יש לילות בהם אני עושה אהבה
יש לילות בהם אני שוקעת בכתיבה
שני קולות בי הלילה
שתי ליליות
אחת 'לא מספיק'
והשנייה 'יותר מידי'

התארגן מפגש חברים אצלי בבית. ידעתי שחי יבוא. משהו בי רצה לשלוח לו הודעה באותו היום לשאול אם הוא רוצה להישאר ללילה. החלטתי שלא. למה בעצם אני צריכה לדעת לפני אם הוא יישאר אחר כך או לא? העברתי מודעות אל הציפיה שלי ונשמתי. ביקשתי לשחרר אותה. החלטתי שלא לשלוח הודעה. חצי כדי לבדוק בזמן אמת איך מרגיש בינינו ומה נרצה לכשניפגש, וחצי כדי שלא ירגיש שאני מעוניינת. לא להיות 'טו מאץ". מה בסך הכל רוצה לילית "טו מאץ'"? להרגיש נחשקת, נאהבת, רצויה. רוצה לתת דרור לרגשותיה. 'טו מאץ" מתמסרת בקלות, ליבה פתוח לאהבה.

החברים נאספו זה אחר זה. גם הוא הגיע. בילינו ערב יפה מלווה מטעמים אקלקטיים במידה ויין לרוב. רוב הזמן לא חשבתי מה יהיה אחר כך. היה לי נעים, הרגשתי עטופה על הספה בין חברים קרובים, נוגעים ומדברים בנחת. רגל שלובה ברגל וראש על חזה. תנועה של נוכחות נינוחה וללא ציפיה מיוחדת. הרגשתי ביתית, יחפה ויפה. כמה נעים לשבת בחברה בה איני צריכה להתנצל כשאני יושבת ברגליים פשוקות ורואים לי את התחתונים.

כשהחלה החגיגה להתפזר שאלתי אם ירצה להישאר.
שאל בתגובה אם הוא יכול לענות לי תיכף.
אמרתי שכן, וידעתי שהוא יישאר.

משהו בי התכווץ נוכח התשובה המהוססת. מה העניין? מדוע עבורי התשובה פשוטה ועבורו השאלה דורשת השתהות? 'טו מאץ" התרוממה מרבצה וסיננה שהייתי צריכה להמתין שהוא יציע. נקודה שחורה לי. הלא שנינו פה והערב כה נינוח, מדוע עליך לזרז את המאוחר? 'טו מאץ" רוצה וודאות בנוגע להמשך הערב הזה.

לפני כמה שבועות אמר שהוא שמח במפגש בינינו, ויודע שיהיה עוד מפגש, שיש קשר, אך שהוא לא רוצה להיאחז במפגש הנוסף שיהיה ולצפות לו. מה עושים עם הגברים האלה שלבם פצוע ומסרב להיקשר? ומדוע דווקא אלה מעוררים בי משיכה? התקשורת בין מפגש למפגש מינימלית. לרוב אני בסדר עם זה, אין לי צורך בהתכתבויות בלתי נגמרות בין לבין. זה משעמם ואני עסוקה. אבל להיפגש… להיפגש אני אוהבת. גם לצפות למפגש. אחרי כמה ימים עולה בי רצון לקרבה, או לידיעה מתי תתרחש קרבה ואני תוהה, האם רק אני חושבת עליו? או האם חושב גם הוא עלי לפעמים? בכל הימים האלה שלא תקשרנו… מה קורה בראש שלך, אה? ניצני תסכול מבצבצים. מתרוממת וצולפת בי לילית 'לא מספיק': "את לא מספיק מעניינת. פשוט כך. לא מספיק מושכת, לא מספיק… לא מספיק מה שהוא צריך. לא משנה מה זה, את לא מספיק זה. אין מה לעשות. שחררי".

