בשבועות האחרונים אנו נאלצים להתמודד עם איום בטחוני מסוג חדש: 'טרור העפיפונים', או הפרחת בלוני תבערה אל שטח עוטף עזה. בעוד צה"ל עדיין מתקשה להתמודד עם איום זה, עולות בימים האחרונים הקריאות לפגוע, ואף להרוג, את אותם משגרים ומפריחים, בטענה שמטרתם לפגוע בחיי אדם ולכן מהווים יעד חיסול לגיטימי. מנגד, עולים קולות אחרים, המדגישים את המחויבות להגביל את השימוש בכוח במקרים אלו, להתמקד בנטרול הבלונים והעפיפונים עצמם, ואם כבר לפגוע- במי שעומד בראש המערכת ונותן את ההוראות, ולא בגורמים בשטח. כל אלו מהווים דוגמה לרלבנטיות של עיסוק בשאלות מוסר ואתיקה למציאות הפוליטית בה אנו חיים.
קשה להאמין, אבל הצבא החזק במזרח התיכון (ואחד החזקים בעולם) מתקשה להבין כיצד להתמודד עם אביזרים המשמשים בד"כ, במקרים אחרים לגמרי, למשחקי ילדים- בלונים ועפיפונים. בינתיים, בעוד שאלו עושים את דרכם מעבר לגבול ישראל-עזה ללא כל קושי, נוחתים בשדות ושטחים פתוחים וגורמים להם נזק, ואף מסכנים את חיי התושבים באזור במקרים מסוימים- עולה השאלה כיצד ראוי ומוצדק לנהוג כלפי אלו המפריחים את אותם בלונים ועפיפונים.
כל עוד אין בנמצא פתרון מספק המנטרל איום זה באופן ממשי, אנו נשארים חסרי אונים אל מול הקלות בה ניתן להפר את שגרת יומנו ולאיים על תחושת הביטחון שלנו. הסיטואציה המלחיצה הזו מעלה קולות שונים, שחלקם קוראים לפגוע בכל אחד הלוקח חלק במעשים מסוג זה, ללא קשר לגילו, לעוצמת האיום הממשית על אזרחי ישראל וכו'. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בראיון שנתן רק אתמול (25.6) השר נפתלי בנט בתכנית 'הבוקר הזה', בו טען בנט כי יש לירות במשלחי העפיפונים בעזה, מאחר וזהו "הדבר הטבעי וההגיוני לעשות". מנגד, התראיין לפני מספר ימים השר יואב גלנט, וטען כי אין לירות על אותם משגרים, וכי "חוסר ניסיון בהפעלת הכוח מביא לשכרון כוח. זו שגיאה חמורה ביותר לירות על ילד בן שמונה, בוודאי בצורה מכוונת… הפלסטינים ישלחו אלף ילדים בני 8. רק מי שלא מבין את התמונה בעזה, לא מבין איך זה עובד. לוקחים ילד שמונה, נותנים לו סוכרייה, הוא לא עומד על דעתו ואנחנו נירה עליו טיל ממזל"ט? זה דבר לא רק מגוחך, לא רק אכזרי אלא גם טיפשי". דבריו של גלנט נאמרו לדברים שאמר בנט בזכות אותה עמדה המובאת לעיל, ומייצגת עמדה מרוסנת ומפוכחת יותר, ולעניות דעתי- גם אחראית ומבוססת יותר.
מעבר לויכוח על שאלת גילם המדויק של המפריחים והמשגרים, שיש לו רלבנטיות לשאלה המוסרית בעניין, חשוב להבין את הרקע התאורטי על בסיסו נקבעת עמדה רציונלית ומבוססת בדילמות מוסריות בכלל, וביחס לשאלות של ביטחון ולחימה בפרט. ככלל, העיקרון המנחה הראשי בדיונים אלו הוא הזכות של כל אדם או קבוצה להגן על עצמם, במקרה בו נשקפת סכנה ברורה ומוחשית לחייהם. על כך אין עוררין. עם זאת, ברור גם כי זכות זו אינה בלתי מוגבלת, ותלויה במידת הכוח המופעלת כלפי הגורם המאיים, והיכולת למנוע פגיעה באנשים או גורמים אחרים, במידה ויש צורך להפעיל כוח (או אמצעים קטלניים) על מנת לנטרל את אותו גורם מאיים.
לצורך העניין, מוצדק מוסרית להרוג אדם אשר ברור כי בכוונתו לבצע פיגוע, מאחר ויש לו מטרה ברורה לפגוע וליטול חיי אדם. זאת על פי אותו הכלל המנחה שהעלינו כאן. עם זאת, אין זה מצדיק שימוש בכל אמצעי שהוא, במיוחד אם הדבר יביא לפגיעה ב-'בלתי מעורבים', קרי: אזרחים חפים מפשע. לצורך העניין, אם עצירת המחבל המתאבד כרוכה בפיצוץ של בניין שלם, אין לעשות זאת, מאחר וכמות הנפגעים הבלתי מעורבים גדולה מכמות הנפגעים המעורבים. במלים אחרות, הנזק גדול מהתועלת, מאחר והמחיר הממשי והישיר בחיי אדם שתגבה פעולה זו גדול מהמחיר התאורטי שיכול להיחסך במידה ותמנע מאותו מפגע האפשרות לבצע את רצונו. כך, שבפועל לא מדובר בעיקרון אחד ויחיד המניע את הדילמה ועומד בבסיסה, אלא איזון בין עיקרון הזכות להגנה עצמית, לבין עיקרון המידתיות וריסון הכוח. כלומר, שהזכות הטבעית והמוצדקת, מכל בחינה שהיא, של אדם להגן על עצמו, אינה מעניקה לו אוטומטית את הזכות לעשות ככל העולה על רוחו לשם כך.
