הרושם שמתקבל בשיחה עם קנפו הוא שגם אם תעירו אותה באמצע הלילה, היא מסוגלת לתאר כל רגע מהצעדה ההיא, ששינתה את חייה ונחקקה בתולדות המאבקים החברתיים בישראל. קנפו עודנה חדה, חריפה ומצחיקה. מדברת מהר ולעניין, ונקל להבין כיצד הפכה האישה ממצפה רמון לסמל עבור התקשורת.

ויקי קנפו, 15 שנים אחרי המחאה ההיא – המחאה שלך הצליחה או נכשלה?
מחאות מטבען להתמסמס. את לא יכולה לשבת לנצח בחוץ ולמחות. זה לוקח המון זמן עד לשינוי של ממש. ואין דבר כזה 100 אחוז, אין דבר כזה בשום מחאה. אני הייתי ראשונה, ואחרי היו המון מחאות כולל המחאה של קיץ 2011 והמון מחאות קטנות. אני אגיד לך, גם אם המחאה הצליחה, תמיד יגידו שהיא לא הצליחה. כי מה אנשים מחפשים? זהו .עכשיו. 100 אחוז. לא מבינים שזה חוקים וצריך לשנות. ותמיד בסוף זה תקציב אז ביטחון ובריאות תמיד יקבלו לפני…

אז תמיד צריך להילחם אין מה לעשות. כל מחאה מזיזה משהו. כל מחאה היא צעד אחד קדימה.

מה היה הרגע שבו הבנת או שהחלטת שאת יוצאת לדרך עם הדגל ולירושלים?
אני בסהכ רציתי לשאול את ביבי נתניהו שאלה ולחזור הביתה. אני ממש לא התכוונתי לצאת למאבק. היו לי שלושה ילדים בבית, ביניהם ילד קטן בן שש ולא התכוונתי לשהות ברחובות כל כך הרבה זמן. אבל בדרך זה הפך להיות מאבק כשהבנתי שיש 70 אלף ויקי קנפו, כאילו חד הוריות במצב שלי, ולכולן שלחו מכתב.

איזה מכתב?
שלחו לי מכתב הביתה: "עקב גילך ומצב משפחתך הוחלט לקצץ לך בקצבה". את המכתב קיבלתי בינואר. מה שאנשים לא זוכרים זה שלא ביבי המציא את הגזרות. זה סילבן שלום. סילבן שלום היה שר אוצר וביבי היה שר החוץ והחליפו בתפקידים, ביבי קיבל את תיק האוצר וסילבן לקח את החוץ תלכו אחורה ותראו שמי שכתב את הגזרות זה סילבן.

קראו לזה "חומת מגן כלכלית".
בדיוק. ובינואר כשקיבלתי את המכתב הנחתי אותו בצד. ביוני ראיתי איזו כתבה קטנה בעיתון שהקיצוץ יוצא לדרך.

כמה הרווחת אז?
הרווחתי 1,500 שקל בחצי משרה וקיבלתי 1,200 השלמה על זה. הלכתי לבנק ב-28 ביוני וגיליתי שכל הקצבה קוצצה לי. קיצצו לי את הכל. ביום שהכסף היה אמור להיכנס גיליתי שלא נכנס כלום. הייתי בשוק. מהרגע שהלכתי לבנק ועד הלילה ישבתי. ואני חישבתי את הכסף הזה, את יודעת, את חיה מתשלומים ומהלוואות. וזוג שעובד לא מצליח לגמור את החודש, אז מי אני? חד הורית לשלושה ילדים איך אצליח?

מה עשית?
דבר ראשון היה לפזר בישוב מודעה בכתב יד. אפילו לא הדפסתי במחשב. כתבתי: אני אם חד הורית אני לא מסוגלת לישון הלילה אני רוצה לגרום לביבי נתניהו לא לישון. מי שמרגישה שהיא נפגעת שתפנה… את לא מאמינה איזו הענות הייתה בבוקר.

