בשנות השבעים החלטנו באוניברסיטת ויסקונסין, קבוצת סטודנטים על פרויקט גמר-לימודים שיתעד שמורה אינדיאנית בצפון המדינה, פרויקט מורכב בו היינו צריכים לשהות שבוע בשמורה לצורך תחקיר ולבסוף להתעמת בפער בין תרבות אצילית אינדיאנית ההולכת ונכחדת, כשיאה של התופעה- ילדים בשמורות הופכים בגיל עשר לאלכוהוליסטים. העניין האינדיאני עמד במרכז סדר היום בארה"ב, נפתחו פקולטות ללימודי הנושא, נעשו מאות סרטים, קמו עמותות, השחקן הענק מרלון ברנדו החליט לא לעלות לקבל את פרס האוסקר על "הסנדק" ושלח במקומו נערה אינדיאנית-סוף סוף החלו להתעניין בעם האומלל והאציל הזה בתרבות ובאומנות. הנושא הפך לאפנתי.

"דרייבר" (צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג)

הקולנוע הישראלי, נתון למצבי רוח של אפנות הבאות וחולפות. בעלייה הרוסית אלה היו סרטים משובצים בסיפורי עלייה. כאשר התמקדו בבעיות בין עדתיות היו אלה סרטים שהתמקדו בתרבות ובפולקלור המזרחי. כשיוצרים ואמנים רצו לדבר על חייהם המסובכים בסצנה התל אביבית סבלנו ממבול סרטים על המצב האקזיסטנציאליסטי של צעירנו בבירתנו האמתית תל אביב, גל סרטי אימה ישראלים שמתכתבים עם הוליווד.

בשנים האחרונות, בעזרת הטלוויזיה מחפשת הסנסציות והריגושים המידיים, האפנה העכשווית הם סרטים על העולם החרדי. מדובר על שבט זר ומוזר עם פאות מסולסלות לגברים ופאות נוכריות לנשים, שבט "מדליק" בהלכותיו על חלק מהציבור הקרוי חילוני. למרות שמונה עשרה המנדטים של לפיד בזכות התססת שנאה כלפי החרדים- דרכי החיים החרדים נראים לרבים מאתנו כאקזוטיים, מהלכים עלינו השראה, סקרנות לגבי הווייתם של החרדים משל היינו לאנתרופולוגים המגלה שבט חדש במעבי יערות העד של האמזונס ויותר מזה, מי יודע? אולי מסתתרת שם, ברחוב עקיבא בבני ברק האמת האלוהית שתפתור את התחבטות החיים המתעתעים שלנו.

"דרייבר" (צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג)

הסרט "דרייבר" של הבמאי יהונתן אינדורסקי, הוא סרט על חרדים. אלא שאינדורסקי בוחר להציג לנו זווית אחרת לעולם החרדי, זווית אמיצה המציגה את החרדים בדיוק כמו שהיית הולך לכל עיירה בפרובינציה השרויה בעוני, ומוצא שם כמו בכל חברה ענייה, לא רק את השבת מלכה עם שולחן הקידוש, אלא גם שקרים ותחמונים, פוילע שטיקים, רמאויות, תרגילי עוקץ כדי לעשות מכה כספית. בחברות מוכות עוני- העוני המנוול בוחר לקרבנותיו דרך חיים בה חלק מחבריה האומללים עוברים על החוק כדי לשרוד כלכלית/לשפר את רמת חייהם, להאכיל את ילדיהם הרבים, למצוא כספים לנדוניה הארורה.

אבל יחד עם זאת הקו המיוחד שבחר הבמאי "דרייבר" הוא החמצה גדולה.

סיפורו של "דרייבר" הוא על חרדי בודד שאשתו נטשה אותו והוא חי עם בתו. כדי לשרוד את היום, הוא עוסק במעשי נוכלות, לוקח שותף תאב בצע ו/או חסרון כיס. "הדרייבר" יוצר עבור השותף סיפורי מסכנות מעוררי רחמים ושולח אותו לגביר מלא בכסף על מנת שייתן נדבה הגונה לשותף הנעבעך כביכול. הסיפורים הם כמובן סיפורי "בובע מעיישס" נוטפי קיטש – העיקר שיזילו דמעות מעיני הגביר, סיפורים שמלמד הדרייבר את שותפו להציג/לשחק בפני התורם. הגביר משתכנע, תורם כסף ו"הדרייבר" והשותף חולקים את השלל. תוך כדי, חושפת העלילה דרכים משונות ויצירתיות של נוכלי בני ברק לעשות "מכה" של כסף. לדוגמא, חבריו של הדרייבר משכנעים אותו להביא בחורף משאית שלג מירושלים לפזר אותו בחוצות בני ברק, לשוות לשכונה את ברוקלין החרדית –חלום אמריקאי של חרדים. בסצנה זו מתכתב הבמאי לכאורה עם הסרט "נס במילנו" הנהדר של ויטוריו דה סיקה. אצל דה סיקה זה עובד בפיוטיות נשגבת, ואילו פיזור השלג בבני ברק היא סצנה סתמית ואינה מהווה חלק אינטגרלי של סיפור העלילה. סצנה מתייפייפת, יפה וויזואלית אמנם, אך לא מתרוממת לטעמי.