מה רוצה לילית 'לא מספיק'? רוצה לבלום אותי מציפיה מיותרת, להגן עלי מפני הסירוב, לשמור עלי מכניסה לאיזורים מסוכנים. מזדקפת לצידה 'טו מאץ" ומוסיפה שמן למדורה: "את מצפה ליותר מידי. זה שהיה לכם מין מדהים ומחובר לא אומר כלום על ההמשך. למה את ישר מצפה לעוד?" מה בסך הכל רוצה לילית? להרגיש בעלת ערך. לדעת שרואים את ליבה הפתוח המבקש נתיב לליבו של אחר.

שמחתי על נוכחותו איתי במיטה אך חשתי את זכרו של הכיווץ ממקודם, מאותו רגע שלא היה בטוח האם הוא רוצה בי ללילה הזה. "הוא כבר בטח שכח מזה, את מגזימה" מסננת 'טו מאץ' מתחת לשפמה-שפמי. עם הנישוקים המתגרים על הצוואר והליטופים, גוף בתוך גוף, התמוסס הכיווץ לאיטו בעיטוף זרועותיו ושקעתי כנגד גופו הגדול. 'טו מאץ" ו'לא מספיק' הלכו לישון ושקט ירד על ממלכתה של הלילית. חי ישן בשלווה כל אותו הלילה ואני התעוררתי לסירוגין, גופי סירב לשחרר לשינה נינוחה ולפרקים הקיץ לצלילי מחשבות מטרידות.

התעוררנו לאיטנו וגופינו מעוררים כיאה לשעת בוקר לצד גוף מושך ונמשך. הרגשתי אותו מתהדק ומזדקף כנגדי והתמלאתי חום מבפנים. נשמנו ביחד והתעוררנו אל תוך הבוקר הזה, ללא מילים. ידיים ורגליים הוליכו אותנו אל עיטוף ועוד עיטוף כצפים מתוך עצמם, ללא פקודה. המגע מאתמול והנוכחות זו לצד זה לאורך הלילה טענו אותנו לכדי עוררות רטובה ואיטית. מיוחד הוא המין בשעת בוקר, כשהגוף ער אך המחשבות עדיין לא. בתודעת שמי תכלת נקייה אפשר לגופים להיפגש, בטרם יתגודדו ענני המחשבות. רטטנו ורעדנו, טבענו בעיניים עמוקות ובנוזלים ועלינו לגבהים. כשתמה 'רעידת האדמה', כלשונו, היינו חייבים לקום איש איש לענייניו, כבר משכנו את הבוקר הזה כמעט עד הצהריים, גופינו מבקשים להישאר דבוקים.

חלף שבוע מאז אותו לילה-בוקר סוער. החלטתי לבדוק מה קורה עם עצמי בימים שאחרי. היה לי ברור שהוא לא יצור קשר בקרוב. אני, לילית 'לא מספיק' ולילית 'טו מאץ'" נעבור את השבוע הזה ביחד, שלושתנו, ונראה מה קורה. הן ידברו, ואני אקשיב. יש לפני תקופה עמוסה, אני זקוקה לאנרגיות ולתודעה שלי ממוקדת. החלטתי להיאסף אנרגטית ולא להיסחף לחשיבת היתר על הסיטואציה. לא לצפות. בקיצור – ניסיתי להתנהג כמוהו. רוב הזמן זה בסדר. אבל לפרקים משהו בי מתקומם ושיח פנימי מתעורר וטורד: לא דיברנו כבר שבוע, מה הקטע שלך? מה הקטע של גברים סגורים רגשית? למה אני חושבת עליך ואתה לא חושב עלי? האין מה שהיה בנינו באותם לילות (והיו כבר כמה) מספיק כדי שמשהו ממך יקשר בי? בא לי לשלוח הודעה. בא לי להתקשר. אני מפחדת מחוסר תגובה. נגיד הוא לא יענה. אז מה? מה זה אומר עלי? כלום! מתעוררת "טו מאץ'" ואומרת: "תשלחי!" עונה לה 'לא מספיק': "די, שחררי, אם הוא היה רוצה הוא היה שולח. את לא מספיק מעניינת אותו". משיבה טו מאץ': "למה הוא לא יוצר קשר בעצמו? כאילו רק אני רוצה את הדבר שיש בנינו. את מגזימה, זה פחות ממה שזה נראה לך. אולי זה בכלל מדומיין. אולי אין בנינו כלום. את לא מספיק חשובה לו". ובעצם – אני מדהימה ואתה מדהים והיה לנו סקס מדהים. אז למה לי בא עוד ואתה לא מראה סימן?