עניין נוסף שחשוב להדגיש בהקשר זה הוא שתמיד ניתנת קדימות לאפשרות למנוע פגיעה בחיי אדם באמצעים שאינם כרוכים בהרג של הגורם המאיים- עצירתו, כליאתו או נטרול היכולת האפקטיבית שלו, ורק כאשר אין אפשרות לעשות זאת, עומדת הריגתו הממשית כאופציה אחרונה בלבד. חשוב להדגיש זאת, משום שעמדות מסוימות בשיח הציבורי, כמו זאת שמבטא השר בנט, רואות בכך אופציה ראשונה, ולא אחרונה, שהשימוש בה לא צריך להתבצע רק במקרים הכרחיים בלבד, אלא בכל מקרה שהוא.
במסורת היהודית, כפי שכותב הרמב"ם, חל אותו עיקרון בדמות 'דין רודף'. על אף המשמעות הפוליטית המסולפת שנקשרה לעיקרון זה (המוכרת בעיקר מתקופת ההסתה שקדמה לרצח רבין), בפועל מדובר בהלכה המאזנת בין שני הגורמים שתיארנו לעיל: לדוגמה, אדם המבקש לפגוע, ואף להרוג, אדם אחר במזיד. מה דינו? לפי הרמב"ם, חל עליו 'דין רודף', כלומר מותר לרדוף אותו (לפגוע בו) על מנת שתימנע ממנו האפשרות לפגוע באדם אחר, בשם עיקרון ההגנה העצמית והשמירה על חיי אדם. עם זאת, יש להשתמש בכל האמצעים האפשריים על מנת שלא להרוג את אותו אדם, ולעשות כן רק במידה ומדובר במוצא אחרון ואין אפשרות אחרת לסכל את כוונתו.
בעניין הקונקרטי של איום הבלונים והעפיפונים, עולה השאלה האם אלו אכן מהווים סיכון ממשי לחייהם של התושבים. מאחר וטרם הוכח עניין זה (שכן אף אדם לא נפגע עדיין כתוצאה מהשרפות שנוצרו בשבועות האחרונים בהצתות התבערה), ואמצעים אלו מהווים בעיקר פגיעה ברכוש, לא ברור האם אכן אפשר לראות בהם איום ממשי לחיי התושבים. מאידך, ברור כי מטרתם הראשונית של המשגרים כוללת גם את האפשרות לפגיעה בנפש, שכן שריפות בקרבת מקום יישוב מסכנות באופן ממשי את התושבים באופן כללי, ואי אפשר לטעון שאין לכך אחיזה במציאות. לכן, מדובר במקרה גבולי, הן מבחינת האיום הממשי עצמו (האם הוא אכן מסכן בפועל חיי אדם) והן מבחינת הכוונה של המשגרים (האם קיימת הוכחה שהם אכן מעוניינים ליטול חיי אדם). בדיוק לשם אותם מקרים קיימת מסורת ומסגרת תאורטית של עיסוק בדילמות מוסריות, דרכה ניתן לנסות ולהגיע להכרעה בעניין זה.
פניתי בשאלה לפרופ' אסא כשר, חתן פרס ישראל לפילוסופיה ומומחה לאתיקה צבאית, אשר ענה לי בצורה הבאה: במקרה ויש סיכון ממשי לחיי אדם, ברור שישנה הצדקה לפגוע במי שמסכן אותם, אך במקרה ומדובר רק בפגיעה ברכוש, אין לכך כל הצדקה. לכן, הטענה כי ניתן לירות ולהרוג את משגרי העפיפונים והבלונים בכל מקרה, כפי שטוען השר בנט, אינה עומדת במבחן המוסרי, כפי שטען כשר. עם זאת, לטענת כשר מדובר במקרה גבולי, בו לא ברור האם אכן הכוונה היא רק פגיעה ברכוש, או גם בחיי אדם. במקרים כאלה, ניתן לקבוע כי מדובר באיום על חיי אדם, כל עוד לא הוכח אחרת. מאחר ולא ניתן למצוא הוכחה ברורה לכך בפועל, ואין דרך ממשית לנתק בין הפגיעה הברורה ברכוש (שריפת השדות של יישובי עוטף עזה) לבין הפגיעה האפשרית בנפש (איום על חיי התושבים שם), אפשר לטעון כי ירי זה דווקא כן מוצדק מבחינה מוסרית.
לסיכומו של עניין, צריך לקחת בחשבון את הגורמים הבאים: אם ישנה אפשרות מלכתחילה לנטרל את אמצעי החבלה עצמם מבלי לפגוע במפריחים, יש לעשות זאת, על בסיס אותו עיקרון מוסרי שהעליתי לעיל. כל עוד פיתרון כזה אינו בנמצא באופן מלא, הדילמה תישאר על כנה. בנוסף לכך, יש לשאול את עצמנו האם מאמצי הסיכול, תוך נטילת חיים של אדם זה או אחר, צריכים להיות מכוונים למשגרים ולמפריחים בשטח, או לדרגים הבכירים ששלחו אותם למשימה (בהנחה שאכן מדובר בפעילות טרור מאורגנת של חמאס, ולא בפעולה ספונטנית של אנשים עצמאיים). תהא המסקנה שנגיע אליה בסופו של דבר, היא צריכה להיות מבוססת על טיעון רציונלי וביקורתי, ולבטא עמדה אחראית ומורכבת, ולא אמירות פופוליסטיות המשרתות רווח פוליטי ומכוונות לציבור המחפש דימויים של כוח ועצמה.
