דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

אז התחלתי לחקור

לפני כמה שבועות הייתי במסיבת יום הולדת של חבר. פגשתי שם חבר אחר והוא אמר לי 'בדיוק מישהי שאלה אותי מי את, ואמרתי לה שיש לך בלוג על מיניות'. שאלתי 'למה אמרת את זה? הרי אין לי'. והוא אמר לי 'סתם ככה'. (מדובר באדם כזה שאומר סתם דברים על אנשים בשביל הכיף). מה שמצחיק זה שמזה כמה חודשים אני מסתובבת עם נבט של החלטה להתחיל לכתוב בלוג. הוא לא ידע את זה (אלא אם כן הוא קורא מחשבות). אני כותבת הרבה, אבל זה לא "ציבורי". מידי פעם מראה לחברים.

הרעיון לפתוח בלוג מתבשל כבר זמן מה. ידעתי שזה היריון שאולי יבשיל לכדי מעשה ואולי לא. הרגשתי שהיום זה היום לבדוק. פתחתי קובץ חדש כדי לכתוב על מה אני רוצה לכתוב. רשימת "מה הדברים שאני רוצה לכתוב עליהם". באמת רשימה בלתי נגמרת. עומס ההרפתקאות הסיפורים, המחשבות, ההרגשות ההתפרקויות וההתענגויות… זנחתי את הרשימה. ופתחתי קובץ חדש לטובת רשומה חדשה-ישנה וראשונה. עכשיו אני יושבת ברכבת וכותבת ובא לי לבכות. נראה לי שזה סימן טוב. אני מוצאת את השפתיים שלי חשוקות והלסת קפוצה והמילים האלה (ממש האלה!) זורמות מתוכי ואני נהיית עצובה. למה עצובה?

מזה שלוש שנים אני מסתובבת וחוקרת בעולם המיניות. זה אולי מצחיק להגיד את זה כי, היי… בעצם מי לא חוקר בעולם המיניות? לכולנו יש מיניות… יש לי רגש עצום בתוך הלב, הלב נמצא בתוך הגוף שלי ומחובר לעיניים הרוצות לבכות שלי, ממש עכשיו. אני בולעת רוק ומרגישה את הרגש הזה רוצה לצאת ממני, ממש עכשיו. ואני מרסנת. יש בי בושה. מה, אני אכתוב על האהבה שלי פה? על הגוף שלי? על הפות שלי? הרי זה "אישי". מה זה בעצם "אישי"? על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים "זה אישי" או "זה פרטי" (פתאום יש לי צורך להסתכל בפלאפון. מכורה. זה לפוסט אחר על הנכונות שלי להימצא).

האוזניים שלי מחוברות לאוזניות שמחוברות למחשב שמחובר לחשמל ברכבת. ושם מתנגנת מוזיקה שחשבתי שתעזור לי להתרכז. פתאום הגיע שיר לא מתוכנן שמזכיר לי את אור. נזכרתי בהופעה שהיינו בה ביחד. משהו רוקיסטי ומדכא ומעולה. שירים עמוקים שמבאסים את החיים, הופעה כזאת שיוצאים ממנה ומרגישים משהו אמיתי. הרגשנו אז קרובים ושיש בינינו משהו חזק. באמת היה. והיום, אחרי כמעט שנתיים, עדיין יש שובלי פרידה, נראה ששלו סמיכים יותר, שלי פחות. לרגעים מופיע אבל על מה שהיה אמור להיות ולא יהיה. נשאר ה"אמור היה להיות" שלא התממש וזיכרונות שמידי פעם עולים, וטביעת האצבע המוזיקלית שנותרה בי. אחת מיני טביעות אצבע מוזיקליות שהותירו בי גברים שהיו בתוכי.

