קלוד לנצמן הלך לעולמו היום והוא בן 92, לאחר מספר ימים בהם הרגיש חולשה רבה, ויום לאחר יציאתו לארקנים של סרטו האחרון. לנצמן, במאי יהודי צרפתי שעסק בסרטיו הדוקומנטריים בעיקר בתכנים הנוגעים לעם היהודי ולמדינת ישראל, ידוע בעיקר בזכות סרטו המונומנטלי "שואה". הסרט, באורך תשע וחצי שעות, סוקר בשפה קולנועית ייחודית לבמאי את אירועי השואה באמצעות ראיונות עומק עם מבחר עצום של עדים- ניצולי שואה, רוצחים נאציים, נהגי הקטרים והילדים ששכנו לצד המחנות. בתיאור סרטו אמר דידייה סיקאר כי הוא "העניק לעם היהודי את הקבורה שחסרה לו". אין קטעי ארכיון או הסברים של אנשי עיון ומחקר. דוברים בו אנשים ממשיים שהיו בחיים ופעלו בתקופת השואה. מטרתו של הסרט, לפי לנצמן, היתה להשאיר "זיכרון חי". עדות שתמשיך להתקיים גם כשהעדים ימותו.

לנצמן נולד בצרפת, למשפחה שהיגרה ממזרח אירופה. הוריו התגרשו עוד בילדותו. אחיו ואחותו גם הם חלק מעולם התרבות בצרפת, ז'אק קלוד הוא סופר ותסריטאי, ואוולין ריי היא שחקנית תיאטרון. בגיל 18 הצטרף למחתרת הצרפתית שפעלה כנגד המשטר הנאצי במדינה. לאחר המלחמה למד פילוסופיה בסורבון שבפריז והפך לכתב ובהמשך אף לעורך הראשי של העיתון "זמנים מודרניים". נישא שלוש פעמים, והשאיר אחריו בת. לפני כשנה איבד את בנו (23) למחלת הסרטן.

בין סרטיו: "ישראל למה" הסוקר את פני החברה הישראלית המגוונת בשנות ה-70, "צה"ל" שבחן את השינוי שחל בעם היהודי עם הפיכתו לריבוני ולוחם וכלל ראיונות עם אהוד ברק, עמוס עוז ואריאל שרון, וכן סרטי שואה נוספים הבוחנים את המרד בסוסיבור ואת ראש היודנרט האחרון בטרייזינשטט. סרטו "ארבע אחיות" יהווה כנראה את שירת הברבור של יצירתו, וכלולות בו עדויות של ניצולות שואה שלא נכללו בסרטו "שואה".

נשיא המדינה ראובן ריבלין ספד ללנצמן: "לנצמן היה אמן של אנשים ואוהב סקרן של ישראל. השילוב בין שתי התכונות הללו הביא לעולם את היצירה המונומנטלית "שואה", שבמרכזה אנשים ומקומות שהשואה הייתה הם והם היו השואה. יציאתו של הסרט לאקרנים שינתה את נקודת המבט של העולם כולו. גם בסרטיו הידועים פחות, ניכרים עינו האנושית ומבטו החד והמקורי. הצירוף הזה, יחד עם אהבת החיים והאמונה באנושות, הפכו אותו לאיש נצחי, כזה שגם בגיל 92 קשה לקבל בטבעיות את פרידתו מהעולם. זו אבדה גדולה לעולם הקולנוע והאמנות, ואבדה גדולה עוד יותר לעולם שזקוק ללנצמנים כאלה".

הבמאי ביקר רבות בישראל, סרטיו עסקו ותיעדו את תולדות המדינה, והוא אף זכה לשלל פרסים ועיטורים מגופי תרבות שונים, ביניהם פרס על מפעל חיים מטעם סינמטק ירושלים.

בשנת 2011 לנצמן פירסם ספר אוטוביוגרפי בו הוא סוקר את חייו, מתאר את יצירת סרטו "שואה", את הזוגיות ארוכת השנים עם סימון דה בובואר, ומבהיר את עמדותיו בנושאים שונים.

קלוד לנצמן ביקר בשנת 2012 במוזיאון לוחמי הגטאות ותיאר את פגישתו עם יצחק אנטק צוקרמן, ממפקדי מרד גטו וארשה, וחבר קיבוץ לוחמי הגטאות, בעת הצילומים לסרטו. "כאן צילמתי את אחד הפרקים האחרונים של "שואה". הנסיבות היו קשות. אפילו דרמתיות. חפצתי בכל מאודי שיצחק צוקרמן, אנטק, אנטק הגדול, הגיבור הבלתי נשכח של מרד גטו ורשה, יופיע כאחת הדמויות בסרט שלי. מוסדות הקיבוץ לא ראו את בקשתי בעין יפה. הם ניסו עד כמה שאפשר למנוע ממני להיפגש עמו כדי שפניו הנפוחים מאלכוהול לא יופיעו על המסך. אני מצדי חשבתי שדווקא פניו אלו יפים ומרגשים ביותר. אנשי הקיבוץ פחדו שהופעה זו לא תהיה נאותה".

"נאלצתי לנהל משא ומתן עקשני עם המזכיר דאז, ואחרי שיחות ארוכות ומייגעות הצלחתי לקבל את הסכמתו שהותנתה בהסתייגות כי אנטק ישמור על שתיקה מוחלטת במהלך הצילומים. רק קול אחד יישמע, קולו של שמחה רותם, המכונה קאז'יק. הסכמתי לתנאים הדרקוניים הללו כי בתוך תוכי ידעתי שהמצלמה משנה את המציאות, ואם אנטק ירצה לדבר מולה, איש לא יוכל לעצור אותו".

"הטבע תרם את חלקו לאירוע. זה היה חורף. עננים כבדים ונמוכים, ספוגי גשם, החשיכו את הנוף כתפאורה. סופה פרצה מעל הגליל. ברקים ורעמים גרמו להפסקת חשמל".

"פתאום פרץ קולו של אנטק בנימת סמכות בלתי מעורערת, וקטע את דברי קאז'יק. הוא פנה אליי וקרא לי בשמי הפרטי: "קלוד, שאלת אותי מהי הרגשתי. אילו היית יכול ללקק את לבי, היית מת, כי הוא מורעל". וכמה רגעים לאחר מכן הוא הוסיף, כאילו בטח בכנות בהבנתי המלאה את עומק דבריו, "אני התחלתי לשתות אחרי המלחמה. אחרי שעליתי על הקבר העצום הזה". אנטק היה איש עצום, ואני מצטט אותו בעצב רב. אם אני נמצא ביניכם הערב, כאורח כבוד לחנוכת אולם טרבלינקה, הרי שזה קודם כול הודות לאנטק ולאשתו צביה לובטקין, שלא זכיתי לצערי הרב להכירה".

יהי זכרו ברוך.