ואז אני אומרת מה אני עושה אני לא מבינה כלום אני רק יודעת שקיצצו לי. והלכתי לראש המועצה שלי דרור דבש. אז הוא אמר לי 'אני לא יכול לעזור לך, ביבי נתניהו זה לא אני שאת באה דופקת בדלת ונכנסת. צריך לתאם פגישה מראש'. אמרתי 'אין בעיה אני אפגש איתו. אני בן אדם הוא בן אדם. אעשה מה שצריך כדי להיפגש'.

אז הוא אמר אני אתן לך מספרי טלפון של עיתונאים ונתן לי. הראשון היה ויקו אטואן כתב רווחה בערוץ 1. הוא הגיע ונפגשנו איתו כמה אמהות חד הוריות וראיתי שזה לא הולך לשום מקום. מה שהיה בפגישה הזו חיפשו את הצהוב. למרות שהוא, אטואן, היה עשר איתי, אבל כולן בכו שם 'איך נשלם חשמל? איך נשלם מים?' ואמרתי 'זאת לא הכוונה שלי. אז בסדר נמצא איך לשלם עכשיו, אבל קיצצו לכן בקצבה ואין כאן במצפה רמון עבודה'. יצא איזו כתבה קטנה.

אחרי זה הזמינו אותי להתראיין בערוץ 1 אבל באותו יום באותה שעה היה הפיצוץ שכוון נגד זאב רוזנשטיין, והיה הרוגים חפים מפשע. אז הכתבה שלי זזה, לא נכנסה.

מייאש, לא?
לא ויתרתי. חזרתי הביתה, ואני מדברת איתך הכל מעכשיו לעכשיו. תחשבי ב-28 ביוני לא נכנסה הקצבה ב-2 ביולי כבר הייתי בחוץ. זה ארבעה ימים כל הסיפור הזה. נתנו לי איזה מספר של מישהו בכנסת. אמרתי 'אני רוצה להיפגש עם ביבי נתניהו' אמר 'אני אחזור אליך'. באמת הוא חזר. 'קודם כל תלכי למשטרה תביאי הצהרה שאת לא אלימה'. לא הבנתי מה רוצים ממני? מה אני רוצה להפגש איתו ולהרביץ לו? אבל אמרתי אני אעשה הכל.

ואז הוא אמר ביבי יפגש איתך אבל בזמן שלו כי עכשיו יש מחאות של עזאם עזאם ופולארד. אז אני אמרתי, אני המטומטמת שלא מבינה פוליטיקה וכלום, וחוץ מאיך קוראים לראש הממשלה ונשיא המדינה לא ידעתי כלום כי הייתי עסוקה בבעיות שלי בשגרה שלי באיך לשרוד, אני מעניין אותי מה קורה במדינה? לא יודעת מה קרה לי באותו רגע ולא יודעת מה חשבתי לעצמי. אבל אמרתי לו 'תגיד לביבי נתניהו שהוא יפגוש אותי בזמן שלי. שלי!' וניתקתי את הטלפון. והלכתי לראש המועצה חזרה ואמרתי לו אני הולכת ברגל.

איך התארגנת?
התקשרתי לויקו אטואן אמר לי 'תפסיקי, חפשי גימיק אחר'. אפילו לא הבנתי מה זה גימיק. אמרתי לו 'מה זה גימיק?' אמר לי 'די, תפסיקי מי יאמין לך'. אבל קבענו למחרת והוא בא והתחלתי ללכת.

התחלת ללכת עם דגל ישראל, לא סתם.
הדגל זה לא בגלל האמונה שלי בדגל. הדגל בסדר, הוא סמל, אבל זה לא זה. אני פשוט נורא פחדתי שבדרך, הרי ממצפה רמון עד באר שבע אין נפש חיה, אז אמרתי שאחזיק דגל שיראו שאני ישראלית ושאני בסדר ושאני שפויה ושהכל בסדר. וככה יצאתי לדרך.

