רבים חושבים שהבחירה בדונאלד טראמפ מצביעה על מגמת תנועה חזקה ימינה בציבור האמריקאי, בעיקר מבחינת גישה לאומנית, ויחס לזרים, מהגרים ומיעוטים, אבל למעשה זוהי מגמה המתחוללת בחלק קטן יחסית של האוכלוסיה. המגמה הגדולה יותר המתחוללת בארצות הברית נעה דווקא בכיוון ההפוך – שמאלה, במיוחד בתחומי הכלכלה ואופי הממסד – ולפי המספרים היא זו שצפויה לקבוע את עתידה של ארה"ב, ואת הנשיא הבא שלה.
הגל הפרוגרסיבי מפציע
המגמה הזו, שאקרא לה "הגל הפרוגרסיבי", היא מגמה שהחלה להתפתח לפחות מתקופת הפריימריז לבחירות 2016. מי שמסתכל על המספרים רואה אתה בבירור, אך רוב האנשים המקבלים את המידע שלהם מערוצי התקשורת, כולל ערוצי התקשורת עצמם, אינם מודעים למגמה זו עד לשלב בו היא מבשילה, והשבוע, ב-26.6.2018, זה קרה:
מועמדת אנונימית, בת 28, ממוצא לטיני (פורטוריקני), בשם אלכסנדריה אוקסיו-קורטס, הביסה בבחירות המקדימות לבית הנבחרים (פריימריס) של המפלגה הדמוקרטית, את המועמד המכהן ג'ו קראולי.
למרות שהנצחון הזה, כפי שאציג בהמשך, היה עוד נצחון אחד בגל של נצחונות דומים בכל רחבי ארה"ב, הוא יצר זעזוע אדיר במערכת הפוליטית ובתקשורת, שעד אותו הרגע התעלמה מהגל.
ג'ו קראולי (56) כיהן כחבר בית הנבחרים משנת 1999. במשך 19 שנה הוא ניצח שוב ושוב את הבחירות במחוז אותו הוא יצג במדינת ניו יורק. הוא דורג כמספר 4 ברשימת המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים ויועד לרשת את הנהגת המפלגה בבית.
אלכסנדריה אוקסיו-קורטס הייתה דמות אנונימית, ללא נסיון פוליטי, פעילה חברתית שהשתתפה בהפגנות נגד צינור הגז בצפון דקוטה, ועבדה עד לפני שנה כבארמנית.
ההלם שעורר הנצחון של אלכסנדריה לא נובע רק מהעובדה שדמות לא מוכרת הצליחה להביס דמות מאוד מוכרת וחזקה פוליטית, אלא שהיא עשתה זאת עם תקציב בחירות של 300 אלף דולר, בעוד ג'ו קראולי הוציא על הבחירות מעל ל-3 מיליון דולר! (פי 10).
המערכת הפוליטית והתקשורת מנסים כעת להסביר את הנצחון הלא צפוי הזה, ואכן יש הרבה גורמים שהשפיעו על הנצחון, אך הדבר החשוב והמהותי ביותר הוא המצע עליו רצה אלכסנדריה – והוא מצע פרוגרסיבי.
יחודיות הפוליטיקה בארה"ב
על מנת להבין מהו הגל הפרוגרסיבי יש להבין קודם את המבנה הפוליטי בארה"ב. בארה"ב יש שתי מפלגות עיקריות: הדמוקרטים (השמאל) והרפובליקנים (הימין). מבנה הימין והשמאל בארה"ב הינו יוצא דופן ביחס למדינות דמוקרטיות אחרות בעולם, כיוון שבארה"ב הפוליטיקאים כמעט ואינם מייצגים את האינטרסים של הציבור, אלא את זה של התאגידים. יתכן ותגידו: "מה מיוחד בזה, גם אצלנו פוליטיקאים עושים קומבינות עם תאגידים?", וכמובן תהיו צודקים. אבל ההבדל הגדול הוא שבארה"ב, זה חוקי.
בשנת 2010 פסק בית המשפט העליון בארה"ב, בפסקה שנקראת, בשם האירוני, Citizens United, שתאגידים הם שווי זכויות לאנשים, ולכן רשאים לממן מסעות בחירות של פוליטיקאים ללא הגבלה. במילים אחרות, בארה"ב, שוחד הוא חוקי.