"דרייבר" (צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג)

ובכלל במאי הסרט המוכשר, בעל מספר הישגים לא מבוטל, שואף להציג דמות נכלולית בתחילתה אבל לקראת הסוף אנו אמורים לגלות, כמו בסרטי מהסוג הזה, שהגיבור הוא בסך הכול אדם טוב ויש נסיבות מקלות הקשורות בטרגדיות אישיות שחווה, לכן אמור הצופה להגיע ביחד עם גיבורו לקטרזיס. אלא יישום קסם זה מצריך הרבה יותר ממה שמביא הסרט.

מה לעשות? הסרט אינו מצליח לרגש אותי ובכלל זה הדמות הראשית של "הדרייבר" אינה מצליחה לעורר בי סקרנות: כל החצי הראשון של הסרט גיבורינו "הדרייבר" מתחכם בהגיגים ארוכים, סתמיים ומייגעים על החיים- לוקח את עצמו ברצינות תהומית. הפוך לגמרי מסוגות סרטי ה"תחמנים" שמבצעים "עוקץ", בהם אתה מוצא תסיסה, חיות וגם הומור-ולא נאומים ארוכים ומתישים. גיבורנו מתפקד משל היה סוקרטס הפילוסוף.

"דרייבר" מתקדם מתחילתו, שעה ארוכה, בעצלתיים, ללא תפניות בעלילה. הסרט סובל לטעמי מחוסר אמינות ותפרים גסים בין הסצנות. כבר בתחילת הסרט אנחנו מבינים לגמרי ש"הדרייבר" ממציא סיפורים מזעזעים מעוררי חמלה שצריכים לשכנע את "הגבירים" לתת כסף, להדהים אותם-"לשחק אותה" ("אני לא משקר אני ממציא סיפורים" הוא אומר). כאמור, בין פעולה לפעולה מפריח הדרייבר מונולוגים ארוכים שאינם מתקשרים אינטגרלית עם מהלך הדרמה כמו גם סצנות שאינן משדרות אמינות- אף הן אינן קשורות לעלילת הסרט. הסצנה היחידה המעוררת אמון היא כאשר הגיבור מספר את האמת, סיפורו האישי-הטראגי, נסיבות נטישת אשתו שגררו אותו להיות נוכל, ומרגע זה הצופה מצפה להתפתחות דרמטית אמתית וכנה, לצערי זה לא קרה- הסרט שוב חוזר ונוחת לקיטש בנלי, למשל ההיעלמות הפתאומית של הילדה והחיפושים אחריה. לפתע, באחד הרגעים בוקע מהיכן שהוא צליל אקורדיאון (הילדה בת ה-12 לומדת לנגן באקורדיאון) ואז מוצאים אותה בשעת לילה מאוחרת ברחוב, מנגנת לעוברים ושבים בבני ברק כמו איזה הומלס. מה זה-הסצנה הלא אמינה הזו?! התכתבות לא מוצלחת עם סצנה יפיפייה ב"לה סטרדה" של פליני?

בסרט יש לפי הפרסומים המוקדמים, סיפורים על רקע ההווי בבני ברק. מישהו כתב שיש כאן מעין סיפורי דמונד ראניון המספר סיפורים רבים על פושעים ונדכאים ברחבי ניו יורק. זוהי השוואה מוגזמת. יש אמנם בסרט מספר סיפורים זניחים שלא קשורים לדבר, סצנות שכאילו מצפים להדהים את הצופה שיגיב ב"וואאו" גדול. כך למשל, הגיבור נכנס לשבעה אצל שכנו המתאבל על אשתו, והבעל האבל שיושב עם חבורת חרדים, שולף את החזייה של אשתו ומגיש לכל אחד מהאורחים לרחרח את החזיה במטרה לחוש את אישיותה של אשתו, גודל האבדן…מה אגיד ממש קטע! – יעני קטע שמתכתב לכאורה עם הטירוף של חולה אהבה משיכון ג', משה איבגי בסרטו של שבי גביזון. אבל יחי ההבדל הגדול.

לסצנות הקטנטנות והלא משמעותיות האלה מובאים שחקנים-כוכבים, מין להקה נודדת של הקולנוע הישראלי והחרדי: דובל'ה גליקמן, דוב נבון, רבקה מיכאלי וכו' שמשמשים כמינוף שיווקי לסרט בכל הספוילרים והכתבות, ושחקנים האלה מלהגים בכתבות בחוצפה- או בצורך להיענות לאונס שמבצעת בהם המכונה השיווקית- תובנות "מעמיקות" על העולם החרדי הנשקף מהסרט. חלאס עם השטויות האלה.

כאשר התסריט אינו ממש את הרעיון הבסיסי (היפה) לסרט קולנוע, כל האלמנטים האחרים עומדים על כרעי תרנגולת, כך גם עבודת השחקנים הופכת ללא מרגשת, זאת למרות שהדמויות/השחקנים עצמם מתרגשים ומזילות דמעות לעיתים קרובות.

הבמאי הוא רב זכויות, מיוצרי "שטיסל" ויוצר הסרט התיעודי הטוב "ישיבת פוניבז'". את "דרייבר" הוא יצר בשעתו כסרט קצר בבית הספר לקולנוע בסם שפיגל וכעבור מספר שנים גיבש אותו לסרט הקולנוע. לא ראיתי את הגרסה הקצרה של סרט הסטודנטים. ייתכן והיא טובה, כי הבמאי הוא בעל יכולות. ואולם הוורסיה של סרט עלילתי באורך מלא מוחמץ- בכל אופן לדעתי, לא מכבד את העולם החרדי המורכב הרבה יותר מהמוצג בסרט, עולם ממנו הגיע הבמאי.