מתי הצטרפו אליך?
בבאר שבע. בבאר שבע כבר חצי מדינה חיכתה לי שם. עמיר פרץ מההסתדרות, וכל מיני חברי כנסת. לדעתי כל הכנסת הייתה במשמרות אצלי. באו אפילו ש"ס, כל הסיעה הגיעה. צעדו איתי קצת ואחר כך נפגשו איתי במעלה החמישה, בקיבוץ. כל הדרך אימצו אותי קיבוצים ולקח אותי תחת חסותו, טוב אחר כך הבנתי שהוא לוקח כל מאבק תחת חסותו, יואל מרשק מהתנועה הקיבוצית.

אז קיבלת סיוע ועזרה מאירגונים.
כשהייתי בדרך התקשרו אלי אמרו 'אנחנו משתיל'. מה אני חשבתי? חשבתי מדברים איתי ממשתלה. אמרו לי 'אנחנו רוצים לעזור לך. כשתגיעי לבאר שבע מה שתרצי נעזור לך', אמרתי יופי. הגעתי לבאר שבע לא היה לי לישון אמרתי אני אתקשר לאלה מהמשתלה אולי הם יכולים לארגן לי איפה לישון. בבית שלהם, אני יודעת? ואז הבנתי שזה בכלל קשור לקרן החדשה לישראל שהיתה מאד שנואה אז ועד היום, ומה לי ולזה, ומה לי ולפוליטיקה ומה לי לימין ושמאל וקדימה ואחורה? וזה גם גרם לחלק מהבעיות שנוצרו אחר כך.

מה זאת אומרת?
המאבק שלי היה הראשון וכל כך הרבה רכבו עליו, כל כך הרבה רצו לקטוף קופונים, שהם רק הזיקו לי. ואני לא יכולה להגיד לך שלא עזרו לי. אבל מאיפה אני יודעת מה זאת הקרן הזאת? הם החזיקו אותי במאבק – דאגו לי לאוהלים, דאגו לי לאוכל, דאגו לי לפגישות. אבל מאיפה אני יודעת מי הם ומה הם. כמעט הרגו אותי שם.

כלומר שתקפו אותך שזה בעצם מאבק פוליטי.
כן. ואז את אומרת, תקשיבו, תעצרו, תנוחו. בחורה בת 43, אם חד הורית לשלושה ילדים ממצפה רמון, סוף העולם שמאלה, יוצאת לשאול את שר האוצר שאלה. לא מתמרמרת בדלת אמותיה. אומרת 'ניתן לשנות ויש לי זכות שתקשיבו לי'. מה אתם קופצים? ווי ויי, מה שהיה שם. חוויה. היום אני אומרת חוויה, אבל אז בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי – והיה לי על מה לבכות.

עם כל הצניעות, אני מצדיעה לעצמי וגם טופחת לעצמי על השכם שלא איבדתי את השפיות עם כל מה שאני עברתי שם.

אבל גם אהבת את זה, את העניין.
היום הייתי חוזרת לזה, לצעדה, היום! ומי שלא מאמין אני מוכנה לעשות את זה איתו צעד צעד.

ספרי לי על הפגישה עם נתניהו.
כשהיינו בעצירה בלילה, בלטרון, התקשרו אלי ואמרו 'אל תצאי לדרך מחר. נאסוף אותך ב-8:00 ישר לפגישה עם ביבי'. אבל אני, בשלב הזה נהניתי מההליכה, אמרתי 'הוא ייפגש איתי בזמן שלי. אני לירושלים מגיעה וברגל'.

הגעתי, וכל מדינת ישראל חיכתה לי שם. רציתי לעשות אחורה פנה למצפה. כל חברי הכנסת, כל כלי התקשורת, רק ביבי לא. אמרו הוא באיזה פגישה בתל אביב. בקיצור הוא ברח. באחת בלילה כשכבר כל העולם התפזר, נשארנו רק אני ועוד כמה אמהות הוא מגיע. והוא מביא לי עוגת גבינה. בדיוק שמעתי שלסטודנטים שרה'לה הוציאה פיצות, אמרתי לו 'ווי? להם הבאת פיצות ולי עוגת גבינה?' אבל הייתי מאד רעבה ואכלתי אותה, כן? (צוחקת).