כיצד בית המשפט העליון קובע פסיקה כל כך אנטי דמוקרטית, זה כבר סיפור אחר הנובע מעוד יוצא דופן בשיטת המשטר האמריקאי, בה שופטי בית המשפט העליון הם מינויים פוליטיים של הנשיא (שגם הוא בתורו ממומן על ידי תאגידים).
הנקודה החשובה היא שבמשך שנים רבות, ובמיוחד מאז אותה פסיקה, מערכות הבחירות בארצות הברית ממומנות בעיקר על ידי כספים של תאגידים, ולכן 99% מהפוליטיקאים שנבחרים הם מועמדים מטעם תאגידים, או מועמדים שמשרתים את האינטרסים של אותם התאגידים.
ב-2014 פרסמו שני חוקרים מאוניברסיטאת פרינסטון בארה"ב מחקר שהתבסס על עשרים שנה של נתונים, שהראה שהמתאם בין פופולריות של רעיון מסוים בציבור לבין הסיכוי שהוא יהפוך לחוק, שואף ל-0, בעוד הסיכוי שרעיון מסוים שמשרת את האינטרסים של התאגידים יהפוך לחוק, או שחקיקה שפוגעת בתאגידים תחסם, נמצא במתאם מלא.
בהתאם לכך ההבדל בין הפוליטיקאים של הימין והשמאל בארה"ב נמצא בעיקר בנושאים שאינם רלוונטיים לתאגידים, כמו גזענות, אפליה, יחס לנשים, הפלות, הגירה וכו'.
בנושאים שלתאגידים יש בהם אינטרס, כגון שכר המינימום, ביטוח בריאות (תאגידי תרופות), מעורבות צבאית בעולם (תאגידים בטחוניים), הגבלת נשק פרטי (תאגידי יצור נשק), אנרגיה ירוקה (תאגידי נפט ופצלי שמן) אין הרבה הבדל בין הפוליטיקאים הדמוקרטים לרפובליקנים.
אפילו אובאמה, שרץ על מצע מאוד פרוגרסיבי, מינה קבינט שהוכתב לו על ידי תאגידים, ובמקום להעניש את הבנקים שגרמו למשבר הכלכלי של 2008 הוא הציל אותם במענקים של 700 מיליארד דולר על חשבון משלם המיסים.
אבל מה בעצם הכוונה במילה פרוגרסיבי, ובמה שונים הפרוגרסיביים משאר חברי המפלגה הדמוקרטית המכונים ליברלים?
מאחורי הזרם הפרוגרסיבי עומד עקרון די פשוט והוא השאיפה לפעול למען האינטרס של הציבור. הפרוגרסיבים הם ליברלים השואפים להוציא את הכסף מהפוליטיקה ולקדם תפישת עולם כלכלית יותר סוציאל דמוקרטית, כפי שמיושמת, כמעט כמובן מאליו, ברוב הדמוקרטיות בעולם, כולל בישראל.
ניתן להכליל ולומר שההבדל הוא שבעוד שהרפובליקנים מתנגדים בפועל למדיניות הפרוגרסיבית שרוב האזרחים רוצים, הדמוקרטים אומרים שהם תומכים, אך לא פועלים בנידון.
איך להבין את תוצאות הבחירות של 2016
הרבה גורמים שוייכו לתוצאות הבחירות של 2016 בהם ניצח דונלד טראמפ את הילרי קלינטון – וכולם, במידה זו או אחרת נכונים. אך לדעתי הגורם המשמעותי ביותר הוא שנמאס לציבור האמריקאי מהממסד – כלומר מהפוליטיקאים המשרתים את התאגידים במקום את הציבור.
בוא נסתכל רגע על המספרים:
באביב 2015' עת החלו הפריימריז לבחירות 2016, המפלגה הרפובליקנית עומדת על מידת תמיכה של 34% בציבור ומידת התנגדות של 53% בציבור. המפלגה הדמוקרטית על מידת תמיכה של 41% בציבור ומידת התנגדות של 50% התנגדות בציבור. כדי להבין עד כמה איומה התוצאה הזו עבור שתי המפלגות, יש להבין שבארה"ב ישנו שיטת סיקור ייחודית שנקראת Approval rating, ששואלת שאלה יחידה: האם אתה מאשר/תומך את המפלגה / אדם / רעיון שבסקר. בשיטת סיקור זו, אם אדם מאשר את המפלגה הדמוקרטית זה לא אומר שהוא מתנגד למפלגה הרפובליקנית ולהיפך. לכן רעיון או מועמדים שעושים עבודה טובה אמורים לקבל אישור גם ממצביעי המפלגה היריבה.
