מאז שגביע העולם בכדורגל יצא לדרך ב-1930 באורוגוואי, התרחשו במונדיאלים השונים אין ספור סיפורים מטורפים ומדהימים. החל משערוריות אדירות – כאשר תוצאות המשחקים הוכרעו הרבה לפני שריקת הפתיחה בגלל כסף, פוליטיקה והימורים; דרך סיפורי סינדרלה של שחקנים שפרחו משום מקום והפתיעו את כולם, סיפורי חיים נדירים של שחקנים ומאמנים, וכמובן משחקים בלתי נשכחים שסחפו מיליארדי אנשים. היריעה קצרה מלספר את כל דרמות המונדיאל, ולכן לאורך שבועות הטורניר הנוכחי נשתף כאן את מי שלא מכיר, ואת מי שמכירה ורוצה להיזכר, במיטב הסיפורים שמשפיעים עד היום על הנבחרות, האוהדים והכדורגל בכלל.

והפעם, שלושה סיפורים על המפגש בין המונדיאל לפוליטיקה של מדינות דיקטטוריות, בהן האינטרסים של המשטר גוברים על הרוח הספורטיבית.

לנצח או למות: הסיפור (האמיתי) על קוריאה הצפונית במונדיאל 1966

בשנת 1966, לראשונה בתולדותיה, זכתה נבחרת קוריאה הצפונית במונדיאל. הכוכבים חזרו הביתה עם הגביע המוזהב, וכל העולם גילה את יכולות הכדורגל המופלאות של הצפון קוריאנים. כמובן שהזכייה התאפשרה בזכות פעילותו של השליט הכל יכול, קים ג'ונג איל, שבעזרת השקעה מבריקה ואיכותית בספורט, הצליח להקים נבחרת שהפתיעה את העולם וניצחה בגדול. כך, לכל הפחות, מאמינים אזרחי קוריאה הצפונית.

סיפור הניצחון הזה מסופר כבר 52 שנה על ידי המשטר הדיקטטורי במדינה. לפי דיווחים בעיתונות הבריטית והדרום קוריאנית, בצפון בטוחים עד היום שנבחרת הכדורגל שלהם היתה אלופת העולם בכדורגל ומעצמה ספורטיבית אדירה. דורות על דורות של ילדים גדלו על סיפורי הגבורה של השוער שהפך לחומה בלתי שבירה, לי צ'אן מיונג, הקפטן פאק סונג ז'ין והחלוץ המצטיין פאק דו איק, שגברו על המערב הכוחני בדרך אל התואר.

נבחרת קוריאה הצפונית באמת העפילה למונדיאל ההוא, בעיקר בזכות המזל – כל יריבותיה מאסיה פרשו, והיא הייתה צריכה רק לנצח את אוסטרליה החובבנית כדי להעפיל לטורניר. בשלב הבתים היא שובצה מול ברה"מ – סגנית אלופת אירופה, צ'ילה – זוכת המקום הרביעי במונדיאל הקודם, ואיטליה החזקה. הנשיא קים ביקש משחקניו לפחות שני ניצחונות בטורניר, כדי לחזור בגאווה הביתה. בפערי הכוחות האדירים בין הקוריאנים לנבחרות החזקות בעולם ששובצו מולם, זו היתה משימה בלתי אפשרית.

השחקנים הגיעו לטורניר באנגליה כשהם רועדים מפחד. הם מעולם לא שיחקו בטורניר בסדר גודל כזה, ואפילו לא דרכו על דשא אירופי. במשחק הראשון הם הובסו בקלות 3:0 לברה"מ, והמתח במשלחת הקוריאנית החל לעלות. הם ידעו שכדי לרצות את הרודן הם חייבים לנצח את שאר המשחקים, ואם לא – עדיף שלא יחזרו בכלל.

כשהשחקנים הקוריאנים עלו על המגרש במשחק השני מול צ'ילה, חיכתה להם הפתעה משמחת: האוהדים האנגלים בעיר מידלסברו החליטו לאמץ את הנבחרת כאנדרדוג האהוב עליהם, והמגרש התמלא באוהדים מקומיים שעודדו בטירוף את שחקני קוריאה הצפונית. צ'ילה עלתה ליתרון, אבל העידוד האינטנסיבי של הקהל המקומי הצליח לדחוף את הסינדרלה האהובה עליהם לשער שוויון של הקפטן, פאק סונג־ז'ין.

