מאז שגביע העולם בכדורגל יצא לדרך ב-1930 באורוגוואי, התרחשו במונדיאלים השונים אין ספור סיפורים מטורפים ומדהימים. החל משערוריות אדירות – כאשר תוצאות המשחקים הוכרעו הרבה לפני שריקת הפתיחה בגלל כסף, פוליטיקה והימורים; דרך סיפורי סינדרלה של שחקנים שפרחו משום מקום והפתיעו את כולם, סיפורי חיים נדירים של שחקנים ומאמנים, וכמובן משחקים בלתי נשכחים שסחפו מיליארדי אנשים. היריעה קצרה מלספר את כל דרמות המונדיאל, ולכן לאורך שבועות הטורניר הנוכחי נשתף כאן את מי שלא מכיר, ואת מי שמכירה ורוצה להיזכר, במיטב הסיפורים שמשפיעים עד היום על הנבחרות, האוהדים והכדורגל בכלל.
והשבוע – שני סיפורי רמאות שמנעה את הניצחון מהטובים באמת, והחמצה גורלית של נבחרת שיכלה להיות ממובילות הכדורגל העולמי – ונותרה הרחק מאחור.
'גביע הדמעות': גרמניה יורדת נמוך בדרך לניצחון
בעיניי, הסיפור הגדול ביותר אי פעם במונדיאל התרחש בשנת 1974. מערב גרמניה מגיעה למונדיאל הביתי כאלופת אירופה, וכמועמדת הבכירה לזכת בגביע. הגרמנים מסיימים במקום השני בשלב הבתים לאחר ניצחונות קלים על צ'ילה ואוסטרליה, והפסד מפתיע למזרח גרמניה. בהנהגתו של הקייזר פרנץ בקנבאואר והחלוץ האימתני גרד מילר, עברה מערב גרמניה די בקלות גם את השלב השני עם ניצחונות על פולין, יוגוסלביה ושבדיה.
אבל במשחק הגמר שהתקיים במינכן כבר חיכתה לגרמנים אופרה אחרת. נבחרת הולנד הייתה בנויה סביב שיטת המשחק המהפכנית – הטוטאל-פוטבול ('כדורגל טוטאלי'). השיטה החדשה כבשה כבר את גביע אירופה לקבוצות עם זכייה של קבוצת אייאקס ההולנדית שלוש שנים ברציפות, בין השנים 1970-1973. הולנד הגיעה לטורניר כמכונה משומנת, והכירה לכל העולם את מה שחובבי הכדורגל כבר התאהבו בו באירופה. מנהגת ע"י המאמן האגדי רינוס מיכלס, וכוכב הנבחרת – גאון הכדורגל יוהאן קרויף, ההולנדים היו בלתי ניתנים לעצירה. במהלך המונדיאל הם שטפו את המגרש עם הטוטאל פוטבול מטריף החושים, ופירקו כל יריבה אפשרית בדרך לגמר: 2:0 מול אורגוואי, 4:1 מול בולגריה, 4:0 מול ארגנטינה ו-2:0 על ברזיל.
הכדורגל ההולנדי היה האנטיתזה המוחלטת למשחק הגרמני היעיל, הפיזי והמשעמם. התחושה בגרמניה היתה שאי אפשר לעצור את נבחרת הולנד, שבנויה על שלד שחקנים שמשחק כבר כמה שנים ביחד, ומכיר באופן עיוור את התנועה והמיקום של כל אחד בכל רגע על המגרש. השחקנים ההולנדים כבר היו רגילים למעמדים גדולים, אחרי שרובם לקחו חלק בזכייה המשולשת בגביע אירופה לקבוצות במדי אייאקס; אבל אף אחד מהם לא היה רגיל להפתעה שתכננו להם בגרמניה.
מתוך הפחד והחשש צמח רעיון נוראי וגאוני, שהוכיח שוב לעם הגרמני עד כמה הרוע הוא כלי יעיל כדי להכריע מדינות אירופיות 'תמימות' יותר. בצעד קיצוני החליט עיתון ה"בילד" הגרמני להזמין זונות לבית המלון בו שהתה נבחרת הולנד. כאשר הן הגיעו למלון נכנסו למלון צלמי העיתונות שהנציחו את השחקנים ההמומים שכביכול 'נתפסו על חם' – עד שברחו מהמקום במהרה כשהבינו את המתרחש.
בבוקר למחרת פרסם העיתון את התמונות ה'מרשיעות', וטען לאורגיה הולנדית בבריכת המלון. שחקני נבחרת הולנד קבלו טלפונים זועמים מנשותיהן, ובילו את הלילה בנסיונות להרגיע את הרוחות. הנשק הגרמני הלא קונבנציונלי עשה את העבודה: ביום למחרת הציגה נבחרת הולנד יכולת חלשה יחסית, והפסידה 2:1 למערב גרמניה היעילה מתמיד.
'משחק הסמים': האמת התגלתה כעבור 15 שנה
המונדיאל של שנת 1990 באיטליה ייזכר לעד כמונדיאל המשעמם בתולדת הכדורגל. נבחרת ארגנטינה אמנם הגיעה לגמר שלו, אבל התקשתה למצוא את השער לאורך כל הטורניר. ארגנטינה היתה נבחרת הגנתית מאד, תלויה בקלדיו קאניג'ה החלוץ ודייגו מארדונה הקוסם בקישור, וכבשה רק חמישה שערים בשבעה משחקים. לצד הכדורגל החלש יחסית זרחה לראשונה נבחרת קמרון עם תצוגת כדורגל מפתיעה ומרגשת, והפתיעה את אלופת העולם הקשוחה במשחק פתיחה בלתי נשכח עם 1:0 קטן אך גדול.