עם זאת המספרים מראים לנו שרוב הציבור אינו מרוצה מאף אחת מהמפלגות.
הלך רוח זה בא לידי ביטוי בפריימריז של שתי המפלגות.
במפלגה הרפובליקנית מנצח בדהרה את כל המועמדים הממסדיים דונלד טראמפ: איש עסקים, חיצוני למפלגה, שיחד עם צורות התבטאות מאוד וולגריות וכוחניות, מבטיח הבטחות מאוד פופולריות ובהן: מתן ביטוח בריאות מצוין לכל תושב, "ייבוש הביצה" (כינוי לממסד הנשלט על ידי תאגידים), החזרת הכוח מהפוליטיקאים לעם, ממשלה בראשותו תתמקח על מחירי התרופות מול תאגידי התרופות, הגדלת המיסוי על העשירים, הגדלת התעסוקה ועוד ועוד. (בפועל לא רק שהוא לא קיים אף אחת מהן אלא פעל בצורה חסרת תקדים למען העשירים ובעלי ההון, בין היתר, ברפורמת מס שהיטיבה בעיקר עם התאגידים והעשירים, ושמומנה, בין היתר, על ידי קיצוצים בשירותים סוציאליים)
במפלגה הדמוקרטית מתמודד מול הילרי קלינטון, מועמדת ותיקה, מוכרת ובעל כח רב במוסדות המפלגה, סנטור ותיק אך יחסית לא מוכר בשם ברני סנדרס. ברני סנדרס רץ על מצע מאוד פרוגרסיבי, ובו הבטחות ברורות כגון: העלאת שכר המינימום הפדרלי ל-15$ (כיום 7$), יצירת ביטוח בריאות אוניברסלי והבטחת ביטוח בריאות לכל אזרח כאחת מזכויות האדם, פיצול הבנקים הגדולים, תואר ראשון חינם, הורדת מחירי התרופות ועוד.
ברני סנדרס הינו פוליטיקאי יוצא דופן בפוליטיקה של ארה"ב: מעבר לעובדה שהוא הוא מועמד עצמאי שאינו משויך למפלגה (זה לא מונע ממנו לרוץ במסגרת המפלגה הדמוקרטית), כל השנים הוא סרב לקבל כספים מתאגידים וממליארדרים, ומימן את הקמפיינים שלו בעיקר מתרומות קטנות – מה שאפשר לו להילחם באופן עקבי על נושאים החשובים לציבור האמריקאי ונוגדים את האינטרס של התאגידים.
מתוך נקודת מוצא כמעט אנונימית, עם תמיכה מלאה של המפלגה הדמוקרטית ביריבה שלו, הצליח ברני סנדרס לסחוף את ההמונים, בעיקר את הצעירים, ולזכות ב-46% מהצירים הנבחרים (pledged delegates).
ממוצע הסקרים שנעשו לפני הבחירות הראו שהילרי קלינטון צפויה לנצח את טראמפ ב-2 נקודות אחוזים אך לו ברני סנדרס היה מתמודד לבחירות הוא היה זוכה ביותר מ-10 נקודות האחוז.
כעת, לפני שמבטלים כליל את הסקרים כיוון שהם שכשלו לחזות את הנצחון של טראמפ, יש לזכור שטראמפ זכה הודות לשיטת האלקטורים, שהיא שיטה, מאוד בעייתית, כיוון שהיא לא מייצגת את הפרופורציות הנכונות של הציבור. בפועל, הילרי קלינטון זכתה בכמעט 3 מליון קולות יותר מטראמפ, שהם 2.2% מכלל הבוחרים. כלומר הסקרים היו מדויקים וברני סנדרס היה המועמד הפופולרי ביותר בציבור.
נקודה מאוד חשובה לקחת בחשבון, היא שגם קלינטון וגם טראמפ היו המועמדים בעלי הפופולריות הנמוכה ביותר מכל המועמדים האחרים בהסטוריה של ארה"ב (לפחות מאז שהחלו למדוד). ביום הבחירות טראמפ עמד על 61% התנגדות בציבור, וקלינטון על 52% התנגדות בציבור. ואכן, אחת הטענות שהושמעו רבות על ידי הציבור היא שהם צריכים לבחור את הרע במיעוט במקום לבחור מועמד שהם מרוצים ממנו. זוהי נקודה שחשוב להבין כשחושבים שהאידיאולוגיה של טראמפ היא מגמה המאפיינת את הציבור האמריקאי.
