לכל הכתבות בסדרה, לחצו כאן


"זה היה בתחילת משמרת בוקר", סיפרה לי א', אחות בחדר מיון באחד מבתי החולים בצפון, כשביקשתי שתתאר את התקיפה שעברה. "המטופלת רצתה להשתחרר, בגלל שהיא חיכתה הרבה זמן. בכל זאת ניגשנו אליה ואמרנו לה שהגיע הרופא המומחה והוא יכול לבדוק אותה. אבל היא הייתה מאד אגרסיבית וסירבה לבדיקה".

"בגלל שהיא הייתה משותקת מהמותניים ומטה (בלי קשר לסיבת האישפוז) הסברתי לה שאני צריכה להרים את דופן המיטה שעליה שכבה, כי היא בסיכון ליפול. כשבאתי להרים את דופן המיטה היא התחילה לצרוח", המשיכה א' וניכר שהאירוע עדין חי בזכרונה. "ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי לה שאבקש אישור מהרופא להעביר אותה לכיסא גלגלים אבל עכשיו אני צריכה להרים את הדופן, כי היא עלולה ליפול. איך שבאתי להרים היא צרחה, ואגרופים…"

"היא הייתה מאד חזקה בפלג הגוף העליון ופשוט נתנה לי אגרופים לבטן, בלי הכרה", סיפרה א', "והיא כיוונה, זה היה מכוון. מזל שמישהו היה מאחורי כדי לראות את זה קורה. בגלל הוילון המצלמות לא קלטו את התקיפה עצמה. רק מי שהיה מאחורי, חברה שלי. היא הפרידה, ואני ברחתי".

סיפורה של א' מעיד על מציאות חיים בעבור עשרות אלפי אנשי הצוותים הרפואיים במערכת הבריאות בישראל, מציאות בה הגברים והנשים שאמורים לטפל בנו בשעותינו הקשות חשופים לאלימות קשה.

"איך שבאתי להרים את דופן המיטה של המטופלת היא צרחה, ואגרופים… היא הייתה מאד חזקה בפלג הגוף העליון ופשוט נתנה לי אגרופים לבטן, בלי הכרה"

על פי נתוני משרד הבריאות, כפי שהם מצוטטים בדו"ח הועדה למיגור האלימות במערכת הבריאות שפורסם לפני כחצי שנה, ישנם כ-3,500 מקרי אלימות מדווחים בשנה, כ-20% מהם אלימות פיסית, והשאר אלימות מילולית. מחקרים ועבודות נוספות העלו כי ישנם מקרים רבים נוספים שאינם מדווחים. מחקר של ד"ר שפרן-תקוה החוקרת הנושא גילה כי כ-80% מהרופאים בישראל היו חשופים לאלימות.

אחיות בבית החולים הדסה עין כרם בהפגנה לאחר אלימות נגד אחות בבית החולים, מרץ 2011 (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90).

עדי טננבאום, אחות בחדר המיון בבית החולים רמב"ם בחיפה, פתחה דף פייסבוק שמנסה להוביל לשינוי המדיניות בכל הנוגע לאלימות כלפי צוותים רפואיים.

"אלימות במערכת הבריאות, ובפרט במיון ובפסיכיאטריות ובנמרצים זה דבר שקיים כבר הרבה זמן", אומרת טננבאום. "אלימות מילולית זה יום-יומי ומתעלמים, נותנים לזה לגיטימציה. אנחנו רגילים שמקללים אותנו. מגיעים אלינו אנשים במצוקה, אנשים לא מפוכחים, ואנחנו כאילו חיים עם זה, התרגלנו, שמקללים אותנו, את המשפחות שלנו".

"הייתי פעם עם מטופל, שהתעצבן שהא ממתין הרבה זמן לאורטופד, דבר שכמובן לא תלוי בי", מספרת טננבאום, "הוא התעצבן שהוא לא קיבל טיפול נגד כאבים, ולמרות שהצעתי לו טיפול, הוא לקח את עגלת הטיפולים וזרק אותה".

