"עוטף עזה", איזה ביטוי מכובס, מעליב, מקטין. אזור נרחב ביותר, משולי אשקלון במישור החוף, ועד לגבול מצרים בעומק הנגב נעטף בביטוי הזה, הם יחד, תושבי העיר שדרות, קיבוצניקים ומושבניקים.
הקריות הן לא עוטף חיפה, נס ציונה היא לא עוטף רחובות. ישראל היא לא "עוטפת ירדן". אנחנו לא מגדירים אזורים על סמך מקומות שלא נכללים בהם. וכדי שלא תחשבו שאני איזה קשקשן שנתפס בסמנטיקה, ראוי לחשוב מה משמעות שתי המילים האלה שצוותו יחד.
המילה עוטף היא מילה מטעה. יש בה משהו רך, כמו שמיכה נעימה. אבל עטיפה היא לא רק ציפוי נעים, אלא גם פעולה של הסתרה פיזית. העטיפה מסתירה את המתנה, המעטפה את המכתב, דבר עטוף הוא בלתי נראה, ועשרות אלפי תושבים הפכו לכיסוי הזה. יש מי שיעטוף לנו את עזה, עזה כבר בלתי נראית. יש את נייר הפרגמנט הזה שנקרא "עוטף עזה".
עזה היא המילה השנייה, עזה. ע-ז-ה! המילה עם המטען השלילי ביותר שקיים כיום בישראל. עזה היא פחד, היא עוני, היא צרה צרורה, בשפיץ של רצועת החוף שלנו. היא דומה לנו, האור אותו אור, הים אותו הים, אבל היא אחרת. עזה היא המון ששונא אותנו, סיר לחץ שעומד להתפוצץ, שילוב של מסכנות ואש בעיניים. עזה, כמו קיצור של עזאזל, כמו משהו עז מדי להכיל.
ומה מתקבל מצירוף שתי המילים האלה? עשרות אלפי אנשים הפכו למגן האנושי מהפחד הישראלי, הם המסתירים הלאומיים. מותר להם לחטוף. זה מה שעוטף עושה, פצמ"רים לגנים שלהם? נו טוב, הם עוטפים, הם בשולי העזאזל. שדות שרופים? בסדר, זה משהו פנימי שלהם שם ב"דרום".
אלה עוטפי עזה, לוחמי אש בעל כורחם, האנשים שאנחנו שולחים להם "חיבוק" גדול מביתנו במרכז ובצפון, כאילו היו חיילים במשימה. ככה זה בסבבים של האלה עם העזה שלהם.
וכך תושבי מישור החוף הדרומי ומערב הנגב עוטפים וחוטפים, וממשלות ישראל לדורותיהן סופקות כפיים, לא טורחות לשנות את מצבם, לא מכריעות את החמאס צבאית, ולא מגיעות איתו להסדר דיפלומטי. זה בסדר, הם אומרים לעצמם, הכל עטוף.
