"מה זה? את לא יודעת רק לקבל". חי אומר לי בפעם הראשונה שנפגשנו אצלי בבית. באמת כל פעם שמעניקים לי מגע ואהבה אחרי זמן קצר עולה בי המחשבה "האם זה נעים לצד השני?" או "ואוו זה כבר הרבה זמן שהוא מענג אותי… מעניין אם זה עדיין נעים לו". אז הוא עלה עלי. לא טבעי לי לשחרר את עצמי אל המקום המתמסר שמתענג על ידי הצד השני. "פעם הבאה אני אקשור אותך", הוא אמר. גם כשאני בקבלה הידיים שלי מחפשות "לעשות נעים" לצד השני. להגיב. הרגל מחפשת נתיב לעטוף, להחזיר מגע. קשה לי להרפות אל תוך ההתענגות שלי בלבד. היד מיד נשלחת ומלטפת את הכתף, הבטן או הראש, לאן שהיא מגיעה.

מה קשה לי? קשה להתמסר. לתת לצד השני להתפרע על עצמו, להנות מזה ולהתענג מהאפשרות לאפשר לאחר ולקבל את ההפתעות שיהיו. קושי לשחרר שליטה על הסיטואציה ולהסכים לאפשרות שמישהו אחר עושה בי כרצונו. להיכנע. להיות רק בקבלה. משהו בי מתקומם כאומר "לא מגיע לי", שאולי זה לא נעים לו או לא מעניין מספיק להיות עם הפות שלי והגוף שלי כל כך הרבה זמן בלי "לקבל" בעצמו.

אז כשבאתי אליו הוא הוציא את החבלים. ישבתי כשפני אליו. הוא רוכן מעלי, מסתכל לי בעיניים ושואל "את סומכת עלי?"
"כן" אני אומרת. אני באמת סומכת עליו. הוא מתחיל ללפף את החבל סביב הידיים שלי. מבטו לנע לסירוגין מהחבל אל העיניים שלי. מבטי נע מעיניו אל ידי המתהדקות זו אל זו. הלב מאיץ קצבו. הוא מרים את ידי הקשורות אל מעל לראש ומכוון אותי לכופף אותן לכיוון השכמות. החבל נכרך סביב חזי. סיבוב ועוד סיבוב. אני כבר לא יכולה להזיז את הידיים. סיבוב ועוד סיבוב סביב הצלעות ובין השדיים הלוך וחזור. מהדק וקושר. החבל ארוך ומתהדק סביבי. נשימה עמוקה אל החזה. אני מרגישה את החבל מגביל את התנועה שלי ואני אחוזה בו.

אני כבר לא יכולה להזיז את הידיים שלי.
מה יקרה אם ארצה לזוז?
אוי לא.

פתאום אני נורא רוצה להזיז את הידיים ולא יכולה. מגרד לי כאן וכאן, בא לי להזיז את קווצת השיער הסוררת מהעין. הוא מושיט ידו ומסיט אותה אל מאחורי האוזן שלי, בלי שאמרתי דבר. לוקח חבל נוסף. מסתכל לי בעיניים לוודא שזה בסדר להמשיך. אני נשכבת אחור והוא מכופף את רגלי האחת וקושר את החלק העליון של השוק אל הירך. מהדק. ושוב בודק במבטו את עיני האומרות "כן, אני עדיין סומכת עליך. גם כשאני לא יכולה להזיז את הידיים שלי". הוא מתרכז כרוקם מלאכת יד על גופי. ליפוף, הידוק ועוד קשירה, החבל מתנחש במעלה הירך ובמורד השוק ומגביל את תנועת רגלי הכפופה. אני חושבת על השערות שלי ברגליים. מעניין מה הוא חושב עליהן. מניחה את המחשבה בצד. חי נושם עמוקות, ממוקד, לוקח את החבל השלישי ומטפל ברגל השנייה שלי באותה תשומת לב ודיוק. קם לרגע וחוזר, הלך הביא משהו. אני לא יודעת מה. אוקיי הבנתי מה הוא הביא. הוא מכסה לי את העיניים וממשיך במלאכת הקשירה. מעביר את החבל לאורך גופי מהפות, דרך הבטן אל החזה, וממשיך בשלו. מגע יד ומגע חבל, הרפיה אל תוך האריזה שלי בתוך עצמי. אני כבר לא רואה מה הוא עושה או איך הוא מסתכל עלי. אני בתוך עצמי ומרגישה את לחץ החבל ואת המגבלה המתעצמת. אני לא יכולה לזוז. אמאל'ה. המגבלה בתזוזה גוברת ומלחיצה אותי ואני מזכירה לעצמי שהסכמתי, שכן, אני סומכת עליו, אני באמת סומכת.

חלשה. מוגבלת. חסרת תזוזה. חסרת אונים. הוא יכול לעשות בי מה שיחפוץ. הסכמתי לכך. זה נעים ומרגש ומפחיד.

