תכירו: אנדרס מנואל לופס אוברדור, המוכר במקסיקו יותר בראשי התיבות של שמו AMLO. לופס אוברדור הוא הנשיא ה-58 של מקסיקו, והלוזר הכי ווינר בהיסטוריה של המדינה. לתומכיו הוא "משיח", "הנשיא הלגיטימי של מקסיקו מזה עשור" והנאמן האחרון לרעיונות הצדק החברתי של המהפכה המכסיקנית. למתנגדיו לופס אובדרוד הוא פופוליסט מסוכן שהיפוך את מקסיקו ל"ונצואלה הקומוניסטית". אולם, כל הצדדים מצביעים עליו כאידיולוג רעיוני ומהפכן, כשהאמת היא שהוא פוליטיקאי מנוסה ופרגמטיסט. על אף המחויבות שלו לרעיונות השמאל, שמר אמלו בבחירות האלה על קו מאוד עמום ולא מתלהם.
לאחר שני קמפיינים כושלים, שהפכו אותו למפסידן בעיני ציבור רחב, ניצח אוברדור את הבחירות החשובות ביותר בהיסטוריה המודרנית של מקסיקו (כן, כך ממש) רגע לפני שהיא קורסת סופית תחת עול העוני והאלימות. הניצחון הסוחף שלו ושל מפלגתו בנשיאות, בבית הנבחרים ובסנאט של מקסיקו, מסמן שינוי מסלול דרמטי של המדינה השנייה בגודלה באמריקה הלטינית.
כעת נשאלת השאלה האם האיש הזה, שמנהל קמפיין לא רשמי לנשיאות כבר 12 שנה, מסוגל גם להסיט את מקסיקו ממסלול הקריסה וההרס שהשאירו קודמיו ומהבריונות של טראמפ?
למה אני טוען שאלה הבחירות החשובות ביותר של מקסיקו
מקסיקו שקועה מאז שנת 2006 במלחמה חסרת סיכוי מול ארגוני פשיעה אימתניים, ומפסידה את המלחמה הזאת לעוני, לנשק האמריקאי שזורם דרומה ולביקוש הבלתי נתפס של סמים שעולה צפונה. ההפסד הזה מטביע את מקסיקו, בעיקר הכפרית והפריפריאלית, בדם ובקברי אחים.
על האלימות הבלתי נתפסת הזאת, שמפוררת את המרקם החברתי של מכסיקו כתבתי רבות ואין זו הבמה להרחיב שוב על כך. הדבר היחיד שיסבר את האוזן הוא הנתון הבא: שנת 2017 הייתה השנה הרצחנית ביותר במכסיקו ב-20 השנים האחרונות, עם כמעט 27 אלף הרוגים, כ-80 הרוגים ביום. את שיא הזעם ועומק הריקבון חשו מיליוני מקסיקנים כשב-2011, 43 סטודנטים להוראה בדרך להפגנה נחטפו, עונו, נרצחו מבלי שגופותיהם נמצאו. החקירה החיצונית הראתה קשרים בין הצבא, המשטרה, קרטלים ואפילו הממשל הפדרלי. אנריקה פנה-נייטו, הנשיא של מקסיקו לא טרח אפילו לחזור מביקורו בסין לטפל בעניין. אם אני צריך לשים את האצבע על נקודה בזמן שמבשרת את הניצחון של אמלו, מדובר על היום ההוא.
לופס אוברדור הפך לאביר השמאל במאבק נגד הפרטת הנפט והגז, כאשר האליטה הפוליטית הבטיחה להמונים "הוזלה במחירי האנרגיה" והציבור קיבל עליה במחירי הדלק, החשמל והמוצרים.
סיבה נוספת, חשובה לא פחות היא העוני שפושה במדינה. מקסיקו נכנסה ל-NAFTA ב-1994 עם כל ההבטחות של הסכמי סחר החופשי עם אמריקה: צמיחה כלכלית ובעקבותיה מיגור העוני בדמוקרטיזציה. בפועל, את פירות הליברליזציה קטפה שכבה דקיקה של עשירים בחברה שהצמיחה עוני מחפיר. שכר המינימום של 4.70 דולר, ההסרה של הגנות קולקטיביות ושירותים ציבוריים למיליוני מקסיקנים עניים, בעיקר בפריפריה, ההפרטה החלקית של משאבי הטבע כמו הנפט והגז של המדינה, כולן התלכדו לכדי עוני ואלימות גואה.
כמו מפא"י, אבל על סמי מרץ
ועדיין את לופס אוברדור אי אפשר להבין מבלי להבין את ה-PRI (המפלגה המהפכנית הממוסדת) מנגנון משומן של שליטה פוליטי-חברתי משל במקסיקו ברוב המאה ה-20. מפלגת ה-PRI, הגנרלים והפוליטקאים שניצחו את המהפכה של תחילת המאה ה-20 הבטיחו לכונן צדק חברתי דרך כלכלה לאומית עצמאית שלא כפופה לגחמות האימפרליות של ארה"ב ואירופה. כך קמה מפלגה ששלטה בעובדים, בתעשיינים, באמצעי התקשורת ובוועדי השכונות – במנגנון של טובות הנאה ומשאבים תמורת קולות. 70 שנה של אידיולוגיה פטריוטיות, שמאלית וכוחנות. לאוזן הישראלית יש הקבלה אחת טובה: זאת הייתה מפא"י הלטינית על מסי מרץ, והיא משלה בעוצמה בלתי נתפסת.
