יום רביעי בערב, סוף חודש יוני, והמתנ"ס של יבנה לבש חג. הכניסה קושטה במרצפות צהובות, שייצגו את "דרך הלבנים הצהובות" המפורסמת מ"הקוסם בארץ עוץ". הקהל שהתאסף לקראת ההצגה, ילדים, נוער ומבוגרים, ניגש לאכול מהכיבוד – קאפקייס, אף הן מעוטרות במשבצות זהובות.

לא היה מדובר בהצגה "רגילה", ודאי שלא מבחינת תוכן ההצגה: מסעה של אם לשלושה ילדים המנסה לממש את זכאותה לדיור ציבורי איננו נושא נפוץ על במות התאטרון. אך בהצגה "בעקבות המסמך החסר", שהועלתה על ידי קבוצת התאטרון הקהילתי של מרכז עוצמה ביבנה, הולבש מאבקה של האם בביורקרטיה ובמעסיקים נצלנים בבגדי "הקוסם מארץ עוץ", וניסיונה להשיג סיוע לדיור הפך למניע מרכזי של העלילה. במקביל חשפה ההצגה התמודדויות של אם נוספת, שבנה נמצא על הספקטרום האוטיסטי, במאבקה להשגת סיוע עבורו.

אל תוך העלילה נמזגו סיפוריהם האישיים של חברי הקבוצה, בתהליך אישי וקבוצתי שנמשך כשנה. התוצאה: הצגה מרגשת שנוגעת במקומות הכואבים והנסתרים בדרך כלל של החברה הישראלית. חברי הקבוצה (מזל ועקנין, נטלי בן-אבו, שירלי מור, עדי כהן, זוהר אמברה ואביעד בראשי) היו אחראים לכל היבט בהצגה – הכתיבה, התפאורה וכמובן המשחק.

מי שהובילה את התהליך הזה היא השחקנית והבמאית טלי ליברמן. "תיאטרון קהילתי", אמרה לי ליברמן בשיחתנו מספר ימים לאחר ההצגה, "זה כלי לעבוד עם קבוצה. אני משתמשת בכלי התיאטרוני על מנת לעשות את העבודה הקבוצתית".

"אנחנו מדברים על שלושה מעגלי העצמה", המשיכה ליברמן בתיאור האיכויות המיוחדות של התאטרון הקהילתי, "העצמה אישית, העצמה קבוצתית והעצמה קהילתית. הרצון הוא שמה שאנחנו מביאים על הבמה לא ישאר רק בחדר התחום שלנו אלא שיהדהד בקהילה".

מעבר לקשת מסתתרת זכות בסיסית

דורותי, גיבורת ההצגה כאמור, עלולה לאבד את דירתה וזקוקה למסמך שיוכיח את זכאותה לדירה. למסע מצטרפות אשת הפח, דחלילה ולביאה, כל אחת מהן עם דילמה או קושי אחר איתו היא מתמודדת.

באחת מהסצנות דורותי מבקשת מהמעסיק שלה להוציא לה תלוש שכר נמוך ממה שהיא מקבלת כדי שהיא תהיה זכאית לקבל עזרה בדיור, ושאת השאר יעביר לה ב"שחור". מדובר בתופעה שקשורה ל"דיסריגארד" – מושג שמקבלי קצבאות מכירים היטב ומשמעותו גובה השכר שמעליו נשללת זכאות. הדיסריגארד נחשב לאחד החסמים המרכזיים מיציאה לעבודה, אך בדרך כלל הוא לא נחשב לחומר דרמטי מן המניין. הצגת הקונפליקט הפנימי של הדמות שמצד אחד לא רוצה לשקר, ומצד שני זקוקה להכנסה הנוספת, היא דבר רגיש ומורכב.

טלי ליברמן, במאית ההצגה "בעקבות המסמך החסר", שהועלתה בתיאטרון הקהילתי ביבנה (צילום: אילן בשור)

"דיברתי איתם על מה זה קונפליקט בדרמה", מסבירה ליברמן את התהליך, "ואיך הוא מניע את העלילה, ואז דיברנו על קונפליקטים מהחיים. בתהליך אנחנו מדברים על איך מראים רגשות על הבמה וגם מדברים על רגשות בחיים שלנו. זה כל הזמן אחד במקביל לשני וזה הרבה פעמים מתערבב ולא ברור מה התחיל את מה".

"אני הרגשתי שזה פתח אותי" אמרה לי עדי כהן, אחת מחברות קבוצת התאטרון. "נחשפתי לאנשים ועולמות שלא הייתי מכירה אם לא היה את התהליך הזה. כשאתה נחשף אתה לומד על עצמך דברים שלא הכרת".

לדברי כהן, התהליך השפיע עליה בצורה אישית מאד. "הביטחון העצמי שלי התחזק מאוד, קיבלתי יכולת להתמודדות עם כעסים בצורה יותר טובה, פחות להחזיק בבטן, לדעת לפרוק גם אם זה דרך הומור וציניות. כשהצטרפתי לקבוצה יצא מצב שחשפתי את עצמי בפני הקבוצה, דברים שבמקומות אחרים לא העזתי. כשאתה נחשף ובוטח באנשים אתה לומד לשחרר".

דמיאן סרניאקי הוא רכז "מרכז עוצמה" ביבנה. מדובר בתכנית של משרד הרווחה, בשותפות של קרן רש"י, ארגון פעמונים וג'וינט ישראל, שמטרתה לצמצם את העוני וההדרה החברתית ברמת הפרט, המשפחה והקהילה. התכנית מתמקדת בעיקר במשפחות המוכרות לרווחה, אך פתוחה גם לציבורים נוספים. סרניאקי הסביר לי שהרעיון להקים קבוצת תיאטרון קהילתי הגיע מהשטח.