הנה אני כולי שלך
עשה בי כרצונך

אני לא יכולה להזיז את הרגליים. אני אפילו לא יכולה לעבור משכיבה לישיבה בכוחות עצמי. ויתרתי. ויתרתי על העצמאות, ויתרתי על חוש הראיה. ויתרתי על השליטה ברגע הזה. אני יכולה להפסיק או לעצור בכל רגע שארצה, ועל כל השאר ויתרתי. מגע יד על הפנים, נשיקה מפתיעה על השפתיים ואז על הצוואר. אני חושבת לעצמי איך אני נראית ומשחררת גם את המחשבה הזאת לדרכה.

שקעתי אל תוך המיטה ונתתי לו לענג אותי. בהתחלה הוא חדר אלי ואחר כך המשיך עם האצבעות. מידי פעם באה המחשבה "פאק. הוא שולט בי לגמרי כרגע". הרגשתי חלשה וחסרת יכולת. פחדתי לרגע והובכתי מהמחשבה שאני מסכימה לזה בכלל. הרי אנחנו בקושי מכירים. אבל האמת שאהבתי את זה. אהבתי כל שנייה. כמה זה משחרר להיות פטורה מקבלת כל החלטה. כל הכוח בידיים שלו ואני יכולה להרפות אל תוך ההתענגות. עם כל נשימה נרפיתי והמחשבות חדלו מלבקר. הגוף החל להיפגש עם עצמו ועם חי ועם החבל, וקיבל על עצמו את צורתו החדשה לרגע הזה. קשורה וכנועה. אני נעה חסרת שליטה מעצמת העונג החוצה אותי מלמטה למעלה ובכל תזוזה אני פוגשת את החבל שמזכיר לי את הגבולות הפיזיים החדשים שלי. האנרגיה שדרכה נחסמה מלצאת דרך פיתולי הגוף שטווחם הוגבל מצאה לה נתיב ביטוי בצורת זרמים מתרוצצים והתפרצויות קולניות של עונג.

כמה עונג יש במצב שבו מישהו אחר מקבל את כל ההחלטות בשבילי, בהסכמתי. לפעמים אני רוצה שעוד דברים יהיו ככה. להיות במצב נוכח אך כזה שלא מחייב לקבל החלטות ולקבוע מה קורה, כאומרת "אני פה, מתמסרת למה שתביאו. אני כאן, אני רק לא רוצה לקבוע מה קורה. שלטו בי. בבקשה. כולי שלכם. אם משהו לא יהיה לי נעים אני אעצור, אך קחו אותי לאן שתרצו…" אני לא מעזה מהפחד שאפגע, או שהגבולות שלי יחצו ולא אדע לעצור בזמן. וחוץ מזה, מה זה, אני לא חלשה, אני בשליטה.

אחרי שהאטו פיתולי העונג הוא הסיר את הכיסוי מעיני. ראיתי אותו יושב בין הרגליים שלי, יד אחת מונחת על הבטן שלי ויד על הלב. נשמנו יחד עמוקות. כשחזר חוש הראיה שוב עלתה בי מבוכה. הוא מעלי ועדיין יכול לעשות בי כרצונו. היה בי משהו שרצה להישאר ככה לתמיד, נתונה לחסדיו. התביישתי בהרגשה הזאת. עצמתי עיניים ושקעתי אל תוך עצמי. נשכבתי על הצד. הוא נעמד ואמר "אני כבר חוזר". הנהנתי ועניתי "בסדר". הוא בדק בעיניים שלי שזה באמת בסדר, אך כשנותרתי לבד עלה בי פחד. פחדתי שהוא לא יחזור לעולם וישאיר אותי ככה. כעבור דקה הוא חזר וכוס מים בידו. לגם בעצמו והשקה אותי. הוא תמך בי כשהתיישבתי, לא יכולתי לבד, והחל בטקס ההתרה. באותה תשומת לב התיר קשר אחד כריכה של החבל ממני. תחילה רגל, אחר כך עוד אחת ואז הידיים. לפני שהתיר את הקשר האחרון, זה שסביב הצלעות, הסתכל אלי ואמר "קחי נשימה". שאפתי עמוקות אויר מלוא ראותי והחזה שלי התרחב כנגד החבל. בנשיפה שוחררתי, וצחוק מפתיע פרץ החוצה ממני. שוחררתי וצחקתי וצחקתי. השתרעתי על הבטן, הוא הניח את כוס המים לידי, גופי סימנים סימנים. אף מחשבה לא באה באותו הרגע, רק נישאתי על גלי העונג שרגעו והפכו לערסול עדין. התמסרתי אל הרפיון שעטף אותי וגיליתי מחדש את אפשרות התנועה שחזרה בהדרגה אל גופי. השתרעתי על הצד וגופי צף למשך דקות ארוכות, הוא הלך לשים מוזיקה וכשחזר רכן מעלי ונשף ענני קטורת מטהרת לאורך גופי.

התרוממתי ונשענתי על המיטה כנגד הקיר, הוא התיישב אל הכיסא שמול המיטה. הבטנו זו בזה מקצה אחד של החדר אל השני ורגלינו פתוחות. נתיב האנרגיה הפתוח הורגש ללא מגע. תם הטקס.

תוצאת תמונה עבור ‪ffffound bdsm‬‏

נקשרת