והוא היה מה זה גזעי. ישב על הרצפה. ואני יושבת שם עם היבלות ברגליים עם חוט ששם לי רופא בקיבוץ בארי שינקז לי את היבלות. אז הוא אפילו ליטף לי את הרגליים ואומר "את יודעת גם לי עשו את זה ליבלות בטירונות". שקרן, את מכירה את ביבי, כל דבר שקורה לך קרה גם לו הרי.

ואז הוא אומר לי 'מה את רוצה? מה, מה לקחו לך?' אמרתי לו, סיפרתי לו איך הורידו לי את כל הקצבה. אמר לי 'טוב, נדבר על זה'. אמרתי לו 'לא, נדבר על זה אצלך במשרד' והצבעתי לו על המשרד שלו ליד.

ידעת מה את רוצה מהפגישה הזו?
בשלב הזה זה כבר היה מאבק ציבורי והצטרפו אלי מלא אנשים. התקשרה הכלכלנית לינדה עפרוני והיא אמרה לי שהיא מייצגת אותי, והתקשר עוד עורך דין. לא רציתי שנתניהו ידבר עם מלא מספרים ואני לא אבין כלום. עדיף שהם ידברו. אז הוא אומר לי 'כן ניפגש מחר ב-11' אמרתי לו 'כן, אבל אני לא באה לבד, אני מביאה אנשים וגם צוות צילום'.

למחרת אני מגיעה לפגישה – אין ביבי נתניהו. יש נציג מהרווחה, ומהביטוח הלאומי. אז אני שואלת 'איפה ביבי'? אמרו לי 'לא, הוא לא יגיע, אנחנו נציגים שלו'. אמרתי להם 'חמודים, בשביל נציגים אני לא הלכתי 200 ק"מ, זה יש לי גם ליד הבית'. אז זה גם עשה רעש 'ויקי קנפו פוצצה ישיבה', 'הקטנה הזאת עשתה להם בית ספר'.

אחרי זה התקשר נציג שלו ואמר הוא ייפגש איתך מחר אבל תבואי לבד. התחיל לעשות סלקציה – תביאי שנים אבל בלי צוות צילום. ובאמת וויתרנו על הצילום.

אז אני יכולה להגיד לך שהוא הקשיב והיה רגיש ונתן לכולם לדבר, ועפרוני נכנסה בו… אבל לא היו פתרונות. הוא אמר צריך לשבת על זה ותהיה עוד פגישה.

ומה קרה בעקבות הפגישה בינך ובין נתניהו?
שם כבר התחיל הבלאגן. ירדתי – אין צוות צילום שלא חיכה לי. וחצי מדינה שואלת אותי מה היה שם. אז אמרתי לכתב מערוץ 1 "הייתה פגישה טובה" מאז כולם אומרים הייתה פגישה טובה זה בגללי. אבל אמרתי הייתה פגישה טובה אבל עוד אין פתרונות עוד אין כלום. כמעט הרביצו לי מכות, איך כעסו עלי.

הקבוצה של האמהות הירושלמיות התנפלה עלי. אמרו 'מה זה להגיד פגישה טובה? אמרתי להן מה ציפיתן שאני אתן לו כמה אגרופים? שאני אתנהג כמו איזו בהמה? זה ניצחון?' ישבנו ודיברנו כמו בני אדם, והוא הקשיב.

אבל הן כעסו – 'מי את שתייצגי אותנו?'. אמרתי 'מה לעשות שאני הלכתי 200 ק"מ והוא קרא לי?'. זה עיצבן אותן. הן אמרו 'אנחנו גרות פה, לא יכולות ללכת ולעשות צעדות' אז אמרתי להן תלכו תבואו תלכו תבואו 200 ק"מ גם אתכן יזמינו לפגישה. היה צחוקים. עם כל הבלאגנים והתסכול היה גם צחוק אני עשיתי להם שמה. צריך עם כל הכאב גם לדעת לצחוק, מלימון לימונדה כמו שאומרים חייב לעשות קצת. אבל שמה התחילו כל הבלאגנים.