אז לפני שלוש שנים התחלתי לחקור את העולם שבו אפשר להיות ביחסי אהבה ומיניות עם יותר מאדם אחד. פוליאמוריה כך הסתבר שקוראים לזה. לפחות זה מה שחשבתי שאני עושה. בדיעבד הסתבר שהצעד הזה היה סנונית ראשונה של תהליך פרידה ארוך שלי מחלקים בתוכי, ופרידה גם ממנו. נדמה לי שהיינו אז "ביחד" (מה זה ביחד? מה זה זוג?) שלוש שנים בערך אולי קצת יותר (שוב עולה לי לבכות. פדיחות אני ברכבת. לפחות יש לי משקפי שמש). הייתה בינינו אהבה גדולה. לרגעים חשבתי שנהיה ביחד תמיד, ולפעמים חשבתי שלא. ולפעמים לא חשבתי ופשוט הייתי, בלי קשר למה יהיה ולא יהיה. אלה היו רגעים שמחים. בתחילת הקשר אמרתי לו שכדאי להיזהר ממני, שאני לא מצליחה להחזיק מערכת יחסים של יותר משנה וקצת. שבשלב כלשהו אני פשוט כבר לא רוצה יותר ולא יודעת להסביר למה. שמתי תמרור "דרך מסוכנת". מפה לשם צמחה האהבה ואני הרגשתי שאני עוברת איזה מחסום. שאולי אני לא בעייתית כמו שחשבתי. חלק מובהק של המעבר הזה קשור למגע בנינו. הייתה שם התבגרות שבמהלכה עברנו שלב באבולוציה של אנשים צעירים שמגששים את דרכם בעולם המיניות וחווים חווית חניכה כואבות של יחסים בין גבר ואשה בפטריארכיה (אני לא רוצה לשכב ועושה את זה בכל זאת, הוא לא יודע אם היא רוצה לשכב איתו ועושה את זה בכל זאת… פצעי עבר וקורבנות, בושה ואשמה) למצב של תקשורת ומפגש מיני פתוח ופותח. עוד הרבה אפשר לספר על הקשר של אור ושלי. אהבנו אחד את השנייה כמה שנים וזה היה פרק חשוב ואדיר בחיי. עשינו מה ש"זוגות" עושים. דיברנו כמעט כל יום, ישנו יחד פעמיים-שלוש בשבוע, לפעמים שכבנו ולפעמים עשינו אהבה, הבלגנו על דברים שמבליגים עליהם רק כי אוהבים, הכרנו את המשפחות אחד של השנייה, יצאנו למקומות והיינו זו לזה בועה שאפשר בה דברים שחושבים שאי אפשר במקומות אחרים. היינו "יחידים ומיוחדים" זו עבור זה. הייתי מחוזרת ואהובה ו"תפוסה".

אז לפני שלוש שנים התחלתי לחקור… כל פעם המשפט הזה מתחיל וזורק אותי למקום אחר. מקווה שאתם עוקבים. זה היה בתקופה שלא רציתי מיניות בינינו. זה היה משברי והרגשתי נורא. היו רגעים שבכיתי במיטה כי הגוף שלי היה סגור. חשבתי ש"יש לי בעיה" כי "אני לא רוצה להזדיין". את ההרגשה הזאת של 'אני דפוקה ולא רוצה מין', בעצם זה לא רק הרגשה זה הפך למעין הגדרת זהות, אני זוכרת בעור שלי וברגליים המתכווצות ובבכי העולה מההרגשה שאני חייבת לרצות למרות שאף אחד לא דורש ממני כלום, מלבד השוט הפנימי המצליף "את דפוקה".