בשנות ה-80' קרה ל-PRI מה שקרה לשמאל באמריקה הלטינית על צורותיו השונות – מוותרים על מדיניות כלכלית שמאלית, ומתחילים ליישם ליברליזציה פרועה ומביאים את הקפיטליזם, שבמשך מאה שלמה התיימרו לבלום. זה הרגע שבו האיש הזה, לופס אוברדור, עזב את ה-PRI, לאחר שמכרו את המהפכנות המקסיקנית השמאלית לטובת ההון. הוא הופך במהלך שנות ה-90' להיות הקול של העניים והמרודים, ובונה את עצמו פוליטית. בשנת 2000 הוא נבחר לראשות עיריית מקסיקו סיטי, העיר הגדולה בעולם, מיישם מדיניות של בלימת עוני ברמה העירונית ומפעיל מגוון של פרויקטים תשתיתיים – בשלב זה, האיש מוכן לנשיאות.
בשנת 2006 הוא רץ לנשיאות ומפסיד למועמד הימין, פילפה קלדרון. לופס אוברדור סירב לקבל את תוצאות הבחירות, ובמהלך שהיה לי הזכות לראות במו עיניי במקסיקו סיטי, הפך להיות האיש השנוא והאהוב ביותר במדינה: הוא גייס תנועה חברתית המונית מכל מקסיקו שעצרה את הערים הגדולות במדינה, מעין occupy של עיר אוהלים, שחנק את מקסיקו סיטי בדרישה לספירה חוזרת. המאבק הזה נכשל (בעיקר כי בעלי בריתו לא היו סבלניים כמוהו), אבל לופס אוברדור הפך להיות אומן של ההתגייסות העממית: תומכיו מינו אותו ל"נשיא הלגיטימי" (כולל טקס רשמי) וכוחו הלך וגדל מכל המאבקים שניהל.
הוא יודע לדבר אל מעמד הפועלים והוא חושף שוב ושוב את המסכה הדקה של האליטה הפוליטית. האם הוא פופוליסט? גם. אבל לעומת טראמפ, ש"מדבר להמונים" אבל אין לו שום קשר אליהם, לופס אוברדור הוא הסיוט של ההון המאורגן והוא יודע למשול.
לופס אוברדור הפך לאביר השמאל במאבק נגד הפרטת הנפט והגז, כאשר האליטה הפוליטית הבטיחה להמונים "הוזלה במחירי האנרגיה" והציבור קיבל עליה במחירי הדלק, החשמל והמוצרים. לאט אבל בטוח, כשכולם צעקו לו שהוא לוזר, שיפרוש, שהוא מזיק לשמאל, האיש בנה את עצמו כאלטרנטיבה לנשיא פנה-נייטו, הגרוע בתולדות מקסיקו.
אל מול המועמדים האפורים, הכלכלנים ומדעני המדינה של המפלגות השונות, לופס אוברדור הוא גאון רטורי. הוא יודע לדבר אל מעמד הפועלים והוא חושף שוב ושוב את המסכה הדקה של האליטה הפוליטית. האם הוא פופוליסט? גם. אבל לעומת טראמפ, ש"מדבר להמונים" אבל אין לו שום קשר אליהם, לופס אוברדור הוא הסיוט של ההון המאורגן והוא יודע למשול. שלא תהיינה פה אידיאליזציות מיותרות: גם לופס אוברדור, כמו כל מנהיג פוליטי במקסיקו, נדרש לשנע את מערכת התמיכה ספק-מושחתת שאפיינה את ה-PRI. הוא לא "רק" עממי, אלא פוליטיקאי מנוסה שיודע לגייס במהירות כוח המוני אדיר ולשסות מאות אלפים במתנגדיו.
סוציאליסט פרגמטי
בפועל שמר אמלו על קו פרגמטי – הדבר הכי "קיצוני" ששמעתי ממנו לא היה בכלל בתחום הכלכלי אלא הביטחוני, והייתי דווקא מעודד: הוא רוצה במקסיקו תהליך שלום עם הקרטלים – פירוק תמורת הפסקת האלימות. קולומביה של שנות ה-80' וה-90'.
הוא לא סוציאליסט גדול והנסיון להשוות אותו למדורו הוא מגוחך. הוא לא ממציא עקרונות חדשים ולא מייבא אידיולוגיות רדיקליות, הוא לא עולה בהפיכה צבאית – האיש פשוט חוזר לעקרונות האידיולוגים של השמאל המקסיקני המהפכני שה-PRI נטש מזמן: כלכלה לאומית חזקה, הגנות קולקטיביות ובעלות על משאבי הטבע. התאוריה תמיד קלה יותר מהפרקטיקה, אבל האמת היא שלו היה עולה לגדולה בשנות ה-70', הוא היא לא יותר ממנהיג די ממוצע במקסיקו.
בסבך הזה, מקסיקו הזו, הענייה והאלימה שמאות אלפים ממנה בורחים צפונה לארה"ב, פוגשת את טראמפ. הסכמי ה-NAFTA נמצאים כבר חודשים במו"מ על חידוש מקרטע, כשכרטיס הביקור של טראמפ היה ונותר לעשות שרירים עם למדינות אחרות ולהתעלל במה שצריך לראות כפליטים שבורחים ממציאות בלתי נתפסת במקסיקו ומרכז אמריקה. טראמפ מנהל מלחמת סחר ומכסים עם סין, עם קנדה ועם מכסיקו – מדינות שבהן פגש עד היום מנהיגות ניאו-ליברלית שמתקשה להתמודד עם ההתנהלות של טראפ. את מי יפגוש טראמפ כעת במקסיקו?
אלדד לוי, הכותב הוא סוציולוג החוקר את מקסיקו
