דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

כל-כך לא ישראלי: ביקורת הסרט 'בית בגליל' (ספויילרים)

ניגש ישר לעניין. הרגשתי כאילו שהסרט זהה לכתבת מגזין של העיתון לאנשים חושבים או נכון גם לומר עיתון המציאות הישראלית המדומיינת. בואו ניקח נושא ומתוך סמכותיות ננהג בו כאילו הוא נוגע לכולם ובארשת הביטחון העצמי גם נאמר 'זה נוגע לכולם ואנחנו, כן, אנחנו, אנחנו כותבים על איך החיים באמת'. גם לא אהבתי את הצגת הסרט כפי שהובאה ב'דבר ראשון' תחת הכותרת "כל כך ישראלי". כל כך לא ישראלי. אולי נכון יותר לומר "כל כך ישראלי…" עבור קבוצה מאוד מצומצמת בציבוריות הישראלית הרואה את עצמה ורק את עצמה כישראלית תוך השמטת מציאות חייהם של ישראלים אחרים.

שחקנים, סט צילום, פסקול, הכל ברמה הגבוהה ביותר. אבל התוכן… הוי התוכן. במילה – קלישאה.

זוג צעירים ישראלים פלוס בת, חלום הבית, הדירה, התכנון העצמי. המשברים בזוגיות והתכנון שמשתנה מעט במפגש עם המציאות ומאכזב. הכל כל כך מתחבר (ט.ל.ח) להוויה הארצישראלית העכשווית שלנו. מצוקת הדיור וההורים שידם אינה משגת לעזור ומי שיש לו ירושה ומי שאין לו. קל יהיה לצופה הישראלי להתחבר לכאורה. להזדהות במשהו עם תלאותיהם הזוגניות של הזוג הצעיר. אבל מה, מי אתם האוחזים בחלום ריאלי לבנות בית בגליל??? כמה יש מכם? 100? 200? 1,000? 5,000?

על איזה ציבור ישראלי בדיוק הסרט הזה מדבר? מישהו כאן באמת חושב שיהיה לו שם בית? מדמיין את זה? רואה את זה קורה לו במושגים ריאלים? עד כמה חלום הבית הפרטי, לא משנה איפה, ריאלי עבור צעירים בישראל?

מאוד קל להתחבר לכאבי החיים של הזוג אבל בחייאת ראבאק, נשארנו רק עם זה. רגשות ללא כל חיבור מציאותי.

מאוד מוערכת הבחירה של הבמאי אסף סבן ליצור את הסרט בסט צילום מציאותי. סבן אמר שהמחשבה על התסריט באה לעולם יחד עם פרויקט בניית הבית של אחיו בהררית. מקור האותנטיות היחיד בסרט נעוץ בסט. גם הבחירה לשלב את הפועלים ה-Non actors בתוך הסרט זהו מהלך מאוד חשוב ביחס למציאות חיינו בה פועלי הבניין שקופים ומופקרים כאשר מתחילת השנה נהרגו כבר 19 מהם במהלך עבודת בניין הארץ.

אך מעבר ומלבד לעניין הפועלים החשוב, נראה שהכנת הסרט פשוט התלבשה ובאה בטוב לבמאי. סרט שנעשה כי אפשר לעשות אותו. כי נקרתה ההזדמנות.

בסופו של דבר הסרט מייצג בעיני ניתוק מאוד גדול בין החיים הישראלים המדומיינים לבין החיים עצמם. אני לא נגד דמיון. אבל הסרט לא מוצג כסרט פנטזיה אלא כסרט החיים עצמם וזה מה שמכעיס אותי. גם הסוף המאוד מוזר של הסרט מזכיר לי את יאוש הדור המנותק – 'ביכולתנו לעשות מעשה ולשנות במעשינו את המציאות (בניית הבית כמשל), אך אין לנו כל מחויבות למציאות שחוללנו במו ידינו'.

יאללה לא נתמודד עם המציאות. פשוט נסע לחו"ל, עם כרטיס פתוח לשנה, לעת משבר. כי (כאילו) אפשר.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!