הגל הפרוגרסיבי צובר תאוצה
מועמדותו של ברני סנדרס עוררה התהלבות מחודשת ובלתי רגילה בפוליטיקה בארה"ב, הנאומים שלו מילאו איצטדיונים בעשרות אלפי אנשים והאהבה לה הוא זוכה בציבור היא מאוד נדירה עבור פוליטיקאי. ההפסד של ברני סנדרס בפריימריס לא היה הסוף אלא ההתחלה.
לאחר הבחירות קרא סנדרס לציבור הרחב לקחת חלק פעיל יותר בפוליטיקה, ואף לרוץ למשרות ציבוריות.
הוא הקים ארגון בשם OurRevolution, שמטרתו להריץ מועמדים פרוגרסיביים לעמדות השפעה בגזרות שונות במגזר הציבורי, החל מבתי המחוקקים הארציים ועד לוועדי ההורים בבתי הספר.
הארגון של סנדרס אינו לבד. אזרחים רבים נענו לקריאה שלו וארגונים רבים נוספים החלו להריץ מועמדים, מתוך מטרה לעשות טרנספורמציה של המפלגה הדמוקרטית. ארגונים כגון:
Justice democrats, run-for-something, wolf pack, berniecrats of california ועוד…
הערך העיקרי המשותף לכל המועמדים הללו זה שהם לא לוקחים כספים מתאגידים ומבעלי הון, ומממנים כמעט את כל הקמפיין שלהם מתרומות קטנות מהציבור.
אבל מה הסיכוי של כל הארגונים הללו, ושל מועמדים חסרי שם ונסיון, אנשים שהגיעו מתפקידי הוראה, תעשיה, רפואה ועוד, להצליח לנצח את המועמדים הממוסדים של המפלגה הדמוקרטית, הנתמכים עלי ידי כספי התאגידים ועל ידי מוסדות המפלגה, לנצח בבחירות? וגם לו היו מצליחים לנצח ולשנות את אופי המפלגה הדמוקרטית, מה הסיכוי שלהם לנצח בבחירות הכלליות את מועמדי המפלגה הרפובליקנית?
אז בואו נסתכל שוב על המספרים:
זוכרים את אלכסנדרה אוקסיו-קורטס? אז כפי שציינתי, הנצחון שלה לא היה יחיד במינו. מאז הבחירות הכלליות התקיימו מספר רב של בחירות לתפקידים מקומיים. ארגון OurRevolution מפרסם את שמות המועמדים שהוא מריץ, ומדווח ש-40% מהמומעדים שהוא הריץ זכו. ארגון run-for-something שמתמקד בבחירות מקומיות, מדווח על אחוזי הצלחה גבוהים אפילו יותר.
חשוב להבין ש-40% הצלחה לארגונים חדשים שזה עתה קמו זוהי הצלחה מסחררת. זה גם נכון שמרוצים מקומיים או מחוזיים קלים יותר לנצחון מאשר מרוצים ברמת המדינה, כמו לתפקידי סנאטור או מושל, אבל גם במקרים אלו יש לגל הפרוגרסיבי הצלחה, ובאותו הלילה בו ניצחה אלכסנדרה, ניצח גם בן ג'לוס, פעיל חברתי ותומך נלהב של סנדרס, בבחירות המקדימות לתפקיד המושל של מדינת מרילנד.
הרוח הפרוגרסיבית הנושבת במפלגה הדמוקרטית מורגשת גם בקרב מועמדי המפלגה הממסדיים, ובחצי השנה האחרונה, לפחות חמישה מהם, ובינהם הסנאטורים קורי בוקר וקריסטן ג'יליברנט הכריזו שיפסיקו לקבל תרומות מתאגידים. כמובן יש לקחת הצהרות אלו בערבון מוגבל, כיוון שהסתכלות על עוגת התרומות של מועמדים אלו מראה שאחוז התרומות שהם מקבלים מתאגידים הוא יחסית נמוך, בעוד על תרומות מאינדיבידואלים בעלי הון, המהווים חלק נכבד יותר מעוגת התרומות שלהם, הם לא ויתרו.