היו עוד מפגשים עם נתניהו?
היתה עוד פגישה אחת עם יועצים לא עם ביבי. אמרו 'כשנסגור אז ביבי יפגש שוב' אבל בינתיים התחילו הבלאגנים, וכל אחד מושך לכאן ומושך לכאן. ובשלב הזה זה כבר לא היה מאבק של חד הוריות. ישבו איתנו מחוסרי דיור, ובדואים עם עניינים של קרקעות, ונשים שאומרות שהרווחה חטפו להן את הילדים ונכי צה"ל ונכים ומי לא ישב איתנו.

מה גרם לך להפסיק להגיד אני חוזרת הביתה?
תראי, מי שדפק אותי זה ביבי נתניהו. כלומר, מי שהוציא את הגזרות זה הליכוד, וביבי נתניהו בתוך הליכוד. אבל מי שחיבל במאבק זה היה האירגונים שבאו לעזור לי והנשים בעצמן.

תראי, זה היה קיץ, והנשים החד הוריות לא היה להן מה להפסיד. וכבר אין להן מה לאכול, אין חשמל, אין.  ובאוהלים היה אוכל שיכולתי להאכיל מדינה שלמה. היה לי שם תרומות שאת לא מבינה. עלית אימצה אותי, ונביעות ומי עדן ופנינה רוזנבלום והסבתא שלי ואפילו אנג'ל, לא חסר כלום.

אז התחיל שם מאבק על אוכל ועל דברים. ובואי נגיד שלא ממש היה שם חומר אנושי שאת יכולה להגיד בואו נעשה קבוצה ונילחם בהם. ובלאגנים, והיו תרומות של כסף שנעלמו. וקמה קבוצה של חד הוריות שבאו להילחם נגנדו. אנחנו נלחמות על אותה הבעיה והן נגדנו. אנחנו המנהיגות לא אתם, זה שהלכת ברגל זה לא עושה אותך יותר טובה. בלאגן שלם היה שם.

והיה שם את ארגון ידיד שבאו לעזור, והם והקרן חדשה היו במלחמה אחד נגד השני, הם היו במלחמה על חשבון המאבק שלי. גם עמיר פרץ רצה באיזשהו שלב לנכס את זה לעצמו וחיבר אותי לחשמל, ועזר לי המון. אבל אז שאלו אותי 'רגע, רגע, מי מנהל את המאבק – את או עמיר פרץ?' אמרתי 'אני! מה פתאום עמיר פרץ?' אז הוא ניתק אותי מכל העולם.

אני רוצה להגיד לך, באמת בכל הצניעות, שאם הייתי לבד, אני לבד ולא נתמכת על ידי שום עמותה ולא לוקחת אותם לחיקי, המאבק הזה היה מצליח הרבה יותר. הרבה יותר.

מה ההישגים של המאבק שלך?
ההישג הראשון, שהוא לא כתוב על נייר אלא בשטח, הוא שאני העליתי את השיח הזה. אף פעם לא דיברו על חד הוריות לפני כן. אני נתתי לאנשים כוח. תגידי, כמה מאבקים היו אחרי שהם עם צעדה ועם דגל והולכים לירושלים? כמה? אז זה ההישג הכי חשוב: הצלחתי לשנות, לתת לאנשים כוח לקום ולעשות משהו. להפסיק עם "אכלו לי, שתו לי, בלעו לי" ולא לעשות כלום. אני חושבת שזה ההישג הכי גדול.

הישג נוסף – היה לנו חוב. אמרתי לך שהגזרות היו בינואר ויצאו לדרך ביוני. אז על החצי שנה הזאת ביטוח לאומי דרש את הכסף ואני הצלחתי למחוק את החוב. לכולן, לכל הנשים החד הוריות.

חוצמזה הייתה את ועדת קמא שקמה בעקבות המחאה שאמרה כל מעסיק שיקח חד הורית יקבל אלף שקל וחד הורית שתעבוד תקבל עשרת אלפים שקל לשנה מענק, למשך שנתיים. הייתה לנו רשת ביטחון שהורידו אותה שזה הנחה בארנונה והנחה בדיור ציבורי ומענקי לימודים, שהחזירו לנו ועד היום מקבלים מענקי לימודים בכל אוגוסט. מכיתה א עד יב אלף או אלף ושמונה מאות שקל תלוי בגיל סכום כסף די נכבד. גם התשלום למעונות היה 700 שקל, היום זה 100 או 150 לאם חד הורית בשכר הנמוך. וגם מי שרוצה לפתוח עסק אז תקבל איזשהו מענק ועוד.