אי שם בעיבורי אותה תקופה חשבתי שאולי אני לא בקטע של גברים. אם אני לא רוצה לשכב עם החבר שלי שהוא סופר חתיך ומהמם ואני אוהבת אותו, אולי אני בכלל בקטע של נשים. בדקתי וגיליתי שלא. גם זה סיפור בפני עצמו. ההחלטה שלי לחקור את המיניות שלי עם נשים (לקח לי חודשים ארוכים לעשות את הצעד אחרי שנים של פנטזיה. מדהים כמה אנרגיה זה דורש לשים תמונה שלי באתר היכרויות וכמה זה משחרר רגע אחרי שעושים את זה. ואז מגיעה המחשבה: למה זה היה כל כך קשה?) שם התחילה שיחה ביני ובין אור על אפשרות לפתיחה של מערכת היחסים. רציתי לחקור עם נשים, רצון שהתברר כקצה קרחון לחקור גם עם גברים, ובעצם לחקור את כל מה שאפשר. רציתי להכיר את עצמי ורציתי לאהוב. הרגשתי כלואה וחשבתי שלילית המינית שלי נעלמה. למעשה היא צעקה לי מבפנים: "אני פה! אני פה ואני חיה, חושנית ורטובה ומינית, ואת לא מקשיבה לי!". אחרי שנים של הסתובבות בקבוצות פייסבוק של פוליאמוריה, והקשבה לסיפורים על אנשים שנמצאים בקשר עם יותר ממישהו/י בקנאה/התפעלות (תלוי באיזה יום זה תפס אותי) נפל לי האסימון שאני פשוט מפחדת ומשליכה את הפחד הזה על המערכת יחסים. אז החלטנו "לפתוח את הקשר", בעיקר כי אני רציתי. אם לא הייתי מבקשת את זה לא נראה לי שהוא היה הולך על זה בעצמו. אני חושבת שזה היה הסיכוי היחידי של הקשר הזה להימשך. ההחלטה לפתוח את הקשר למפגשים מיניים נוספים הפגישה אותנו עם העמקה של הכנות, חשיפה מסוג חדש וקנאה. הצל שלי והצל שלו חשפו אלינו שיניים ונבהלנו. ניסינו לשמור על הגבולות שלנו, ולא לגמרי ידענו איך.

מפה לשם הוא לקח רחוק את ההחלטה "לפתוח את הקשר" ועקף אותי בסיבוב. יש לי כל מיני פרשנויות על למה הוא עשה את זה, אבל זה כבר לא משנה. כשאני עוד בדקתי איך זה לתת חיבוק ונשיקה בים בדייט מביך והשתעשעתי בלהתמזמז עם נשים, הוא כבר שכב עם מישהי במיטתו, אותה מיטה שהוא ואני עשינו עליה אהבה כמה שנים. אני כבר לא רציתי. כעסתי וקינאתי. הכעס והתסכול הגדול היו גם כלפיו, אבל בעיקר על עצמי שאני לא חיה כמו שאני רוצה לחיות. השלכתי עליו את מה שלא הצלחתי להיות בעצמי וליהקתי אותו לתפקיד שהוא לא בחר בו. זו הייתה תחילת הסוף, ובתהליך פרידה שנמשך כמעט שנה מצאנו את הדרך לסגור את זה סופית. היום אנחנו רחוקים.

מאותה התקופה נפתח מסע ענק של אהבה שלי לעצמי ושלי לאחרים. אני מנסה כל יום לחיות באופן שפתוח לעצמי, לאחרים ולעולם. כל הדברים ה"אישיים" האלה הם בעצם עניינים תרבותיים, הם לא רק שלי אלא של כולנו. אני חלק ממארג שלם של יחסים, של תרבות ושפה, עמוסה בפרשנויות לעייפה. אני אומרת בקול רם: אני פה, אני מינית, אני חושנית, אני חוקרת. המיניות והחושיות שלי מתקיימת לא רק בלילה, במיטה אחת, עם אדם אחד. אני רוצה לגעת ולהינגע ולאהוב ולהיות נאהבת את כל האהבה שאני יכולה. כמאמר השיר הדביק של עידן רייכל: "לא לפחד להתאהב, שישבר הלב, לא לפחד בדרך לאבד".

ז'נין, גיבורת הסיפור "הסוטה" מאת אלבר קאמי שואלת: "האם ישנה אהבה שאינה אהבה של מחשכים, אהבה הזועקת באור היום?" יצאתי לבדוק את זה. אני אוהבת, פתוחה, מרגישה. אני בוכה מלא וצוחקת מלא. מקנאה וכואבת ונרגשת ועצובה ויש לי מלא בעיות. הסיפורים כולם אמתיים, והשמות בדויים אך עקביים, על מנת לשמור על היכולת לעקוב אחר ההתפתחויות. בבלוג הזה אשתף אתכם בסיפורים, חוויות ומחשבות מתוך העולם שלי, בו אני חוקרת גוף ורגש, אהבה ומיניות פתוחה, באור היום. 

מסלול אל השמים
מסלול אל השמים

  

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!