לכל הכתבות בסדרה, לחצו כאן


חדר המיון של אחד מבתי החולים במרכז הארץ היה מלא ועמוס גם כשהשעה הייתה כבר חצות, באחד מלילות יוני החמים. מטבעו, חדר מיון הוא מוקד של מצוקה ושל כאב. אך ההתרשמות שלי הייתה שהאלימות נמצאת בכל פינה.

מסדרון למיון חולים "מהלכים" בבית חולים במרכז הארץ, יוני 2018. גם אחרי השעה חצות המסדרון עמוס ומלא במטופלים ממתינים. (צילום: דבר ראשון)

מסדרון למיון חולים "מהלכים" בבית חולים במרכז הארץ, יוני 2018. גם אחרי השעה חצות המסדרון עמוס ומלא במטופלים ממתינים. (צילום: דבר ראשון)

נכון, לא ראיתי אלימות גלויה באותו לילה. אף איש צוות רפואי לא הותקף. אך המתח רב. השוטר שניצב בכניסה למסדרון המוביל לחדר המיון במבט מוטרד. המאבטח ליד דלת הכניסה של חדר המיון שאומר להורה מודאג שהגיע למיון אחרי בתו "זה מלווה אחד לכל מטופל, אז שהסבא יצא אחרי שאתה נכנס".

ליד דלפק הקבלה עמד איש צוות רפואי במדים ירוקים, צועק לתוך הטלפון הנייד שלו. הוא ניהל ויכוח עם אחת ממחלקות בית החולים. "אני מעלה אותו אליך עכשיו!" ירה לתוך המכשיר, לחץ על המסך והטיח אותו בדלפק. מן הסתם התכוון לאחד או אחת מעשרות האנשים מכ-30 או יותר אנשים ששכבו על המיטות. אחות ורופא מיהרו במסדרון צדי לעבר חדר ממנו עלו צרחות קורעות לב של אישה, בערבית. "אני לא חושבת שתצליח לתפור אותה כשהיא ככה, אבל לפחות ננסה" אמרה האחות לרופא.

במסדרון אחר, "מיון מהלכים", כלומר כאלו שמסוגלים לשאת עצמם על רגליהם פחות או יותר, הצפיפות רבה אף היא. מעת לעת נפתחת דלת ויוצאת אחות שקוראת בשמו של מטופל או מטופלת שיכנסו לתוך חדרי הבדיקה. זוג הורים מנסה לשכנע את האחות לקדם את בתם, עם חשש לשבר ברגל – "בכל זאת, ילדה בת 10, שתים עשרה בלילה". האחות אומרת "כן" אך נמנעת מליצור קשר עין. אחר כך תקרא בשמה של אישה הרה, שתכנס לפני הילדה.

צילום מסך מסרטון האבטחה המתעד את אירוע התקיפה במיון בי"ח איכילוב

דו"ח הועדה למיגור האלימות במערכת הבריאות, ועדה שהוקמה כתגובה לזעזוע מרציחתה של האחות טובה קררו, ניתח את המציאות הקשה שהיא מנת חלקם של כל מי שלוקחים חלק במערכת הבריאות הציבורית – כמטופלים וכמטפלים. אילנה כהן, יושבת ראש הסתדרות האחיות אשר גם הייתה חברה בועדה, הסבירה לי המסקנה החד משמעית של הועדה היא כי התנאים הקיימים במערכת מייצרים את תופעת האלימות.

"העומסים האלה לא מצדיקים אלימות. אבל אנשים מרגישים שהם שילמו כל החיים שלהם ובסוף מגיע הרגע ומגיע להם כמו בני אדם לקבל טיפול והם לא מקבלים"

"אנשים נורמטיביים נכנסים לחדר המיון ומחכים 5-6 שעות" אמרה כהן ל"דבר ראשון". "בסך הכל אנשים רוצים שמישהו יתייחס אליהם. אבל יש חוסר בתקנים של אחיות, נקודה, אין חוכמות. מי שנמצא הכי קרוב לחולה, זה האחיות. בסך הכל מישהו רוצה שירגיעו אותו שישמע אותו".

אחת מהמלצות הועדה הייתה יצירת תפקיד של "מתאם" או "מגשר" או "מינהלן" בכל חדר מיון, שיפעל לפחות שתי משמרות במהלך יממה. "גם אם בן-אדם נגיד צריך לחכות שלוש שעות לסי.טי" הסבירה כהן, "אז תגידו לו זמן ההמתנה הוא שלוש שעות. הרי הסבלנות נגמרת לאנשים. זה טבעי כשאתה מגיע למיון תרצה לקבל טיפול. ואז אראלה מתקשרת אליו, ואומרת לו, זכית. אתה עולה למחלקה".

אך ההמלצה הזו נכתבה תחת סעיף שנקרא "תקציב נדרש", כלומר המלצות שדורשות תוספת תקציבית למערכת, ולצד הכותרת מופיעה כוכבית. בתחתית העמוד ישנו הסבר לכוכבית – "הדיון התקציבי מתקיים בימים אלו במסגרת דיוני תקציב המדינה ותקציב משרד הבריאות". אולי מיותר לציין, אבל אל תצפו לפגוש מתאמת בביקור הבא שלכם בחדר המיון (חלילה).