הטירוף עטף את העיר מילדסברו כאשר הגיע המשחק השלישי והמכריע נגד נבחרת איטליה המפוארת. כדי לעלות לשלב רבע הגמר איטליה הייתה צריכה רק לסיים בתיקו, אבל מולה התייצבה נבחרת שנלחמה על חייה – ולא רק במובן המטפורי. הקוריאנים שטפו את המגרש ונלחמו בכוכבים האיטלקים על כל כדור. האיטלקים אמנם שלטו במגרש, אבל השוער הקוריאני, לי צ'אן מיונג, הציג את משחק חייו בשער ומנע מהאיטלקים לעלות ליתרון.

המומנטום של המשחק השתנה לחלוטין בדקה ה-34, כאשר קפטן נבחרת איטליה ג'אקומו בולגרלי נפצע, האיטלקים המשיכו לשחק עם עשרה שחקנים (כי אז עוד לא היה נהוג לעשות חילופים). שבע דקות מאוחר יותר הגיע כדור פשוט לרחבה של איטליה, היישר לרגליו של פאק דו־איק שהבקיע שער נהדר וניצח את המשחק. האיטלקים לא הצליחו להתאושש עד שריקת הסיום, והודחו בבושת פנים מהטורניר. בסיום המשחק היו השחקנים הצפון קוריאנים, יחד עם האוהדים האנגלים המסורים, על גג העולם. זאת הייתה ההפתעה הגדולה ביותר במשחקי המונדיאל מאז ועד היום.

למשחק רבע הגמר הגיעה המשלחת הצפון קוריאנית שיכורה מהניצחון המפתיע, ומבחינתם מהצלחת חייהם. ברבע הגמר הם פגשו יריבה חזקה במיוחד בדמותה של נבחרת פורטוגל, עם אחד משני החלוצים הטובים בעולם בזמנו, אוזביו. כאן גם מגיעה הנקודה הישראלית: את המשחק שפט השופט הישראלי מנחם אשכנזי, ששפט את משחק הגמר באולימפיאדת טוקיו ב-1964 ואת משחק שלב הבתים באותו מונדיאל של 1966 בין צרפת ומקסיקו.

מול 40 אלף צופים נלהבים בליברפול המשיכה קוריאה הצפונית את המומנטום, ושטפה את המגרש בצורה מדהימה. בדקה ה-25 הראה לוח התוצאות תוצאה בלתי נתפסת של 0:3 לזכות הקוריאנים. אבל אז אוזביו הזכיר לכולם שהוא בלתי ניתן לעצירה, וכפה מהפך מדהים עם ארבעה שערים עד סיום ההתמודדות. התוצאה הסופית הייתה ניצחון 5:3 לטובת נבחרת פורטוגל, אבל שחקני קוריאה הצפונית זכו באהבתם של אוהדי הכדורגל בעולם.

השחקנים חזרו לארצם כגיבורים, וכשנחתו סיפרה הממשלה לציבור הרחב שהם זכו בטורניר. אך לאחר קבלת הפנים הנוצצת שארגן המשטר לכוכבי הנבחרת, גילו השחקנים באופן מפתיע ומצער את הצד האפל של הדיקטטורה. בסיומו של מסע הניצחון הנוצץ הם נעצרו, ונשפטו בדלתיים סגורות על תצוגה מבישה במהלך המונדיאל. האשמה היתה לא פחות מבגידה במולדת. העילה לאישום הייתה שלאחר הניצחון על איטליה יצאו שחקני הנבחרת לבילוי קצר, שבו הם שתו קצת אלכוהול ונפגשו עם בנות מקומיות. בסיפור היתה אמת, אך הוא נופח מעבר לפרופורציות. רוב שחקני הנבחרת ההיא נעלמו, נרצחו או הוכנסו למחנות עבודה ל'חינוך מחדש'.

קוריאה הצפונית היא המדינה היחידה בעולם שבה העפלה לגביע העולם גוררת שליחה של רוב השחקנים לבתי כלא, עינויים נוראיים ועונשי מוות באשמת בגידה. אל גורלם המר של שחקני הנבחרת ב-1966 הצטרפו גם שחקני הנבחרת של 2010 לאחר שהגיעו אף הם למונדיאל.