לאחר שארגנטינה נראתה חלשה בבית המוקדם היא סיימה במקום השלישי, ועלתה לשמינית הגמר מול נבחרת ברזיל הגדולה והמפחידה – עם טפראל, דונגה ורומאריו, שהייתה הקבוצה הטובה ביותר בשלב הבתים – עם שלושה ניצחונות חלקים על נבחרת קוסטה-ריקה, סקוטלנד ושבדיה.
המשחק נערך בשעות הצהריים החמות, והשחקנים היו צמאים. גאלינדס, המסג'יסט של נבחרת ארגנטינה, ראה שלנבחרת הברזילאית חסרים בקבוקי מים, והגיש בקבוק מים, למגן הברזילאי בראנקו. בראנקו שתה, והעביר את הבקבוק גם לשחקנים נוספים. מה שהם לא ידעו הוא שגאלינדס מהל בבקבוק חומרים מרדימים.
לאחר המשחק התלוננו השחקנים על סחרחורת, תחושות לא טובות ובחילות. השחקנים וצוות האימון החלו להאשים את ארגנטינה ברמאות, אך בהתאחדות הכדורגל הברזילאית לא נתנו אמון בשחקנים ובצוות האימון, ולא הגישו מעולם תלונה רשמית בנושא. רק בשנת 2005, חמש עשרה שנים לאחר אותו משחק, התוודה מאמן ארגנטינה דאז, קרלוס בילארדו, שהסיפור נכון, ושהם באמת הכניסו חומרים אסורים לתוך בקבוק מים שניתן לנבחרת ברזיל.
ארגנטינה ניצלה את היתרון היחסי, וניצחה את המשחק משער נפלא של קאניג'ה מבישול של מארדונה. משם הם המשיכו לרבע הגמר מול יוגוסלביה, וניצחו 2-3 בפנדלים לאחר תיקו 0, גברו על איטליה בחצי הגמר 3-4 בפנדלים לאחר תיקו 1, ונעצרו רק בגמר מול נבחרת גרמניה המערבית, שהביסה אותם 1:0 – משער של אנדריאס ברמה.
ההחמצה: הודו מוותרת על השתתפות במונדיאל 1950, והענף נשאר מאחור
המשחק הראשון של נבחרת הודו, שהתקיים במסגרת המשחקים האולימפיים ב-1948 בלונדון, סימן הבטחה ופריצת מוסכמות: מול עיניהם הסקרניות של 17 אלף צופים, עלו שחקני הנבחרת החדשה על הדשא ברגליים יחפות לחלוטין. מולם התייצבה, בנעליים כמובן, נבחרת צרפת החזקה. ההודים נתנו פייט, ורק ברגע האחרון הצליחו הצרפתים לנצח 2:1, עם שער ניצחון של רנה פרסילן מבורדו בדקה ה-89. המשחק זיכה את הנבחרת הצעירה בהערכה רבה ובטעם חזק של עוד.
לאחר שנתיים פספסה הנבחרת ההודית את אחת ההזדמנויות הגדולות שלה לפרוץ למרכז הכדורגל העולמי, כשוויתרה על השתתפות מובטחת בגביע העולם בברזיל ב-1950. לטורניר נערכו מוקדמות יבשתיות, שאליהן היו אמורות לעלות 16 הנבחרות הטובות בעולם. למשחקים באסיה נרשמו רק ארבע נבחרות, אך לפני תחילת המשחקים החליטו שלוש האחרות לפרוש מהמוקדמות. הודו, שנשארה הנציגה היחידה מהיבשת, עלתה אוטומטית לבית השלישי, אך ברגע האחרון הודיעה על ביטול השתתפותה בטורניר העולמי הסיבה הרשמית: מחאה על האיסור לשחק יחפים והחובה ללבוש נעליים מעור פרה – שנחשבת בהודו לחיה קדושה.
בפועל, הסיבה לפרישה לא היתה החובה לשחק בנעליים, אלא מעמדו הירוד של ה"מונדיאל" באותו זמן. הכדורגל העולמי באותן השנים היה עדיין בראשיתו, והטורניר האולימפי נחשב לאירוע הגדול של הענף. שם, באולימפיאדה, נערכו המשחקים האיכותיים והרציניים, בעוד גביע העולם נחשב לדבר המוזר והקטן הזה שכמה מדינות מנסות לארגן, כדי לייצר תחרות לדבר האמיתי. לימים הודה קפטן נבחרת הודו שגביע העולם נתפש כאירוע קטן וחסר משמעות, שאין סיבה להקדיש לו זמן ומשאבים כלכלים.
דווקא אותו מונדיאל שהודו פרשה ממנו הפך להצלחה אדירה, ולהזדמנות פז שלא תחזור. הנבחרת אמנם נתנה שלוש הופעות רצופות מוצלחות באולימפיאדות של 1952, 1956 ו-1960, ביניהן מקום רביעי במלבורן 1956 בהובלת מלך שערי הטורניר נביל דסוזה, שכבש 4 שערים בשלושה משחקים. אבל הכדורגל במדינה נשאר חובבני וקפא במקום. למונדיאל, כאמור, הם כבר לא חזרו עד היום.
בנסיון להגדיל את מעגל האוהדים והשחקנים במדינה הוחלט בפיפ"א כי הודו תארח את המונדיאל לנבחרות נוער (עד גיל 17) ב-2017 ותעפיל אליו אוטומטית, אך הדרך להפרחת הכדורגל בהודו עדיין ארוכה. עוד על כך ניתן לקרוא כאן.
