובב אל לוח שעם, מלא ציורי ילדים ומכתבי תודה. "אמר את זה העיתונאי אד מורו בוועידת איגוד מנהלי החדשות ברדיו ובטלוויזיה ב-1958. חשוב לי שתביא את הציטוט הזה: 'המכשיר הזה יכול ללמד, יכול להאיר עיניים; כן, אפילו לעורר השראה. אבל הוא יכול לעשות זאת רק אם בני אדם נחושים להשתמש בו למטרות אלה. אחרת זה רק חוטים ואורות בקופסה. אנו נמצאים בקרב גדול ואולי מכריע כנגד בורות, אי סבלנות, ואדישות. הטלוויזיה יכולה להיות נשק יעיל בקרב זה'. הטלוויזיה היום היא רק כסף וכסף, ואני חוששת שאם החינוכית תסגר, יקום בתאגיד עוד ערוץ ילדים עם סממנים חינוכיים לכאורה אבל בלי הדגשים, הייחודיות, הניסיון והמקצועיות שהבאנו וצברנו ב-50 השנים האחרונות".