"החולה עולה", המשיכה כהן, "ואז שואלים אותו רוצה פרוזדור א? פרוזדור ג? להשכיב חולים בפרוזדור הפך לדרך קבע. יש שקעים יש הכל. זה צורה? זה ההורים שלנו, מחר זה אנחנו. איזה מן צורה זה לשכב ליד השירותים? איך אמרה לי חולה אחת – 'לקחו לי את הכבוד'. העומסים האלה לא מצדיקים אלימות. אבל אנשים מרגישים שהם שילמו כל החיים שלהם ובסוף מגיע הרגע ומגיע להם כמו בני אדם לקבל טיפול והם לא מקבלים".

בסופו של דבר אומרת כהן, זה הכל ענין של סדרי עדיפויות ותקציבים, "בוועדה אני אמרתי זה הכל תלוי בתקציב שיהיה, כי אנשים נפגעים. זה לא שאין כסף. זה ענין של סדר עדיפויות. בחדר מיון אי אפשר להגיד לו בוא בעוד שנה, בעוד שנתיים. כל יום שומעים שעוד כך וכך זמן יהיו עוד מיטות אישפוז במערכת. איפה זה?"

אילנה כהן יו"ר הסתדרות האחים והאחיות בשביתת אחיות בשנת 2012 (צילום: מרים אלטסר/ פלאש 90).

אז מה עושים?

כפי שתואר בהרחבה בסדרת הכתבות "מכת מדינה" תופעת האלימות הגיעה למימדים כה גדולים, וחוסר היחס של המערכת יוצר מצב של חוסר אונים גם אצל הגופים שאמורים להגן על העובדים. אחת השיטות של איגודי העובדים של מערכת הבריאות (ההסתדרות הכללית לאחיות וההסתדרות הרפואית לרופאים) בכדי למחות על האלימות ועל היחס לצוותים היא אסיפת הסברה של כשעתיים.

כהן אומרת שהשיטה הזו כבר מוצתה, "אספות ההסברה זה רק בשביל הציבור, זה לא משנה שום דבר. רק שביתה. אנחנו כבר התרענו על סכסוך עבודה. הועדה גמרה בדצמבר 2017, כבר יוני, למה מחכים? אני יודעת שזה ענין של תקציב. אני חושבת שמיצינו את "השעתיים אסיפת הסברה"."

ד"ר אראל בוצ'ינסקי, יו"ר מרשם (עמותה הפועלת למען זכויות מתמחים ברפואה), ציין שהגוף שהוא עומד בראשו פעל להעלאת המודעות לעניין ועכשיו נדרשת פעולה של המדינה. "אני חושב שהמסקנות של הועדה מצוינות", אמר בוצ'ינסקי, "אבל צריך ליישם אותם. עד שלא יוסיפו תקנים אנחנו לא נצליח להוריד את סף המתח במערכת, וסף המתח הוא זרז לא קטן בכל הנוגע לגילויי אלימות. גם פה תקנים זה פתרון. לא הפתרון היחידי אבל ללא ספק חלק חשוב בפאזל".

"אני חושב שלמדינה אין ברירה", קבע בוצ'ינסקי, "היא חייבת לפתוח את הכיס ולהוסיף תקנים. אבל זה לא נכלל במסקנות. הם הבטיחו שהמסקנות יהיו מתוקצבות, פתרון אקוטי למחר זה תוספת כוח אדם".

כניסה לחדר מיון בבית חולים במרכז הארץ, יוני 2018. (צילום: דבר ראשון)

אז מה המדינה עושה?

החודש עברה, בקריאה טרומית, הצעת חוק פרטית של חברי הכנסת מירב בן ארי (כולנו) ואיציק שמולי (המחנה הציוני) להחמרת הענישה למי שתקף עובד צוות רפואי לחמש שנים. עד שתעבור החקיקה ניתן גם לשאול האם לא עדיף שהמדינה תפעל לצמצם את עצם התופעה?

"אני חושב שלמדינה אין ברירה. היא חייבת לפתוח את הכיס ולהוסיף תקנים. אבל זה לא נכלל במסקנות".

בין שאר ההמלצות של הועדה למיגור האלימות מופיעה המלצה להרחיב פיילוט שהוגדר כמוצלח בתחום האבטחה. בנוסף למאבטחי חדר המיון – אשר אין להם סמכויות אכיפה ("כשיש אלימות אתה יכול לקרוא למאבטח", סיפר לי רופא אחד, "אבל אז הוא מגיע ואין לו שום סמכות, הוא לא יכול לעשות כלום") – הוצבו שוטרים בפתח שישה חדרי מיון. בעקבות הניסיון המליצה הועדה "להציב שוטרים במיון בכל בית חולים". גם המלצה זו נמצאת תחת הכוכבית של "תקציב נדרש" – וטרם יושמה.

גם נופר קררו-אסלן, בתה של האחות טובה קררו אסלן ז"ל הייתה חברה בועדה למיגור האלימות של משרד הבריאות. היא סבורה שהועדה עשתה "עבודה לא רעה", אך הדרך להשגת מטרתה עדיין ארוכה. "זה ברור שזה קשור לסיר לחץ שנקרא מערכת הבריאות, להוספת תקנים. החברה שלנו היא חסרת סבלנות וצריך לטפל גם בענישה ובאכיפה. עד כמה זה ייושם? זה כבר סיפור אחר לצערי".

"אבל בהרגשה שלי", אומרת נופר, "בשנה וחודשיים האחרונים, מאז הרצח, משהו השתנה בשיח. מבחינתי אני מסמנת על זה וי קטן, כי מבחינתי זו המטרה. אומרים לי לא מעט שהיום יש סיקור למקרים שלא היו מקבלים כזה הד לפני שנתיים". הלוואי שהיה אפשר מהיום למחר ליישם את כל המסקנות וזה עדיין לא היה ממגר את הכל בצורה סופית".