אחת השאלות האהובות על הפרשנים הפוליטיים היא 'מתי יתקיימו הבחירות?'. המשפט "ריח של בחירות באוויר" נשמע שוב ושוב, ולרוב אנחנו נשארים רק עם הריח. לכן בפסקה הראשונה נשלם את המס הזה ונגיד כי על פי רוב ההערכות הבחירות הבאות יתקיימו בעוד כתשעה חודשים בתחילת 2019, כארבע שנים ממועד הבחירות האחרונות וכחצי שנה לפני מועד הבחירות הקבוע בחוק (נובמבר 2019). כחלון אמר זאת ביום שבת לרינה מצליח בפגוש את העיתונות, בנט מציע הקדמה של הבחירות בהסכמה של סיעות הקואליציה, נתניהו אומנם אומר שהבחירות לא יוקדמו אבל במעשיו אפשר לראות שהוא גם כן כבר בשלב ההיערכות.
ראש הממשלה בתחושה שהוא בשיא כוחו, הן בזירה הבינלאומית והן במצב המשק. בגיבוי הסקר האחרון שהתפרסם בוואלה שמנבא לו 35 מנדטים הוא מתקדם לעבר נקודת הכרעה לקראת בחירות. זאת עוד לפני שהכנסנו את הזרז בדמות החשש מהמלצות היועץ המשפטי לממשלה, המלצות שבינתיים מתעכבות אבל לא יוכלו להישאר בהמתנה לעד. אחרי שכל זה נאמר צריך לדעת שכמו באומנות גם בפוליטיקה הישראלית, אין דבר כזה שאין דבר כזה ומשבר, קואליציוני יכול להתפתח תוך שבוע. מנגד ייתכן שבניגוד לכל סטטיסטיקה הממשלה הזו דווקא תכלה את ימיה. אבל אנחנו את שלנו כתבנו.
אחרי שדילגנו על שאלת מועד הבחירות כדאי להסתכל אל תוך המערכת הפוליטית ולנסות להבין איך הולכות להגיע המפלגות השונות אל הבחירות. באותו ראיון שקיימה רינה מצליח עם שר האוצר היא שואלת אותו על אוזלת היד של הממשלה מול טרור העפיפונים. כחלון משיב כי "למלחמה יוצאים כשאין ברירה, כרגע יש ברירה. במלחמה נהרגים חיילים. אין לנו איום קיומי על מדינת ישראל ולא על כל אירוע שפוגע, מעצבן או משפיל אותנו אנחנו צריכים לשלוח חיילים לקרב". הגישה הזו של כחלון ששאובה מאמירתו של קארל פון קלאוזוביץ כי "אף אדם – או ליתר דיוק, אף אדם שנוהג בהיגיון – לא פותח מלחמה בלי להבהיר לעצמו קודם כל מה הוא מתכוון להשיג באמצעותה, ואיך בדעתו לנהל אותה", נכונה גם לשדה הפוליטי. גם שדה זה הוא, כמו המלחמה, שייך לממלכת אי הודאות. לכן אפשר לראות כבר היום את הכוחות הפוליטיים מתחילים להיערך לבחירות, להגדיר את היעדים שלהם ולחמש את הכוחות.
הראשון שהחל בהכנות לבחירות הוא נתניהו שנמצא בשבועות האחרונים במסע דילוגים בין בתיהם של פעילי ליכוד מרכזיים. לביקורים האלה מגיע נתניהו כדי להרגיש את הטמפרטורה של המים ולהכין את הקרקע למסע הבחירות. כדי לצלוח את עננת החקירות יצטרך נתניהו לדאוג שה'בייס' שלו יהיה חזק ונאמן לו.
בשדה הפוליטי, נתניהו רוצה להגיע אל הבחירות כשפרשת גיוס החרדים כבר מאחוריו. בכך הוא גם ינטרל את אחד מהנשקים המרכזיים של יריבו יאיר לפיד ומנגד הוא יוכל לספוג את זעמם המאולץ של החרדים כבר בקדנציה הזו ולהתחיל איתם קדנציה חדשה כשנושא הגיוס כבר לא מאיים על הממשלה החדשה שיקים.
מול שותפיו של נתניהו לימין ויריביו בקלפי, כחלון ובנט, אפשר לראות כיצד נתניהו מחדד את האינסטינקטים הקניבליים שלו. הם אלו שיכולים לגנוב ממנו מנדטים ומנגד, חלק לא מבוטל מהעליה של נתניהו בסקרים הייתה על חשבונם. העימות שפרץ בין נתניהו לכחלון בישיבת הממשלה אתמול הוא דוגמא ופתיח למדיניות שבה ינקוט נתניהו כדי לתקוף את יריביו במה שהוא תופס כנקודות התורפה שלהם בקרב מצביעי הימין. עבור כחלון מדובר בברית שלו עם ניסנקורן ומול בנט ההתקפות יופיעו בנאמנות מופרזת שיפגין נתניהו למתנחלים בתקופה הקרובה כדי להוכיח להם שהוא יותר בנט מבנט.