"אני אמרתי שאני יוצאת מהאגף כל עוד הוא לא יוצא. לא הסכמתי להישאר. אבל הממונה עלי אמרה לי 'הסתכלתי במצלמה וזה לא היה כזה נורא'. הבנאדם דחף מולי עגלה בשיא הזעם, אני מרגישה כרגע איום, על הגוף שלי והפרטיות שלי, כן? 'את צריכה להיות בנעליים שלו ולהבין אותו' אמרו לי. אז אם המנהלים שלי אומרים לי דבר כזה מה אני אמורה לעשות? אני צריכה לחכות שמישהו ייתן לי אגרוף לפנים?"

"טיפלתי בכבאי שהתעצבן שהא ממתין הרבה זמן לאורטופד, דבר שכמובן לא תלוי בי. הוא התעצבן שהוא לא קיבל טיפול נגד כאבים, ולמרות שהצעתי לו טיפול, הוא לקח את עגלת הטיפולים וזרק אותה"

אלא שהמציאות מוכיחה שאין כל מקום לגלות סובלנות לאירועים אלימים שכאלו, וכי מה שמתחיל באלימות מילולית, יכול להתגלגל גם לרצח, פשוטו כמשמעו. חייה של נופר קררו-אסלן השתנו בבוקר של ה-14 במרץ 2017, כאשר אמה – אחות קופת חולים כללית בחולון, טובה קררו ז"ל – נרצחה בידי מטופל. אשר פרג' בן ה-77 שפך על האחות קררו חומר דליק והצית.

"היום של הרצח תפס את כולנו מאוד בהפתעה", סיפרה לי קררו-אסלן. "אנחנו בסך הכל משפחה מאד רגילה, הכי רגילה ביקום. רחוב הכי שקט שיש שום דבר אף פעם לא קורה פה. פתאום להיות בפוקוס, היה הרבה רעש מסביב. תוך שניה וחצי את מבינה שקרה משהו, שאת לא באמת מצליחה להכיל אותו. ראינו חדשות וההחלטה הראשונית שלנו הייתה שאנחנו רוצים שיעזבו אותנו בשקט. הגענו הביתה וניתקנו טלפונים".

עשרות מעובדי הקריה הרפואית רמב"ם השתתפו בעצרת לזכרה של טובה קררו ז"ל וכאות מחאה נגד האלימות המופנית כלפי עובדי מערכת הבריאות. (צילום: דוברות רמב"ם).

אך עד מהרה ראתה נופר את הטרגדיה האישית שלה, כביטוי לתופעה רחבה יותר, שדורשת ממנה להיפרד מהאנונימיות שביקשה לה. "הרצח היה ביום שלישי, וביום חמישי בבוקר אני התעוררתי" היא אומרת, "פתחתי טלוויזיה ועיתון בבוקר וראיתי שכבר לא מדברים על זה בכלל. וזה היה נראה לי הזוי פתאום. ואני זוכרת שישבתי עם אבא שלי ואחותי ואמרתי להם שזה לא נתפס לי שקורה משהו סופר חריג ויום וחצי אחרי זה כבר חדשות מאתמול".

"ניתן היה למנוע את הרצח של אמא שלי, זה לחלוטין סתמי" קובעת נופר, "ומתוך התחושה הזאת היה לי חשוב לפעול לכך שיהיה משהו שימנע את זה בעתיד. כל עוד לי יש את הכוחות ואני מרגישה שאני תורמת ומועילה במשהו ברור לי שזה מה שאמא שלי הייתה רוצה שאני אעשה. להחזיר את אמא אני לא יכולה אבל אני כן יכולה להוציא מזה משהו לטובת אחרים".

נופר קררו-אסלן, חברת הועדה בנושא אלימות נגד צוותים רפואיים ובתה של טובה קררו ז"ל ביום הגשת הדוח של הועדה. "ניתן היה למנוע את הרצח של אמא שלי", אמרה ל"דבר ראשון". (צילום: דוברות משרד הבריאות)

בשנה החולפת קררו-אסלן נהייתה מעין דוברת לא רשמית של נפגעי האלימות במערכת הבריאות. היא מתראיינת, פעילה מאד בפייסבוק בנושא ואף הייתה חברה בועדה שהקים משרדהבריאות להתמודדות עם בעית האלימות. קררו-אסלן רואה את הבעיה כמערכתית.

