"אני כתבתי לו (למנכ"ל רשות הנמלים) 'מזכיר ועד נמל אשדוד' והוא כתב לי אתה לא מזכיר 'ועד נמל אשדוד', אתה מזכיר ועד 'בוני נמל אשדוד'. ואז חזרתי אליו ואמרתו לו, תשמע, אם אתה רוצה את הנמל בתאריך שרוצים לתת לך אותו, תצטרך להכיר בנו. אם לא, אתם לא תקבלו את הנמל. פשוט מאוד אנחנו נמשיך לעבוד פה שלושים שנה לבנות אותו. לא היתה ברירה, לאט לאט התחילו להכיר בנו דרך ההסתדרות… בבניית הנמל ביקר בר-יהודה, שהוא היה שר התחבורה, דיברתי אותו והוא אומר לי, אלברט, אין לך מה לדאוג, אנחנו נכניס אתכם לנמל אשדוד, שבניתם את הנמל הזה, ואני הסברתי לו שבנו אותו עולים חדשים, שבאו לעבוד ביציקה עם עניבות ועם מכנסים וחליפות".
לקראת היום על זכות השביתה של עובדי הנמלים, שדורשים ביטחון תעסוקתי עם ערובות של מוכנות ממשית של נמלי הים הותיקים לתחרות – ובית המשפט מונע מהם מזה שלוש וחצי שנים את הכלי הבסיסי ביותר של עובדים להיאבק – אני קורא לאורך השבוע האחרון את המחקר של ד"ר דרור אסנת, 'מחייטים וסנדלרים בנו פה נמל', על הקמת נמל אשדוד – והמאבק שהעולים שבנו אותו היו צריכים להיאבק על הזכות לעבוד בו. מצוטט למעלה אלברט מלכה ז"ל, יו"ר הועד הראשון של בוני נמל אשדוד.
אסנת מתאר כיצד מרבית פועלי הנמל שראיין מתחילים את 'סיפור חייהם' עם עלייתם ארצה, ומתארים את בניין הנמל לא רק במושגים מעמדיים וכלכליים – כי אם גם במושגים לאומיים וציוניים, זאת על אף שלא זכו להכרה בחלוציותם בשעתה, ונאלצו להיאבק על זכויותיהם גם, ולעשה בעיקר, מול תנועת העבודה עצמה שאמורה היתה להיות זו ששמה אותם על דגלה.
"הגעתי עולה חדש בשנת ששים ואחת לארץ, ובדצמבר שישים ואחד התחלתי לעבוד בבניית הנמל" מספר לו עובד נוסף. "הייתי בין האנשים שבנו את הנמל הזה, שנבנה רק על ידי עולים חדשים, כולם היו עולים חדשים. לא יודעים לא עברית לא כלום, ובנינו פה נמל לתפארת".
"עשינו את כל היציקות בנמל… יום אחד עבדנו ביציקת הטטרפודים, ויום אחד עשינו יציקת קיר. עבדנו יום ולילה, ממש יום ולילה באותה תקופה. גם בגשם גם בהכל. עבדנו ממש מכל הלב. היינו בסך הכל עולים חדשים, הלב שלנו היה המדינה שלנו".
גם היום מבחינתי עובדי הנמלים הם סמל לציונות, שאינה זוכה לכבוד ולהכרה הראויה לה. עובדי הנמלים נחלצו לסייע לכל קבוצה שהיתה זקוקה לכך. כוחם הארגוני היה זה שאפשר את העלאת שכר המינימום, קליטת עובדים עם מוגבלויות, יצירת פנסיה חובה ועוד.