סיפורה של נבחרת קוריאה הצפונית במונדיאל 66' תועד בסרט "משחק חייהם", שהופק על ידי ה-BBC ב-2002. השוער לי צ'אן מיונג שהתראיין לסרט סיפר כי "מאחוריי היה שער קטן, אבל מאחוריו הייתה המדינה שלנו. אם הייתי סופג שער, המוניטין של המדינה היה נפגע, בניגוד למה שהמנהיג היקר רצה. לכן, שמרתי על השער עם החיים שלי". לסרט המעולה רואיינו רק 7 שחקני עבר. לפי שלטונות צפון קוריאה, השאר (שבעת הפקת הסרט היו אמורים להיות בגילאי 60-70) כבר לא היו בין החיים.

ברה"מ: כשהחלוץ הטוב במדינה נשלח לגולאג במקום למונדיאל

נבחרות הכדורגל בעולם עושות כמעט הכל כדי לזכות באליפות העולם. הן מאזרחות שחקנים ממדינות דרום אמריקאיות, או שולחות 'סקאוטים' לרחבי העולם כדי לחפש שחקנים שמישהו מאבות אבותיהם קשור איכשהו למדינה שרוצה לקחת אותם אליה – הכל כדי להצליח להגיע כמה שיותר רחוק בטורניר הספורט הגדול והחשוב בעולם, ולתרגם ההישגים על המגרש הכדורגל לרווח פוליטי.

אך בניגוד למה שנהוג כיום, בסוף שנות החמישים הכדורגל רק החל את פריחתו המחודשת, ועוד לא נוצל כראוי בזירה הפוליטית. סיפורו העצוב של אדוארד סטרלצוב הוא כנראה הדוגמה הנוראית ביותר למה שקורה כאשר מערבבים ספורט ופוליטיקה מהצד הלא נכון: מדינה שנבחרתה מועמדת להגיע רחוק בטורניר שולחת את שחקן השדה הכי טוב שלה לגולאג בסיביר חודש וחצי לפני המונדיאל, רק כי הסתבך בפוליטיקה המקומית האפלה.

עוד מילדותו התבלט אדוארד סטרלצוב כעילוי בכדורגל. הוא גדל במחוז מוסקבה, ובגיל 13 הצטרף לקבוצה הקטנה של המפעל לייצור כלי מתכת שבו עבדה אמו. כשהיה בן 16 קיימה קבוצת המפעל "פרזר" משחק עם קבוצת טורפדו מוסקבה, וסטרלצוב, שהצטיין במשחק, הועבר מיד לקבוצה הבכירה יותר מהבירה. בגיל 17 כבר עלה ילד הפלא לקבוצה הבוגרת, והפך באופן מיידי לשחקן הרכב. הכישרון האדיר שלו הצית את הדמיון, והחלוץ המבריק זומן בגיל 17 לנבחרת הלאומית.

אדוארד סטרלצוב (שלישי משמאל) עם נבחרת רוסיה למונדיאל 1958, לפני משחק הכנה מול אנגליה במוסקבה. 14 במאי 1958. עשרה ימים לאחר משחק ההכנה, הוא נשלח לגולאג לחמש שנים (Photo by Keystone/Hulton Archive/Getty Images IL)

אבל בעונה לאחר מכן הכל התפוצץ, וכנראה מוקדם מדי. סטרלצוב פירק בגאוניות את ההגנות של הליגה, וסיים כמלך השערים של הליגה הבכירה בגיל 18 בלבד. בקיץ 1956 הוא היה אחד הכוכבים הגדולים שהובילו את הנבחרת הסובייטית לזכייה בטורניר באולימפיאדת מלבורן. הוא כבש שני שערים בטורניר הזה, כולל שער קריטי בחצי גמר בהארכה מול נבחרת בולגריה.

במשך השנתיים הבאות כיכב הפנומן הצעיר במדי קבוצתו האהובה טורפדו. שליטתו המדהימה בכדור לצד כיבוש שערים יפהפיים הפכו אותו לכוכב ענק בכדורגל הרוסי, רק מתחת לשוער הטוב בעולם לב יאשין. בתוך שנתיים הוא הוביל את קבוצתו הקטנה יחסית לסגנות הליגה, וכבש צמד שערים בלתי נשכח מול נבחרת פולין, שהעניק לברה"מ, לראשונה בתולדותיה, את הכרטיס החשוב למונדיאל 58.

