המנהיג העליון האיראני האייתוללה עלי חמינאי אמר אתמול (ד') במפגש עם הרשות השופטת כי עליהם לנקוט בצעדים ש"יבטיחו את חייהם ועסקיהם" של האנשים בתוך אווירת חוסר הביטחון התוקפת את הבירה. זו אמירתו הראשונה של חמינאי המתייחסת למחאות האחרונות בטהרן. ברקע המהומות צעדים בהם נוקט הממשל האמריקאי על מנת לעצור את ההקלות בסנקציות המוטלות על הכלכלה האיראנית. אמש פרסמו האמריקאים הנחיה לפיה על כלל החברות לסיים את התקשרותם העסקית עם איראן עד ה-6 לאוגוסט. בכיר במשרד החוץ האמריקאי אף הצהיר כי ארצות הברית "דוחפת מדינות זרות לבטל לחלוטין את ייבוא הנפט מאיראן", ולא להפחית אותו, כפי שהיו סבורים עד כה. צעדים אלו יוצרים לחץ כלכלי ממשי, וגם פסיכולוגי, על הציבור באיראן, ויש בו הסבר מסוים למחאות הסוחרים בטהרן, מחאות הנמשכות כבר חמישה ימים.

מחאות בשוק הגדול בטהרן בעקבות המצב הכלכלי הקשה באיראן, 27 ביוני 2018 (Iranian Labor News Agency via AP)

המחאה, בה פתחו סוחרי טלפונים סלולריים בבזאר הגדול, קיבלה חיזוק עת הצטרפו סוחרים נוספים שהשביתו את המסחר וכן קבוצות מאורגנות ופעילים שונים. ביום שני החלו כוחות הביטחון האיראניים להתעמת עם המפגינים, שנעו לכיוון בניין הפרלמנט, ואמש דווח על סוכנים חשאיים המתערבבים בקהל המפגינים על מנת לעצור את המתסיסים מביניהם. בסרטונים שהופצו ברשתות החברתיות נראו מפגינים תוקפים מילולית סוחרים שסירבו להצטרף לשביתה, וקראו להם "פחדנים". חלק מהמפגינים צעקו נגד המעורבות הזרה של איראן בסכסוכים באזור, בדומה להפגנות שאירעו בתחילת השנה. "פלסטין, סוריה- הן הסיבות לאומללות שלנו", נשמעו המפגינים בסרטון שפורסם בטוויטר.

 המחאה הנוכחית מצומצמת ממחאת הענק שנערכה בעשרות ערים בסוף 2017, אולם בשונה ממנה היא מתרחשת בלב הבירה טהראן ומאז 2012 לא נערכו מחאות בסדר גודל כזה בבירה.

נשיא איראן, חסן רוחאני, התייחס אתמול לראשונה להפגנות שפרצו על רקע ירידת ערך הריאל האיראני. רוחאני הבטיח כי ממשלתו תתמודד עם הלחץ הכלכלי שארה"ב מפעילה כנגד איראן מאז שפרשה מהסכם הגרעין. רוחאני הוסיף והבטיח כי מוצרי מזון בסיסיים יסופקו לתושבי איראן. 

 בחודש האחרון הודיעו חברות ענק גלובליות על השהיית פעילותן באיראן בעקבות לחץ אמריקאי. בין החברות שהשהו עסקאות עם המשטר האיראני ועם סוחרים איראנים נמנות: בואינג, בריטיש פטרול, סימנס, פג'ו, ג'נרל אלקטריק, סוויס בנק‏, גוגל, טיוטה, יונדאי ומאזדה. ביטול העסקאות הוביל לצניחה חדה בערך המטבע האיראני (ריאל) דבר שפגע ישירות ביבואנים. ערכו של הריאל ירד לשער של 90,000 ריאל בעבור דלר אחד, וגם זה רק בשוק השחור. בנוסף לכך הפרלמנט הקנדי הצביע לפני כשבועיים בעד הגדרת משמרות המהפכה כארגון טרור ובכך הצטרפה קנדה לארה"ב שעשתה כך לפני יותר מעשור. 