'טו מאץ" חושבת עליך כל הזמן. היא סמרטוטה ושפחה בפוטנציה. נכונה להיכנע בתנאים שלך, כואבת על חוסר הקשר וצמאה ליחס. אם רק תרצה להיפגש – ניפגש. ולא רק זה, כל ההתנהגות הזאת שלך, זה מדליק אותה.

'לא מספיק' חושבת שאני לא מספיק בשבילך או בכלל. אני לא מספיק יפה, לא מספיק מושכת או מעניינת. מפצירה בי לשחרר את העסק.

האם יתכן ביטוי ל'טו מאץ" שלא יפחיד גברים? מה יקרה אם אשחרר את ה'יותר מידי' שלי אל האוויר החופשי? אולי אני צריכה להפסיק לפחד ממנה בעצמי כדי שהיא לא תפחיד אחרים. היא רק רוצה להשמיע קולה. לילית יקרה שלי, לא דורשת מענה, לא תשובה, לא סימטריה. אין לה צורך שתרגיש אתה כמוני. אולי אם אתן לה ביטוי חופשי יצמח בי בטחון שישכך וירגיע גם את 'לא מספיק'.

אחר חישובים על חישובים ומחשבות על חישובים לאפשר לטו' מאץ' את ביטויה. אמנם הוא לא התקשר, אבל…. הי! גם את לא התקשרת. וחוצמזה – מה זה כל המשחקים האלה? מה את ילדה קטנה? מתעוררת 'לא מספיק' ואומרת לי שאני גם לא מספיק בוגרת. רוצה? תתקשרי. אז התקשרתי. הוא לא ענה. ויכוחן הסוער של הליליות נרגע לאחר המעשה (ואוו איזה מעשה! כמה אמיצה אני! 'לא מספיק' היא צינית מאוד כשהיא משתלטת עלי ועל טו מאץ'. כלבה רודנית ומעליבה שכמותה).

דוק עדין של עצבות עטף את היומיים בהם הוא לא התקשר בחזרה. (למה ציפית? 'לא מספיק' ממשיכה לזרוק עלי אבנים). חשתי אבדן על הקשר וכאב על חוסר התגובתיות. (מה את קמה וישר מסתכלת על הפלאפון?) מה שחשבתי שיש בעצם איננו. הייתי עצובה והשלמתי עם העובדה שניפגש מתישהו בשבועות הקרובים בהצטלבות של מעגלים משותפים ואולי נפגוש מבוכה של דבר שהיה ונגמר ללא אקורד סיום ברור. כאבתי את העובדה הזאת וקיבלתי אותה כמציאות. 'לא מספיק' רמזה שהתגובה שלי מוגזמת לגמרי, אך אפשרה לי לכאוב בנחת אחרי שריציתי אותה והשלמתי עם הרעיון שאני כנראה לא מספיק משהו כדי שזה יימשך. מבלי משים, דבר חדש קרה לי. חשתי אמנם צמא לתגובה, אך לא חשתי צער וכאב על הצמא. לא קיוויתי שהצמא יפסק, או יימשך, או ישתנה. קיבלתי את קיומו ופניתי אל היום החדש.