לאחר הניצחון ההיסטורי ניצב סטרלצוב בגיל 21 בלבד על פסגת העולם. כל העולם הכיר את הכישרון הצעיר, שאפילו זכה במקום השישי המכובד בפרס השחקן הטוב בעולם לשנת 1957. הוא כיכב במדי הנבחרת עם 18 שערים ב-21 משחקים, והפך לאחד האנשים האהובים בברית המועצות.

אבל כמו עלייתו המטאורית בשמי ברה"מ, גם הנפילה הגיעה במהירות, אפילו במהירות רבה מדי.

השחקן שהיה בטוח שהוא מעל הפוליטיקה המקומית עשה מספר טעויות קשות, שהביאו אותו בתוך זמן קצר להתרסקות מוחלטת. הוא היה כוכב ונהג להתנהג כך: לבלות עם נשים בין המשחקים ולבקר את המדינה בפני חבריו מבלי להיזהר בלשונו. סטרלצוב אהב את החיים הטובים והרגיש בלתי פגיע. כשהתבקש לעבור מטורפדו הקטנה לקבוצה ממלכתית יותר, כמו צסק"א של הצבא או דינמו של המשטרה, הוא סירב. רבים טוענים כי חלק מכריע בנפילתו נגרם בעקבות רומן שניהל עם בתה של שרת התרבות של ברית המועצות והאישה החזקה בשלטון, יקטרינה פורצבה. לאחר שפורצבה הכריזה שהכוכב יתחתן עם בתה, הוא השפיל אותה פומבית מול בכירי המפלגה ואף לעג לבתה. כל אלו, בתוספת פחד שהכוכב העולה יחליט לערוק למערב במהלך המונדיאל בשבדיה, הובילו את בכירי השלטון, כנראה בהוראת פורצבה, לרסק את הקריירה של הכדורגלן המוכשר והסורר.

ב-25 במאי 1958, כאשר נבחרת ברה"מ התכוננה למשחק הכנה למונדיאל מול נבחרת אנגליה, הוזמנו מספר שחקנים למסיבה של בכיר השלטון הסובייטי אדוארד קרקחנוב. לאחר המסיבה הואשמו השחקנים באונס אחת הבחורות הצעירות ששהו שם. העדויות במשפט היו סותרות ובלתי קבילות, ועד היום לא ברור לגמרי מה התרחש מאחורי מסך הברזל הסובייטי. לפי הגארדיאן הבריטי, סטרלצוב הודה במעשה לאחר שקצין בק.ג.ב הבטיח לו בחקירתו שאם כך יעשה, הוא יורשה לנסוע עם נבחרתו לגביע העולמי בשבדיה מספר שבועות מאוחר יותר.

ההתערבות המיידית של מזכיר המפלגה הקומוניסטית ניקיטה חרושצ'וב חשפה שהאירוע היה ככל הנראה מתוכנן ופוליטי. במקום לנסוע למונדיאל, סטרלצוב נשלח כאסיר לגולאג בסיביר ושהה שם חמש שנים, עד שחרושצ'וב הופל מהשלטון. כשהשתחרר בגיל 26, הוא הצטרף לקבוצה חובבנית שאלפי אוהדים החלו להגיע למשחקיה.

עם השנים בוטל האיסור על סטרלצוב לשחק בליגה המקומית ובנבחרת הלאומית. הוא חזר לככב בשתיהן, אך שלטונות ברה"מ התמידו בסירובן לאפשר לו לייצג את המדינה במונדיאל, עקב החשש לכתם הפוליטי שידבוק במדינה אם תשלח אסיר לשעבר לטורניר. הרוסים עלו בלעדיו למונדיאל 1958 בשבדיה, שם הודחה ע"י המארחת ברבע הגמר, וגם למונדיאל 1966, שם נפלו בחצי הגמר. האם בשני הטורנירים הללו היה החלוץ הטוב במדינה מעניק לברה"מ את הניצוץ ההתקפי שחסר לה בדרכה לתואר היסטורי? לעולם לא נדע. מה שבטוח – אצל פוטין זה לא היה קורה.

נפט קונה הכל? הכווייתים לא עצרו את השופט הישראלי, אבל הצליחו לבטל שער

ב-1982 העפילה נבחרת כווית הקטנה לטורניר הגדול בתולדותיה. היא עלתה למונדיאל ההיסטורי 21 שנים בלבד אחרי המשחק הבינלאומי הראשון של הנבחרת. זאת הייתה תקופת השיא של כווית: מדינת הנפט הקטנה הייתה אלופת אסיה, עם זכייה נפלאה בשנת 1980 וסגנות ב-1976.הנבחרת העפילה עד לרבע הגמר באולימפיאדת מוסקבה ב-1980 והייתה הזוכה המאושרת של טורניר העפלה אזורי לנבחרות מאסיה ומאוקיאניה.