כיצד ישפיע הגל הפרוגרסיבי על הבחירות הבאות
עד כה דיברנו על הצלחת הגל הפרוגרסיבי בקרב המפלגה הדמוקרטית, אך האם המועמדים הפרוגרסיביים עשויים לכבוש את לב רובו של הציבור האמריקאי?
אז הנתון המעניין הראשון שהסקרים מראים הוא שהפוליטיקאי הפופולרי ביותר בארה"ב כיום הוא ברני סנדרס. בסקר של הרווארד-האריס מאפריל 2017 שבדק את הפופולריות של הפוליטיקאים המכהנים, נמצא שברני סנדרס עומד בראש עם 57% תמיכה בציבור, ועם 18% תמיכה נטו (תומכים פחות מתנגדים). הבאה בתור, הרבה אחריו, היא הסנטור הדמוקרטית, אליזבת וורן, גם היא פרוגרסיבית עם 4% תמיכה נטו. סגן הנשיא מייק פנס ומזכיר המדינה רקס טילרסון היו הרפובליקנים היחידים שקיבלו ציון נטו חיובי עם 2% תמיכה. הציון הכולל של הילרי קלינטון היה 11%- תמיכה ושל טראמפ 14%- תמיכה.
סנדרס אמנם עדיין נמנע מלהודיע האם ירוץ שוב בבחירות לנשיאות, אך סימנים רבים מראים שהוא נוטה לכך. מבחינת המצע, כמעט כל היעדים של המחנה הפרוגרסיבי נתמכים על ידי הציבור האמריקאי:
למשל, רעיון ביטוח הבריאות הממלכתי, אליו מתנגדים גם הרפובליקנים וגם רוב הדמוקרטים מקבל בציבור 62% תמיכה.
בארה"ב מתקיימות בחירות לבתי המחוקקים כל שנתיים, כאשר בכל סבב בחירות עומדים לבחירה חצי מהמקומות. תופעה ידועה בארצות הברית היא הגל הנגדי. כלומר בבחירת שלאחר תקופת שלטון דמוקרטי יש "גל אדום", בו תוצאות הבחירות משתפרות לטובת הרפובליקנים, בבחירות שלאחר שלטון רפובליקני יש "גל כחול", בו תוצאות הבחירות משתפרות לטובת הדמוקרטים. בחודש נובמבר 2018 ייתקימו בחירות האמצע לבתי המחוקקים בארה"ב, ועל פי תוצאות הבחירות המיוחדות שהתקיימו עד כה (במקרים בהם מחוקק פרש), נראה שאפקט טראמפ יביא לגל כחול גדול מאוד. למשל בבחירות המיוחדות שהתקיימו בדצמבר 2017 באלבמה, מדינה שמאז 1996 ניצחו בה רק סנטורים רפובליקנים, ניצח המועמד הדמוקרטי את המועמד הרפובליקני 51-49.
קיים סיכוי רב שבבחירות הקרובות בנובמבר, הדמוקרטים יקחו מיידיו של טראמפ את השליטה באחד מבתי המחוקקים, ובקרב הדמוקרטים הללו יהיה דור חדש של פוליטיקאים שרוצים את אמריקה ללא שחיתות. זוהי כמובן רק ההתחלה לקראת הבחירות ב-2020, שעל פי הסקרים הנוכחיים, אם טראמפ יתמודד בהן (במידה ולא יודח על רקע החקירות המתנהלות נגדו), הוא ינוצח על ידי מועמד דמוקרטי, לא משנה מי, בפער ניכר.
השינוי המתחולל באופיה של המפלגה הדמוקרטית, עשוי להיות בעל השלכות רבות על העולם בכלל ועל ישראל בפרט, במידה וזו תחזור לשלטון.
למשל, הפרוגרסיבים, באופן כללי, מתנגדים למעורבות הצבאית של ארה"ב ברחבי העולם, ולתקציבי הענק שארה"ב מוציאה על הצבא, היות ואלו מועצמים בעיקר על ידי השפעת התאגידים הבטחוניים התורמים עשרות מיליוני דולרים בכל מערכת בחירות למועמדים משתי המפלגות.
דוגמא אחת לכך היא שספק אם ישראל תוכל להמשיך במדיניות החוץ הנוכחית שלה ולקבל מארה"ב את אותה התמיכה שהיא קיבלה עד היום, הן בתקציבים בטחוניים או בגיבוי באו"ם.