לא מעט.
בטח לא מעט. מה רציתם. לא, הם רצו – ואת יודעת, זה חוק. את יכולה להזיז אותו אבל לא לשנות ברגע. את זה אנשים לא מבינים. לא מבינים.

ראיינו את אורי יוגב לסדרת הכתבות לרגל 15 שנה למחאה שלך, והוא אומר "אנחנו הצלנו את ישראל" עם הגזרות.

ממש לא! במקרו אולי, לא במיקרו.

הוא אומר שאז הם ידעו שהם הולכים לפגוע באנשים אבל הנה אחרי כמה שנים הפערים מצטמצמים.
הם לא צמצמו שום פערים. הפערים הולכים וגדלים. פעם היה מעמד גבוה, ביניים ונמוך, היום כבר אין מעמד ביניים, הוא התרסק. ובבניין קלפים הזה אם משהו לא הולך כמו שצריך הוא מועך את השני. אז אם מעמד הביניים מרוסק אז מה אנחנו, המוחלשים?

כמה מפעלים נסגרו מאז? איזה מאבקים היו? לא של החד הוריות, של אנשים שאין להם דיור. מאבקים על בעיות הרבה יותר גדולות אז על איזה צמצום פערים הוא מדבר. הוא מדבר על מקרו אבל מה עם האנשים הקטנים. כמה זוגות אני מכירה שהם עובדים שניהם מצאת החמה ועד צאת הנשמה ולא מצליחים לגמור את החודש, כי המעונות הם מאד יקרים, והכלכלה מאד יקרה, והדיור מאד יקר והחשמל עולה. תראה את הנכים והקשישים שאין להם מה לאכול.

אני רוצה להגיד לך אני מקנאה בחרדים, בערבים ובמתנחלים. הם יודעים לנהל מאבק. החרדים לא מעניין אותם שאחד גויס ואחד לא גויס. הם כולם ברחובות. כולם. ואם מפנים את עמונה אז גם סימונה נמצאת שמה.

אבל אנחנו כעם אוכלים אחד את השני. לא סולידריים, לא ערבים אחד לשני. דורכים אחד על השני. אנשים לא מבינים שהיום זה אני מחר זה אתה. הם לא מבינים. בגלל זה לא נצליח בחיים. תראי את החרדים תופשים בביצים של ביבי והממשלה הזו. תראי את המתנחלים יעיפו אותם מפה ילכו לפה יעיפו אותם משם ילכו לשם ואותו דבר הערבים.

אני רוצה להגיד לך אני מרוויחה די יפה, יותר משכר מינימום ולא מצליחה לעשות כלום מעבר, רק לעזור לילדים ולשלם חשמל וכו'. מה עושה נכה שמקבל 3,000 שקל. ויש לו ילדים בבית. או זקן שעבד כל החיים שלו 2,600 לקשיש בחודש? הרי רק התרופות שלו זה הולך לו הכסף איפה חימום. לא לא זה לא אמיתי המדינה הזאתי.

ממרום נסיונך, תני טיפ לאנשים שיוצאים למחאה.
הכי חשוב, להילחם נגד השיטה. לא להילחם אחד בשני, שזה מה שקורה בכל המאבקים. אני עקבתי בכל המאבקים. בסוף, אחרי שבוע, שבועיים, אחד נלחם בשני. והם מתים על זה, הממסד יודע שזה יקרה. הם גם יודעים גם מה לעשות כדי שזה יקרה.

וחשוב לדעת על מה נלחמים. אני הרי באתי כדי להחזיר את הקצבאות ואחר כך באו ואמרו לי 'לא תבקשי גם את זה וגם את זה', אין. אי אפשר הכל בבת אחת. אז צריך להיות אסטרטגיים, כמו במלחמה, להיות ממוקדים.