במהלך הטורניר, שנערך בספרד, נבחרת כווית לא הציגה יכולת טובה מדי, אך היתה שותפה לשתי שערוריות. הראשונה היא החלטה של כווית יחד עם ירדן, ערב הסעודית ואלג'יריה להטיל וטו על שיבוצו של השופט הישראלי אברהם קליין בטורניר. הם איימו על פיפ"א כי אם קליין ישפוט בטורניר, הן לא ירכשו את זכויות השידור של המשחקים (ירדן, ערב הסעודית ואלג'יריה לא העפילו כלל לטורניר).

קליין שפט עד אז בשני מונדיאלים: במונדיאל 1970 שפט בשלב הבתים את אנגליה מול ברזיל, וב-1978 הוא שפט שלושה משחקים (ארגנטינה-איטליה, גרמניה-אוסטריה והמשחק על מקומות 3-4 בין ברזיל לאיטליה). למרות הלחץ הפוליטי של מדינות ערב, ולאחר משא ומתן מפותל וממושך בינן לבין פיפ"א, הוא זכה לבסוף בשיבוץ יוקרתי לשיפוט שני משחקים גדולים במונדיאל 1982: המשחק שנחשב בידי רבים כמשחק הטוב בכל הזמנים בין ברזיל ואיטליה בשלב הבתים השני, ובמשחק הגמר בין איטליה וגרמניה (בתפקיד הקוון הפעם).

השערוריה השניה שהובילה כווית במונדיאל ההוא היתה דרמטית הרבה יותר. כנציגה האסייתית, כווית רצתה להצליח להגיע כמה שיותר רחוק במונדיאל. בשלב הבתים היא שובצה ל'בית המוות' שכלל את אנגליה, צ'כוסלובקיה (אלופי אירופה ב-1976 ומקום שלישי ב-1980) וצרפת (בהופעה הראשונה של רביעיית הקישור החלומית, שכללה את פלטיני, אלן ז'ירס, ז'אן טיגנה ולואיס פרננדס וזכתה באליפות אירופה ב-1984).

במשחק הראשון כווית הפתיעה עם תיקו 1:1 מול האימפריה והפייבוריטית בבית – צ'כוסלובקיה. למשחק השני הגיעו שחקני כווית מול הנבחרת הצעירה של צרפת בתקווה להישג היסטורי. הצרפתים פתחו רע את המונדיאל והפסידו 3:1 לאנגליה, ואיבוד נקודות נוסף היה גורם להדחה מוקדמת. הם עלו בטירוף למגרש והתחברו בצורה נהדרת במהלך המשחק. המחצית הראשונה נגמרת בתוצאה 2:0 ,עם שערים של ברנארד ג'נג'יני ומישל פלטיני, והלחץ והתסכול בצד הכוויתי החל להתעורר. במהלך המחצית השנייה צרפת רקדה על המגרש, ואלן ז'ירס כבש את הרביעי לזכות צרפת. באופן מפתיע, לאחר השער הזה הפסיקו שחקני כווית לשחק, וטענו ששמעו שריקה מהיציע. נשיא ההתאחדות פאהד, אחיו של אמיר כווית, הורה לשחקניו בסימוני ידיים מהיציע לרדת מהדשא, ועל המגרש החלה מהומה.

מתוך הבלגן, שנוצר באופן בלתי מקובל בעליל, החליט השופט הסובייטי מירוסלב סטופאר לבטל את השער. הוא היה הראשון והיחיד לבטל שער חוקי בגלל דרישות פוליטיות של נשיא ההתאחדות של אחת הנבחרות. כדאי לקחת בחשבון שסטופאר ידע בדיוק מי מדבר איתו, ולא רצה להסתבך עם תקרית דיפלומטית במדינתו הדיקטטורית. צרפת, לבסוף, ניצחה 1:4. לאחר המשחק הושעה סטופאר משיפוט בינלאומי, ופאהד קיבל קנס כספי של שמונת אלפים שילינג.

לכל הכתבות בסדרה – הקישו כאן