איך ייראה החמישה עשר באוגוסט אצלכם? כנראה אותו הדבר. יום קיצי, חם ואין רוח, אולי תברחו למזגן, אולי לים או לבריכה. חופשת הקיץ, אולי תטוסו לאיזה אי יווני או בירה אירופית, אולי תנפשו באילת. סביר להניח שהיום הזה יהיה יום רגיל, ככה זה בקיץ הישראלי.
אבל הוא לא יהיה כרגיל. אם תזפזפו בממיר שלכם ותנחתו באפיק 23 תקדם אתכם שקופית. הטלוויזיה החינוכית כבר לא תהיה אז, לאחר חמישים ושתיים שנות מצויינות. זה לא יעלים את הים, השמש, הנופש או טרטור המזגנים, אבל המוות של הערוץ המקסים הזה יגרע מכם עוד קצת רוח.
סטטיסטית ודאי תעדיפו לצפות בריאליטי בשלנים או הדחה של זמר חובב שרוצה להיות כוכב, או באנשים זרים שרבים ביניהם באיזו וילה ולא תדעו את זה שבחמישה עשר באוגוסט תאבדו עוד קצת מהרוח שלכם, תגידו שזה החום, החופשה, האבטיח, המדוזות.
אנחנו הולכים ומתנוונים בכל פעם עוד קצת ועוד קצת. התקשורת, הלא היא מערכת החינוך האמיתית, זו שלא מפסיקה בצהריים או בגיל 18, מטפשת אותנו במעט בכל יום מחדש. היא מטפשת אותנו מתוך עיקרון, ולא כי מנהלים אותה אנשים טפשים. ההפך, המטפשים מזלזלים בכם, הם מתעבים את התוצרת שהם מעניקים לכם, אבל זה כדאי להם. ככל שתטפשו, הם יצליחו, ככל שמשאלתם להפוך את הציבור לאוסף צרכנים פסיביים תצלח, הם ימשיכו. והם באמת ממשיכים.
המדינה לא תעצור אותם. המדינה לא רוצה טלוויזיה חינוכית. היא לא רוצה ילדים סקרנים, ילדים סקרנים יגדלו להיות מבוגרים סקרנים, ומבוגרים סקרנים עלולים לשאול שאלות. המדינה רוצה אתכם מתבדרים. התקשורת רוצה אתכם מתבדרים. הכסף הגדול רוצה להישאר הכסף הגדול. כל החזקים רוצים לשמור על כוחם, הם לא רוצים מחאות או מהפכות. הם רוצים שתזמזמו להיטים, שתתרגשו מגלידאטורים טלוויזיונים, שתשקעו בביצה של פופ ורכילות, זה ישאיר אתכם מרוצים. וכולנו רוצים לקוחות מרוצים.
וזאת הטרגדיה של החינוכית, אין שום גורם כלכלי או פוליטי שמעוניין בה. היא לא משרתת אותם, היא משרתת אותנו, ואנחנו כזכור, בים.
אז לכו לים בחמישה עשר באוגוסט, החינוכית תמות אבל אתם תחשבו שאתם עושים חיים, בנופש, בים, במזגן שמחפה על היעדר הרוח, ככה זה בקיץ הישראלי.
