לכל הכתבות בסדרה, לחצו כאן


"אף אחד לא יצר איתי קשר מאז המקרה" סיפרה לי אחות בחדר מיון שביקשה להישאר בעילום שם. "עברו כבר שבועיים וחצי. אני עדיין מתקשה בשינה, כל פעם נזכרת במקרה הזה… התפרצויות בכי… עכשיו התחלתי להציף ולדבר, ובעקבות זה גיליתי שחברה שלי הותקפה שבועיים לפני, מישהו זרק עליה כיסא, באותה מחלקה, אבל אף אחד במחלקת המיון לא דיבר על זה".

אראל בוצ'ינסקי, יו"ר ארגון מרש"ם: "אם לא מנקודת המבט של חמלה, המערכת צריכה להסתכל על זה מנקודת המבט של הפגיעה בטיפול. המשאב האנושי הוא המשאב הכי חשוב של כל מערכת"

"כששאלתי את האחות האחראית איך לא עושים שום דבר עם מה שקרה לי" המשיכה האחות, "נאמר לי תפני את לוועד. אני לא פניתי. אני הייתי כל כך מזועזעת שרק עכשיו אני מבינה שאני צריכה לפעול אבל זה מפריע לי וחורה לי שאני צריכה להיות האקטיבית, למרות שאני הצד הפגוע, הקורבן. בתוך ההתמודדות האישית שלי אני צריכה גם לחשוב מה התהליכים הנכונים שצריכים לקרות. הועד צריך לפעול למעני ואני לא מרגישה שזה קורה".

"הוצע לי סיוע לדבר עם עובדת סוציאלית, מדובר בחמישה מפגשים. לא נראה לי שזה יספיק לי, אני רואה איך הדבר הזה משפיע עלי, אני לא ישנה טוב, אני מגיעה לעבודה בחשש שלכי תדעי מתי תהיה התקיפה הבאה וממי, אני מוצאת את עצמי מפחדת לגשת למטופלים, נרתעת דברים שלא היו בעבר".

"מישהו פשוט הגיע למקום העבודה שלי ופגע בי. כולם אומרים שהתנהלתי בצורה הכי נכונה שיש בסיטואציה הזאת ובכל זאת, אני פעלתי הכי נכון אבל אין לי תמיכה. אני לא יודעת מה יהיה בהמשך".

האלימות כנגד הצוותים הרפואיים בבתי החולים וקופות החולים בישראל היא כבר מזמן מכת מדינה. אך למרות המודעות הגוברת לתופעה נראה שאין מספיק הבנה למחיר ארוך הטווח של מקרי האלימות על אני הצוותים הרפואיים.

אחיות בבית החולים הדסה עין כרם (צילום ארכין: יונתן זינדל פלאש90)

האדם שבחלוק ינצח

על פי מדדים שונים מערכת הבריאות הישראלית נחשבת טובה. גם הייבוש התקציבי, המחסור בכוח אדם, במיטות אישפוז, הדירוג הנמוך במדדים העולמיים מבחינת משאבים, כל אלו לא פוגעים בעובדה שלישראל יש רופאים מהאיכותיים בעולם וסל שירותים רחב יחסית.

שר הבריאות, מי שמכהן גם כראש ממשלה – בנימין נתניהו – התגאה לאחרונה בביצועי המערכת למרות ההשקעה הכספית הנמוכה יחסית לשאר מדינות ה-OECD. גם סגן שר הבריאות, ח"כ יעקב ליצמן, שמח להתגאות בהישגי המערכת בכל הזדמנות. אך אנשי מקצוע מתריעים מזה זמן רב כי אילולא כוח האדם האיכותי שבתוך המערכת – הרופאים, האחיות ואנשי הצוותים הרפואיים – המטופלים והמטופלות היו נפגעים במידה רבה יותר מכשלי התקצוב, ומערכת הבריאות הציבורית קורסת.

על רקע עובדה זו, טמינת הראש בחול של ראשי מערכת הבריאות לנוכח הפגיעה בעובדים היא תמוהה ומסוכנת במיוחד. לדברי אחיות ורופאים איתם שוחחנו המקרה שתואר מעלה, שבו תקיפה של אחות כלל לא דווחה ולא טופלה, איננו יוצא דופן ואיננו מקרי.

מצלמת אבטחה במקום העבודה (צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

"אם לא מנקודת המבט של חמלה, המערכת צריכה להסתכל על זה מנקודת המבט של הפגיעה בטיפול" אמר ל"דבר ראשון" אראל בוצ'ינסקי, יו"ר מרשם. "המשאב האנושי הוא המשאב הכי חשוב של כל מערכת בטח של מערכת כזאת וחבל שהקברניטים לא מתייחסים למשאב הזה בחרדת קודש".

מה ההשפעה של היחס של המערכת על נפגעי האלימות?

"אני יכול להגיד שזה דבר שבאמת פוגע באנשים בשטח. שלא נעמד מישהו לצידם ותומך בהם במקרים שכאלו, זו הרגשה של כפיות טובה מצד המערכת ובסוף זה חוזר אליה בדרכים שלא מופיעות בטבלת אקסל".

איזה סיוע ניתן לעובד שמותקף?

"אני לא מכיר שיש סיוע. אומרים לנו שיש פסיכולוגית שאמורה לטפל במטפלים, אנחנו לא יודעים מי זאת, אף פעם לא פונים אלינו כדי לשוחח על הבעיות האלה. פעם ב… שולחים אותנו לאיזה סדנה לתקשורת או להפחתת מתחים. מי שהיה אומר בדרך כלל שזה בזבוז זמן".