מנקודת המבט של כחלון העניין המרכזי הוא מיתוג ובידול. כמו בשיווק של חטיף או גבינה צהובה. 'כולנו' היא למעשה סוג של מפלגת פרוקסי של הליכוד שנועדה לפנות למי שרוצה להצביע ימין אבל מאס בתככים הקטנים ובגסות הרוח של מרכז הליכוד. על הדרך אפשר גם להרגיש 'חברתי' כשמצביעים 'כולנו'. מלאכת המיתוג של כחלון ברורה והיה ניתן לזהות אותה בכל אחד מהמהלכים שהשיק כשר אוצר בשנתיים האחרונות. כל מהלכי קידומת ה'נטו', הם כמו הקמפיין של מפלגת 'כולנו'. הבידול של כחלון ממוקד בלהיות לעומתי לנתניהו וליאיר לפיד. שם נמצאים המנדטים שהוא יכול לקחת. העימות בין נתניהו לכחלון בישיבת הממשלה אתמול, מעבר למהותו העניינית ביחס לשאלת זכות השביתה, נועד כדי לבדל את כחלון מנתניהו. גם כאן לחץ כחלון על הנקודה הרגישה של נתניהו כשצייר את עצמו כביצועיסט פרגמטיסט לעומת נתניהו הפילוסוף. כחלון מינף את "תהיו כחלונים" נגד מי שנתן לו את המחמאה הזו.
נקודה חשובה נוספת ביחס לכחלון. כמו שהוא אמר לרינה מצליח הוא באמת לא מודאג מהסקרים. בהנחה שהירידה שלו לא תהפוך לצלילה אל מתחת לאחוז החסימה, לכחלון לא באמת משנה אם בסופו של יום הוא יסיים את הבחירות הבאות עם שבעה או אחד עשר מנדטים כל עוד הוא נמצא בטווח הזה. הוא מניח שכל מספר בטווח הזה הוא יוכל למנף כדי לחזור לתיק האוצר ואולי גם למשרד הכלכלה. על השיכון שהתרוקן מתוכן, כחלון כבר יהיה מוכן לותר. כחלון יודע שבכל מקרה נתניהו צריך אותו בממשלה גם כעלה תאנה וגם כקונטרה לאגף שנמצא מימינו. בנוסף כחלון מסתכל על ראשי המפלגות האחרות ומתקשה למצוא מי יהיה מוכן לריב איתו על תפקיד שר האוצר. ליצמן? דרעי? ליברמן? בנט? הם הרי יתרחקו מהתפקיד הזה כמו מאש. ככה שלכחלון לא באמת אכפת אם בישיבות הסיעה שלו ישבו שלושה רועי פולקמנים או רק שניים.
באשר לדרעי ובעיקר לליצמן, הקרב שלהם הוא בעיקר פנימי בתוך המחנות שלהם. מבחינת מנדטים הם יחסית יציבים וצמודים לשיעורי הילודה יותר מלכל דבר אחר. את האנרגיות שלהם משקיעים דרעי וליצמן בניהול הקשר עם הרבנים ומועצות התורה כדי למנוע זעזועים לא רצויים. בכך ניתן להסביר את הניהול הזהיר של ליצמן את סוגיית חוק הגיוס כשהוא נע בין הקיצוניות השמרנית של האדמו"רים לבין הפרגמטיות הנדרשת מפוליטיקאי שמבין שחוק הגיוס הנוכחי יהיה הפתרון הטוב ביותר שהוא יוכל להשיג לנושא הגיוס. בכל הקשור לשותפות שלהם עם נתניהו ולסיכוי שיעדיף את לפיד על פניהם, המפלגות החרדיות יכולות להרגיש בנוח יחסית. ליצמן ודרעי נתנו לנתניוה בקדנציה הזו את הדבר שנתניהו אוהב יותר מכל בשותפותיו הקואליציוניות – שקט תעשייתי. גם המשברים בנושא השבת היו בקדנציה האחרונה חיוורים לעומת המלחמות שנוהלו בנושא זה בעבר.
ליברמן ככל הנראה יגיע לבחירות הבאות כשותף ברשימה שתכלול מלפגה נוספת מלבד ישראל ביתנו. הסוס הרוסי עליו רכב ליברמן כבר נשחק למדי והקול הרוסי של היום כבר מדבר יותר ויותר עברית. מבחינת הדימוי המיליטנטי של מחסל ההניות הוא נשחק ככל שהזמן עובר, החמאס משתכלל, השדות בדרום עולים בלהבות והניה עדיין חי. ליברמן, שסכין אחוז החסימה על צווארו, ינסה לחבור שוב לליכוד או להפתיע עם חבירה ליש עתיד. התנהלותו הרגועה והממלכתית של ליברמן כשר ביטחון נועדה להכשיר את הקרקע בדיוק למהלך מהסוג הזה.
