1. ההונאה הגדולה. זה היה יום חג במשרד החינוך, אי שם בשלהי נובמבר 2013. הקירות קושטו בכרזות שלא היו מביישות קמפיין בחירות מוצלח, עם הסלוגן: "מחנכים מסביב לשעון – גם בקיץ". שלישיית יש עתיד – שר האוצר יאיר לפיד, שר החינוך שי פירון ושר הרווחה מאיר כהן, שיווקו לציבור ההורים גלולת הרגעה לימים החמים והקשים של חודש יולי: "בתי הספר של החופש הגדול".
הסיפור הזה הוצג גם בתקשורת כבשורה מיוחדת שהבטיחה את "קיצור החופש הגדול", אבל בפועל הייתה זו בשורה קטנה והונאה גדולה. למה? כי החופש לא באמת קוצר. כל מה שעשתה המדינה זה לארגן "סידור לילדים" למשך שלושה שבועות במחירים סבירים ביחס לקייטנות הפרטיות, שממילא נדרשות גם בהמשך החופש.
איפה ההונאה? בעיקר כלפי הילדים. כן, הילדים, אלה שמוצגים רוב הזמן כמטרד בכל הסיפור הזה – פשוט לא ספרו אותם. חודש שלם מפמפמים להם בבית הספר שהם או-טו-טו עומדים לצאת לחופש הגדול, שבועות שהם מדקלמים קטעי קריאה וריקוד לקראת מסיבת הסיום, ורגע אחרי המצגות המרגשות, הבכי והזיופים – הופ הם שוב חוזרים לבית הספר. במקרה של הבנות שלי, הן אפילו באותן כיתות. אז נכון, לא לומדים שם, אבל הן קמות כל בוקר בתקופה שהוגדרה על ידי המורים שלהן וההורים שלהן כ"חופש הגדול"- והולכות לבית הספר. ואם היה לכם ספק – הן מרגישות מרומות. זה דור כל כך מתוחכם שחבל לטרוח אפילו למכור להן את השקר הרגיל: "אבל זה כיף!"
אז לא, גם לי אין חודשיים פנויים בקיץ וגם אני רושם לכל קייטנה אפשרית. אבל אם רוצים לקצר את החופש הגדול, תקצרו את החופש הגדול. אל תספרו לילדים שהם יוצאים לחופש בזמן שהם מגיעים כל בוקר לכיתה. ובכלל, הגיע הזמן לדבר על החופש של ההורים במקום להלין בלי סוף על החופש של הילדים. הישראלי עובד הרבה יותר שעות מהעובד הממוצע בעולם (1,885 שעות בשנה לעומת 1,750 בממוצע של המדינות המפותחות), אבל זכאי להרבה פחות ימי חופשה על פי החוק.
בזמן ששכר המינימום בארץ גדל משמעותית בזכות מאבקים שהובילה ההסתדרות, הסיפור של ימי החופשה לא נמצא אפילו בשיח. הרגילו אותנו לחשוב שכל המערכות חייבות להתאים את עצמן לטרפת העבודה שלנו, במקום שחלילה נתאים קצת יותר את העבודה אל החיים עצמם. וגם כאן, כמו בכל דבר, מי שמשלם את המחיר הם החלשים. הם אלה שמקבלים את המינימום שנותן להם החוק, בזמן שבהיי-טק למשל תקבלו 20 ימי חופשה גם אם השנייה סיימתם אוניברסיטה. החזקים, מה לעשות, הם לא צריכים קייטנות מסובסדות, הם יכולים להרשות לעצמם אפילו "ואקונס". אז תעשו לעצמכם טובה: לקראת הקיץ הבא תקטרו פחות על הילדים – תדאגו יותר לעצמכם כעובדים. חופש נעים.
2. האלימות של המדינה. האלימות במערכת הבריאות, כמו כל אלימות, נגזרת ממכלול של נסיבות וגורמים כמו חינוך, מטען תרבותי, שחיקה בסולידריות החברתית ועוד. ואולם, האלימות ההולכת וגוברת בעיקר בחדרי המיון ובמחלקות האשפוז נובעת לפני הכל מהמפגש הייחודי בין שני מצבי קיצון: לחץ נפשי כבד של מטופלים ובני משפחותיהם, והשקעה ציבורית נמוכה מאוד בתשתיות ובתקני כוח אדם. רצה הגורל ובדיוק בשבוע שבו נחצה עוד קו אדום ומטופל דקר אחות בבית החולים שמואל הרופא, התפרסם דו"ח של ארגון ה-OECD על מערכת הבריאות בישראל. בצד מדדים תוצאתיים טובים כמו תוחלת חיים גבוהה, המערכת הישראלית נמצאת עמוק בתחתית הטבלאות של הארגון.
כך למשל, שיעור האחיות בישראל עומד על 5 לאלף נפשות, לעומת 9.3 בממוצע של מדינות ה-OECD. כדי לסבר את האוזן, בנורבגיה ישנן 17.5 אחיות לכל אלף נפשות. התפוסה במחלקות האשפוז בישראל עומדת על 93.8%, וזה רק הנתון השנתי הממוצע. בחודשי החורף, שמאופיינים בריבוי מאושפזים, התפוסה מגיעה גם ל-140% ויותר. אף שמספר מכשירי ה-MRI גדל משמעותית בשנים האחרונות, הוא נחשב עדיין לאחד הנמוכים ביותר בעולם המערבי ועומד על 4.9 מכשירים למיליון תושבים. לשם השוואה, הממוצע במדינות ה-OECD עומד על 15.8.
כל אלה, כאמור, הם תוצאה של תת-תקצוב, הרעבה של המערכת. ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל כאחוז מהתוצר לא עלתה כבר למעלה מעשרים שנים, והיא עומדת על 7.3% לעומת 8.9% בממוצע של מדינות ה-OECD. כשלוקחים בחשבון את ההתפתחות בעולם הרפואה והטכנולוגיה הרפואית שהתייקרה מאוד באותה תקופה, הרי שמדובר בשחיקה תקציבית אקוטית.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים על עוד מקרה של אלימות בבית חולים, תזכרו שגם למדינה יש יד משמעותית בסיפור הזה. היא לא תוקפת חלילה את הצוותים הרפואיים – היא רק מפקירה אותם.