"שוחחתי עם אחיות שהיו בסדנת תקשורת והן אמרו אנחנו צריכות כוח אדם, מאבטחים, משטרה. כלים אמיתיים להתמודד עם האלימות. חלק מהאנשים פירשו את זה כאילו אומרים שהם הבעיה, אתם לא מספיק מנומסים או מספיק תקשורתיים או מספיק סבלניים".

הפגנת הצוות הרפואי של בית החולים בני ציון נגד האלימות כלפיהם. צילום ארכיון. (צילום: יח״צ).

יכול להיות שהבעיה טמונה לפעמים גם בצורת ההתנהגות של הרופאים והרופאות, לא?

"כחלק מפתרון כולל יש מקום לסדנאות האלה", אמר בוצ'ינסקי אבל כשזה הדבר היחיד נוצר איזה רושם כאילו הבעיה היא בתקשורת שלנו. וזה לא המצב".

בוצ'ינסקי מתאר את ההשפעה של אירוע האלימות הנקודתי כארוכת טווח. "זה נזק גופני ונזק נפשי חמור מאוד. חבר שלי, בנאדם רגיש, ניגש לבשר למשפחה על מות בן משפחה. משום מקום תקפו אותו. הוא סיים את זה עם חבלות בראש. הגיע הקב"ט הם תקפו גם אותו, הגיעה אחות כללית והיא גם חטפה סטירה, זה נגמר כשהגיעה משטרה ועצרה אותם".

"מישהו פשוט הגיע למקום העבודה שלי ופגע בי. כולם אומרים שהתנהלתי בצורה הכי נכונה שיש בסיטואציה הזאת ובכל זאת, אני פעלתי הכי נכון אבל אין לי תמיכה"

"התחושה אחרי אירוע כזה היא מאוד קשה" אמר בוצ'ינסקי, אנשים לא יכלו לחזור לעבוד. אני מכיר מתמחים שלא הסכימו לחזור באותו הערב. לא באופן הצהרתי, הם פשוט חששו, לא הצליחו לתפקד. איך אפשר לתת שירותי רפואה ככה?"

לטענת בוצ'ינסקי ההנהלות של בתי החולים השונים מעדיפות פעמים רבות להשקיט ולהשתיק מקרי אלימות. "ההנהלות באופן כללי הן חלק מהבעיה. היו מקרים לא רק שלא ניתן גיבוי אלא פנו למי שהותקף בבקשה שיעזוב את הסיפור, זה לא טוב לתדמית הציבורית של הבית חולים. אולי אפשר לפתור את זה בלי תלונה במשטרה. זה סיפור שחוזר על עצמו".

"גם כשאתה מגיש תלונה זה האדם שהותקף" מדגיש בוצ'ינסקי. "המערכת לא מלווה ולא מעודדת להגיש תלונות. הרי מה שאנחנו עושים פה אנחנו לא עושים את זה כאנשים פרטיים. היה ראוי שיעמדו מאחורינו באותה מידה. לא רק לשלוח אותנו לעבוד בתנאים האלה אלא גם לגבות אותנו. אז לא רק שאין סיוע, ליווי או פולו אפ, הרבה פעמים הנהלות פונות ומנסות להקטין את האירוע כדי לא לפגוע בתדמית שלהן".

לשנות את הגבולות

גם עדי טננבאום, אחות חדר מיון ברמב"ם חיפה שהפכה בשנה האחרונה לפעילה כנגד מכת האלימות והפגיעה באחיות, סבורה שנדרש שינוי בכללי המשחק וגיבוי רב יותר של אנשי הצוות הרפואי שנמצאים לדבריה "בחזית".

"הקו האדום צריך לרדת הרבה יותר נמוך מאיפה שהוא נמצא עכשיו", קבעה טננבאום. "כרגע הסטטוס קוו הוא במקום של אלימות פיזית, ולטעמי זה הרבה הרבה יותר מדי. זה מתחיל באיומים, בפלישה למרחב האישי שלי כאדם וזה משהו שאנחנו עוברים אותו כל כך הרבה בעבודה שלנו".

"בגלל ההזדהות שלנו והאמפתיה שלנו" הסבירה לי טננבאום, "אנחנו סולחים על הרבה מאוד דברים שאנחנו לא באמת אמורים לסלוח. אנחנו צריכים הרבה פעמים למתוח את הגבולות שלנו וגם על זה יש כעס".

"כשקוראים לי חמודה אני ישר אומרת 'קוראים לי או אחות או עדי', אבל יש מי שמתעצבנים עלי כשאני רק מציבה את הגבול הזה. ואנשים עוברים את הקו הזה על בסיס יומיומי ולצערי זה כבר מגיע למקום של לזרוק עגלה או לקחת ציוד ולזרוק אותו מהשולחן עד לתת אגרופים לאיש צוות. אבל למה אנחנו צריכים להגיע למקום הזה של אגרופים כדי להוציא אותם? וגם אז הם לא מורחקים מהמיון. הם מורחקים לאיזה אגף בצד ונשארים עדיין במיון. לא מרחיקים גם אם הם לא בסכנת חיים אמיתית בטיפול שלהם, עדיין משאירים אותם במיון".

"אנחנו היום צועקים צעקה שאנחנו מפחדים במקום עבודה שלנו" אומרת טננבאום. "זה גורם לשחיקה, התשה. את חוזרת הביתה עם כאבי ראש, הכל כתוב בספרות, הכל נחקר כבר. אי אפשר להתמודד עם זה אלא אם כן מישהו יבוא ויחמיר את הענישה".