נופר קררו-אסלן, ביתה של האחות טובה קררו שנרצח על ידי מטופל: "ניתן היה למנוע את הרצח של אמא שלי, זה לחלוטין סתמי"

"נוצרה אוירה שמותר לצעוק" מתארת קררו-אסלן את המציאות היומיומית, "כאילו אם אני לא אהפוך שולחן אני אקבל שירות פחות טוב. בקופת חולים, יכול לקרות שפציינט שצועק פשוט נכנס יותר מהר כי הרופא מת להעיף אותו. ואז פעם הבאה שהוא יבוא הוא מראש יצעק במקום שיהיה מצב הפוך, שפציינט שצועק יכנס אחרון".

אילנה כהן, יו"ר הסתדרות האחיות (צילום: פלאש 90)

"מסתבר שאותו מטופל (שרצח את אמה – ט.כ.) הגיע במשך חודשים לפני כן ואיים, וקילל אותה. היה לזה רקע. ואני שואלת את עצמי למה אמא שלי הייתה צריכה להיות לבד בחדר עם מישהו שהתנהג כלפיה באלימות מילולית מאוד מאוד קשה? זה לא נראה לי הגיוני. אין סיבה בעולם שמישהו יצטרך לעבוד בתוך אוירה כזאת".

יושבת ראש הסתדרות האחיות והאחים, אילנה כהן, אמרה לי שלדעתה הרצח הבא של איש צוות רפואי הוא מעבר לפינה. "הרי מה קרה אחרי טובה?" מזדעקת כהן, "אנשים חשבו שהאלימות תפחת אבל בדיוק להיפך. היום אנשים אומרים 'אני אשרוף אותך כמו ששרפו אותה'. כאילו אנשים קיבלו גיבוי להיות יותר אלימים".

"החברה הישראלית היא אלימה, האווירה היא אלימה, תראי איזה התבטאויות יש", אומרת כהן וקוראת לשינוי כוללני.

"הרי מה קרה אחרי טובה?" מזדעקת כהן, "אנשים חשבו שהאלימות תפחת אבל בדיוק להיפך. היום אנשים אומרים 'אני אשרוף אותך כמו ששרפו אותה'. כאילו אנשים קיבלו גיבוי להיות יותר אלימים"

גם ד"ר אראל בוצ'ינסקי, יו"ר מרשם, עמותה הפועלת למען זכויות המתמחים ברפואה, סבור שהבעיה היא מערכתית.

"כולנו מכירים את האי ספיקה של המערכת" אמר בוצ'ינסקי. "מחסור בכוח אדם, זמני המתנה ממושכים, סביבת העבודה של חדרי המיון מספקת תנאי גידול מעולים להתפרצות של גילויי אלימות כי אנשים מאוד מתוסכלים, ממתינים המון שעות. אלו אנשים חולים ויש שם מצוקה.

"המטופלים לאו דווקא באים בטענות למי שהם אמורים לבוא בטענות", הוסיף בוצ'ינסקי, "להנהלות, למדינה, לאוצר, למשרד הבריאות. הם באים בטענות למי שמולם, שאלה אנחנו, שסופגים את כל האש והתסכול, לפעמים בצדק ולפעמים לא. אלימות היא אף פעם לא מוצדקת אבל לפעמים הטענות כן. ולא תמיד אנחנו יכולים לעשות עם זה משהו".

בוצ'ינסקי מציין שהוא עצמו אף פעם לא "חטף" מכות, אבל חברים ועמיתים שלו כן. "זו מנת חלקו של כל עובד. תחשבי על מלחמה, והחיילים שבחזית אלו אנחנו. לא פעם איימו עלי שיסגרו איתי חשבון בחניה, וכל זה בגלל שאדם כלשהו היה צריך לחכות בתור".

בסדרת הכתבות שתפורסם השבוע ב"דבר ראשון" נעמיק לתוך התופעה של אלימות כלפי אנשי הצוותים הרפואיים בישראל, תופעה שראויה לכינוי "מכת מדינה".