 אתמול פנה שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בשפה הפרסית לאזרחי איראן ושאל אותם: "לאן הולך הכסף שלכם?". "עד היום, למרות קשיים כלכליים מבית, ממשיך המשטר האיראני להשקיע מיליארדים בסוריה, בחיזבאללה, בגי'האד האסלאמי, בחות'ים בתימן ובמיליציות השיעיות בעיראק", כתב שר הביטחון בפייסבוק ובטוויטר. "בשנת 2018 התחייבה איראן לשלם לכל הארגונים האלו 2.5 מיליארד דולר. עד היום השקיעה איראן בסוריה בלבד 14 מיליארד דולר. אפילו בחודש האחרון, כשאתם נלחמים על הלחם שלכם ברחובות טהראן, קאסם סולימאני ניהל מספר פעולות, כולל מבצעים לוגיסטיים המיועדים לסוריה בעלות של 70 מיליון דולר. לידיעתכם בלבד".

מי נגד מי ולמה?

 בניגוד לרוח הדברים בתקשורת הישראלית, בה מוצגת תמונה לפיה המשטר האיראני תלוי על חוט השערה בעקבות גל המחאות, אמר ל'דבר ראשון' ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, כי משטר האייתוללות עדיין יציב וטענות הסוחרים מופנות בעיקר כלפי הממשלה, שאינה עושה די כדי לפתור את משבר המט"ח".

נגד מי מפגינים הסוחרים?

 "כל מחאה באיראן מעוררת מחדש את השאלה כלפי מי מפנים המפגינים את האשמה: הממשלה, המשטר כולו או אולי בכלל אויב חיצוני. ברור שהאבחנה הזו אינה פשוטה והיכולת לספק תשובה על בסיס ניתוח סיסמאות שנשמעות בהפגנות היא בעייתית מאוד, בין היתר משום שהרשתות החברתיות נוטות מטבע הדברים להבליט את הסיסמאות היותר קיצוניות, שלא בהכרח משקפות את המצב או את מטרות רוב המפגינים. בכל מקרה, מי שחושב שהסוחרים בבזאר (או רובם) תומכים בשינוי משטר באיראן, כנראה שאינו מכיר את הסוחרים. לא זו בלבד שמאז המהפכה האסלאמית הקשר בין הבזאר לאנשי הדת ומוסדות המשטר רק התהדק והתמסד אלא שהדבר האחרון שהם רוצים זו מהפכה. זה לא ממש טוב לעסקים. ולכן יש מקום סביר להניח, גם בלי לנתח את סיסמאות המחאה בטהראן, שאת עיקר הביקורת הם מפנים כלפי מדיניותה הכלכלית של ממשלת רוחאני, ולמען האמת די בצדק."

 כשלונו של רוחאני לא נובע מהמדיניות שמוביל המנהיג העליון ח'מינאי

"מי שאחראי על גיבוש המדיניות הכלכלית באיראן הוא בעיקר הנשיא ופחות המנהיג ולכן הוא גם זה שנתפס כאחראי המרכזי לכישלון בתחום הכלכלי, בדיוק כשם שאחמדינז'אד בשעתו נתפס כאחראי המרכזי למשבר הכלכלי שהחריף בתקופתו. גם תומכי הממשלה מודים שרוחאני והפקידות הכלכלית הבכירה נכשלו לחלוטין במדיניות המט"ח. הם התעקשו לקבוע שער יציג נמוך מדי של הריאל ביחס לדולר וכך עודדו למעשה את המסחר בשוק השחור. כעת הם נאלצו לחזור בהם מהמדיניות הקודמת ולאפשר ליצואנים וליבואנים לסחור בשער גבוה מזה שנקבע על-ידי הממשלה (42,000 ריאל לדולר)".