מעבר לאותו סיפור אותו אני שוטחת כאן בפניכם ובפני עצמי, אני בימים נפלאים. ימים מלאי יצירה וביטוי. אני פועלת את פועלי בעולם ומנסה לתעל את השמחה, הפחד והעצב הזורמים בי לכדי נוכחות ומפגש אמת. אני מתנהלת כברייה חופשיה, בוכה וצוחקת. קמתי ליום מלא עשייה, מתרגשת מהבאות. כשצללתי אל עבודתי, הנפתי את משא רגשותיי והתחלתי ליצור בשטף. חייתי ונשמתי, נפגשתי ופרצתי במלוא נוכחות. באתי לכבוש את היום הזה, על אף ועם ואולי בזכות העצבות הדקה שליוותה אותי. בסיומו של אותו יום, נרגשת ומסופקת מכל החדש שקרה לי, באמת יום אמיץ במיוחד זה היה, חיה בי ידיעה מוצקה שאני מסוגלת לעזור לעצמי. חשתי חמלה עמוקה כלפי העצב שלי, וחיבקתי את שתי הליליות. אני יותר מידי, ולא מספיק, ובעצם, זה בהחלט מספיק ואף הרבה מאוד. מותר להתאבל ולכאוב את סיומו של דבר, גם אם לפעמים אני לא מספיק ויותר מידי. ידעתי באותו רגע שהוא לא יתקשר גם מחר. התרתי לעצב להתגנב אל מיטתי ולהתמתח לצד הסיפוק האדיר שמילא את ליבי. אני אוהבת את עצמי מאוד הלילה, ואת כל ילדותי בבואותי מראותי ליליותי על שלל הקולות שלהן, צורמים וערבים כאחד. חי ואני עוד ניפגש מתישהו. הסיפור אולי עוד לא נגמר, אך הציפיה לפרק הבא הסתיימה. לפחות לרגע הזה.

למחרת הוא התקשר.

האמת הנאצלה הראשונה של הבודהה אומרת:
יש צער. דע אותו עד סופו.
כמו לדעת רחוב, כלומר ללכת בו.
יש צער. דע אותו.
אצילות של אמת.

האמת הנאצלה השנייה של הבודהה אומרת:
הצער נוצר בשל הצמאון להיות במקום אחר מן המקום בו אני נמצא.
מקום של צער, למשל
הצמאון הוא, לכן, סיבת הצער והצער עצמו, וגם פריו,
וחוזר, חלילה
צמאון להעדר כאב, צמאון להמשך העונג.
צמאון להיות, צמאון לא להיות. צמאון לאני טוב יותר.
והצמאון להפסקת הצמאון, שהוא הכואב מכולם
צער על כאב. צמאון על צמאון.

האמת הנאצלה השלישית של הבודהה אומרת:
שחרור לא יבוא בשל סיפוק הצמאון לסוף הצער
או כאשר תנוקה החצר ממיני הצער.
השחרור הוא המרחב שבו
הצמאון עצמו נשמט, פוסק, שוכך. בטל.
בשפתו של הבודהה השחרור הזה נקרא ניבאנה, או נירוואנה.

האמת הנאצלה הרביעית של הבודהה אומרת:
התגשמות האמיתות הנאצלות היא במעשים
של התבוננות, מוסר ואימון מתוך שימת לב
כלומר,
לראות שיש צער, לדעת אותו עד סופו,
ולשמוט את הצמאון-שלא-להיות-בצער.

ומתוך שמיטה זו יש דיבור, קימה, נגיעת יד, יציאה לכיכר,
שנעשים בתואם
זה אחר זה,
עקב, אגודל
בשימת לב
ואידך זיל גמור
כמו מיתר מכוון היטב,
לא מתוח מדי, לא רפוי מדי
לא התנתקות ולא היצמדות
לא נצחיות ולא חידלון
לא הצמאון לעוד, לא הצמאון ללא-עוד

*יעקב רז מתוך 'כך שמעתי'