"המטופלים של המרכז אמרו שזה משהו שהם מעוניינים בו" אמר סרניאקי הנרגש לאחר ההצגה. "אני ראיתי את ההעצמה האישית והקהילתית. כי משמיעים פה קול שלעיתים קרובות לא נשמע".

"התהליך היה מושלם", המשיך סרניאקי. "כי הכל הגיע מתוך הקבוצה, מהשטח. התכנים הם התכנים שמתמודדים איתם יום יום".

עדי כהן, אחת משחקניות התאטרון הקהילתי בביתה ביבנה. "כשאתה נחשף אתה לומד לשחרר", אמרה על התהליך בקבוצת התיאטרון. (צילום באדיבות המצולמת)

רווחה מחאה רווחה

מעניין לציין כי הביקורת החריפה שנמתחה בהצגה על מוסדות הרווחה נשמעה במסגרת פרוייקט של משרד הרווחה, וזה אכן מורכב כמו שזה נשמע. ליברמן ציינה את הנושא הזה בהערכה. "אני חושבת שזו הגדולה של המקום הזה", אמרה. "לדמיאן, שמנהל את המקום, היה ברור שההצגה צריכה להיות בועטת, חברתית, שאנשים ירגישו לא בנוח בכיסא שלהם. היו גם אנשים מהרווחה שלא רצו, שאמרו שהם לא מוכנים לממן את זה והיינו צריכים לרכך אותם, להסביר ולרתום אותם".

"אנחנו באנו לעשות שינוי חברתי אמיתי", אמרה ליברמן, שמנחה קבוצות וסדנאות נוספות במקומות שונים בארץ (תחת השם או המותג הקולע "תאטרלי"). "שינוי חברתי לא יקרה אם נלטף לכל מיני אנשים את האגו. לשמחתי הלכו איתנו והיו איתנו באותו הראש. זאת שאלה משמעותית איך ה"ממסד" מאפשר ביקורת פנימית".

בסוף ההצגה התקיים דיון עם הקהל. עובדת סוציאלית שהייתה בקהל אמרה שלא צריך להפנות את האצבע כלפי "המערכת", אלא לנסות ולהניע שינויים "מלמטה". אחת מהמשתתפות בהצגה השיבה לה: "אנחנו התחתית של שרשרת המזון. השאלטר לא אצלנו. לא צריך להתיש בנאדם ולגרום לו להגיע למצבים קשים".

"במהלך התהליך היינו המון בכעס וזעם", הסבירה לי ליברמן כשנפגשנו, "והיינו צריכים לעשות הרבה מאוד עבודה וסובלימציה, כי לעלות על הבמה ולשרוף את עצמך זה לא יוביל אותך לשום מקום. לא כשחקן ולא כאדם. וזה בטח לא יעורר אצל אף אחד בקהל רצון לעשות שינוי. ראיתי כמה כעס עולה שם ורצון לשרוף את המועדון והתפקיד שלי היה להזכיר להם כל הזמן איך אנחנו עושים שאנשים יקשיבו לנו, איך עושים את זה יותר מסוגנן, איך חושבים על דימוי כי אנחנו רוצים למשוך אנשים לגייס אותם לטובתנו".

החיים כמו אסקייפ רום

בקטע ראפ, לקראת סוף ההצגה, אומרת הדמות לביאה על רקע השיר "שם מעבר לקשת" (מ"הקוסם מארץ עוץ" המקורי) את המילים החזקות הבאות: "איזה קשת? הקשת של הספקטרום. לפעמים החיים שלי הם כמו אסקייפ רום". התחושה שהצופים מקבלים היא שהתהליך של ההצגה, הביטוי של הקשיים, הוא גם דרך להתעלות ולהתגבר עליהם.

התהליך, לדברי ליברמן, הוא לא רק קבוצתי וחברתי, אלא מאד אישי. "אחת השחקניות עברה תהליך מאוד מרגש. היו לנו עוד שתי הזדמנויות לפגוש קהל בתהליך, והיא לא הסכימה לעלות על הבמה. היא אמרה שזה לא בשבילה, שיש לה פחד במה. החבר'ה התערבו והיא נשארה. בסוף היא הביאה את עצמה. היא אמא לשלושה ילדים שעברה דברים לא פשוטים בחיים שלה", אומרת ליברמן, "עם סיפור חיים מטורף, והיא נתנה לעצמה את הזמן הזה והאמינה בעצמה. והיא הייתה ענקית. בסוף ההצגה חיבקתי אותה ואמרתי 'קולטת שעשית את כל הדרך הזאת?'".

"לפני ההופעה לא ממש התרגשתי" אמרה עדי כהן כשביקשתי ממנה לסכם את התהליך, "יכול להיות שזה היה ניתוק פסיכולוגי, אבל אחרי ההופעה כשניגשו אלינו מהקהל התרגשתי מאוד. בכיתי כשהקהל ניגש אלינו, רק אז הרגשתי את המשמעות של מה שעשינו. לפני ההצגה חשבנו שאנחנו עושים הופעת סוף שנה ולא הבנו. חשבנו שיתמכו בנו בקטנה ולא הבנו שזה ממש אמיתי. יום אחרי אמרו לנו שרוצים שנופיע במקומות אחרים ופתאום הבנתי מה עשינו".