"זה כמובן לא אומר שלא נשמעות גם קריאות נגד המשטר כולו, אבל קריאות אלה אינן משקפות בהכרח את עיקר המחאה. אני סבור שמדובר במחאה שמהותה כלכלית, גם אם היא לובשת לעיתים אופי אנטי-ממסדי". הביקורת נגד רוחאני התחזקה מאוד בשבוע האחרון. זה החל מרמיזות בוטות של רחים צפאוי, יועצו הצבאי הבכיר של המנהיג, שהצהיר כי לעתים עדיף בלי ממשלה. בהמשך נשמעו קריאות להקדמת הבחירות לנשיאות או לכל הפחות לחילופי שרים כלכליים בכירים בממשלה. אתמול כבר נשמעה הצהרתו של סאדק זיבאכלאם, הפרשן הפוליטי הבכיר שהיה מתומכיו המובהקים של רוחאני, שאמר כי תם עידן רוחאני וכי אין בכוחו לעשות עוד דבר. רוחאני הופך באופן הדרגתי למודל המוכר של נשיא איראני בקדנציה השניה שלו: חלש ומוחלש. בימים האחרונים רואים בדיוק מה שראינו בקדנציה השנייה של אחמדינז'אד: מוסדות המשטר מפנים את האצבע המאשימה ביחס למצב כלפי רוחאני ומדיניותו הכלכלית הכושלת. זה עוזר למשטר להפנות את המחאה כלפי הנשיא, בדיוק כשם שהיה בהפגנות המחאה הגדולות, גם בבזאר, בשנת 2012, בעקבות קריסת המטבע המקומי והחרפת המשבר הכלכלי."

 המוחים אינם כועסים שכספי המשטר מופנים לסוריה, לחות'ים, לחיזבאללה ולחמאס במקום לעם האיראני?

"קריאות נגד השקעות איראניות מחוץ לגבולות המדינה בהחלט נשמעות כפי שהיה גם בגל המחאה הגדול של סוף 2017 וראשית 2018. אלא שאני רואה בקריאות האלה יותר ביטוי למורת רוח מסדר העדיפויות הלאומי ולאו דווקא ביקורת ישירה על מדיניות החוץ האיראנית. זה קצת מזכיר לי את הקריאות שנשמעו בעבר בהפגנות כלכליות בישראל בנוסח "כסף לשכונות ולא להתנחלויות". יותר משססמאות אלה שיקפו תמיכה בפתרון מדיני עם הפלסטינים או בנכונות לוותר על השטחים, הן שיקפו מורת רוח ציבורית מהיקף ההשקעות בשטחים".

המחאה מסכנת לדעתך את המשטר?

"בוא לא נרתום את העגלה לפני הסוסים. היו מחאות, יהיו מחאות, והמשבר הכלכלי יילך ויעמיק ככל שהסנקציות יחזרו. עדיין לא מדובר בקריסה כלכלית, ובוודאי שלא קריסה פוליטית. מצבה הכלכלי של איראן עדיין טוב יותר ממה שהיה לפני כ-6-5 שנים, משום שבשנתיים וחצי שחלפו מאז הסכם הגרעין חל גידול משמעותי בהכנסות המדינה מנפט ויתרות מטבע החוץ גדלו. גם הצמיחה הכלכלית גבוהה משמעותית מזו שהיתה בשיא הסנקציות בשנים 2012-2013. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שכיום נוסף משבר ציפיות בקרב האזרחים, שציפו לשיפור כלכלי שלא בא. הדבר ללא ספק מזין את המחאה ביחס לעבר. אבל להערכתי זה עדיין לא מסכן את יציבות המשטר, משום שלא מדובר עדיין במחאה מאורגנת ומונהגת, שמצליחה ללכד שכבות ומגזרים חברתיים מגוונים ולהתפשט בכל רחבי המדינה."

 לאורך זמן, המשטר יכול לנצח את המחאות?
"
המשטר לא עשה שימוש אפילו ב-10% מאמצעי הדיכוי שעומדים לרשותו. גם לא במהלך גל המחאה האחרון של דצמבר-ינואר. במקרה הגרוע המשטר יכול להודיע על נכונות לפתוח במו"מ על היבטים מסוימים בהסכם הגרעין או ביחס לתוכנית הטק"ק (טילי קרקע-קרקע) שלו ולקנות לעצמו עוד קצת זמן בתקווה שעד שהסנקציות יהיו יעילות יותר, יישב בבית הלבן נשיא אמריקאי חדש. אם זה לא יקרה, המשטר ייאלץ כפי שעשה בעבר להדק את החגורה ולנסות לגייס את תמיכת הציבור נגד "האויב החיצוני" עד יעבור זעם".