המשפחה הגרעינית בחברת השפע המערבית חווה שבר עמוק, שתילי תילים של מאמרים וספרים נכתבו עליו. אבל דומה שדווקא החברה היפנית, עם היסטוריה של שמירה על מבנה המשפחה המסורתי חווה שבר קיצוני במיוחד בתחום זה. הרצון ביצירת תא משפחתי צנח כל כך שהוא הגיע לממדים של מגיפה. סטטיסטיקות מדהימות מצביעות על כך ש-50%-40% מבני הזוג כלל לא מקיימים יחסי מין. ונוסיף על כך עניין מוקדם יותר – גברים שמרגישים נאמנות רבה יותר למקום העבודה מאשר לנשותיהם ומעדיפים בתי בושת.
"אהבתה מרתיחה את מי האמבט", סרטו השני של ריוטה נאקאנו, עוסק לא רק בהתגלמות הקיצונית ביותר של פירוק המשפחה היפנית, בהתגלמותה הקיצונית אלא גם בחוויית הנטישה הטרגית של בני משפחות כאלה, בעיקר של הילדים הננטשים על ידי הוריהם, מותירים את הילדים העזובים לילדות עצובה רצופת סבל ועצב בל יתואר, בו גם בן הזוג שנשאר עם הילד עובר מסע חיים מפרך בו הוא נדרש להעניק לילד אהבה וחיים רגילים. אבל החיים לא רגילים, מותירים צלקות, והילד עובר ילדות בלתי רגילה המשתקפת באישיותו המתבגרת.
אחת התמות החזקות בסרט, שאינה קשורה ללאום או תרבות, היא עולמם העגום של עוללים הננטשים על ידי אחד מההורים עוד בשלבים מוקדמים של חייהם, לעתים ביום הראשון לחייהם, המותירים את הילדים העזובים לילדות עצובה רצופת סבל ועצב בל יתואר, בו גם בן הזוג שנשאר עם הילד עובר מסע חיים מפרך בו הוא נדרש להעניק לילד אהבה וחיים רגילים לכאורה. אבל החיים לא רגילים, מותירים צלקות, והילד עובר ילדות בלתי רגילה המשתקפת בבגרותו.
גיבורת הסרט, סשינו (ריי מיאזווה הנפלאה), ננטשה על ידי בעלה (ההיפי משהו) קוזהירו, אתו ניהלה בית מרחץ. כתוצאה מכך, היא היא נאלצת לסגור את המקום ולמצוא מקור פרנסה אחר לה וילדיה. בכוחות בלתי מצויים היא מגדלת את בתה, נאלצת לגונן על הנערה בת השש עשרה שסובלת מהצקות והתעללויות מצד הנערות בבית הספר, טרגדיה כפולה לילדה המסכנה, שלמזלה מצליחה להתמודד בעזרת כוחותיה של אימה המסורה. הסרט מראה את היחסים החמים והתומכים של שתי הנשים האומללות. טרגדיה נוספת נופלת על המשפחה לאחר שהאם מתבשרת שהיא חולה בסרטן סופני ונותר לה רק זמן קצר לחיות. היא מחליטה לא לספר לבתה את הבשורה.
העלילה מסתבכת עוד יותר, כשכעבור זמן קצר סושינו מוצאת את עצמה נאלצת לגדל שתי ילדות לא שלה, שננטשו על ידי הבעל הבוגדני ובנות זוגו. וזה לא נגמר כאן, לקראת האפילוג יסתבר שהעלילה מסתבכת אפילו יותר.
תצוגת המשחק של הנשים והילדות בסרט כל כך נפלאה ונדירה (חלקה, לפחות, בוודאי הודות ליכולות של נאקאנו לביים שחקנים מקצועיים וחובבנים), עד שחבל לקלקל ולומר שהסרט מאכזב בשבלוניות שלו, סרט שלא "מחליק בגרון" בגלל פגמים שמפריעים לקסם הקולנועי להפעיל על הצופה את תחבולות האשליה הקולנועית המתוחכמת, סרט בו לא מורגשת ידו של הקוסם הקולנועי, הלא הוא הבמאי.
ובשל כך הדרמה בסרט הופכת למלודרמה. יותר מדי פעמים מפריז נאקאנו בהחדרת הסצנות באופן לא מתוחכם אל הצופה, כמו מה שהיינו מכנים פעם "סרטים טורקיים" וכיום טלנובלות. אתה יושב על כורסת הקולנוע וחש שהתסריט מנסה לדחוף לך את המסר בעזרת סצנות מוגזמות שלא מסייעות לרגש, אלא ממעיטות ממנו דווקא. כך סצנת התערטלותה בכיתה של אוזומי, בתה הביישנית של פוטאבה ,כפרובוקציה על כך שגנבו לה את התלבושת האחידה, סצנה עם פוטנציאל מדהים הופכת למוחמצת בגלל גודש יתר של הבמאי. וזו עוד הסצנה הטובה יותר.
המעברים נדמים לעיתים כלקוחות מהתיאטרון היווני, בו נכנסת דמות אל קידמת הבמה עם בשורה, יוצאת מהבמה ואז נכנסת אל קדמת הבמה דמות אחרת עם בשורה אחרת, נוצרים קשרים מלאכותיים בין סצנה לסצנה כאשר ידו של הבמאי מורגשת מדי בטוויית החוטים- כמי שלוחצת על הצופה יתר על המידה. הקוסם הקולנועי יודע שכדי לחזק קונפליקטים לאורך כל הסרט, הצופה זקוק לאתנחתות ומעברים חכמים שירחיקו את הצופה מהקונפליקט הדרמטי הקודם, ולהוביל אותו לקונפליקט הבא באופן אקראי כביכול.
חשוב שהדרמות המתרחשות בעלילה ישדרו אמינות. אתה מתמודד בסרט הזה עם כל כך הרבה אירועים דרמטיים דומים – More of the Same – שמתרחשים באותה משפחה עד שכל הסיפור מאבד את האמינות . חשוה להבהיר, סרט ראליסטי לא מחויב להיות משועבד לאמת העובדתית כדי להיות אמין. לעיתים, יותר מדי עובדות דווקא מקלקלות. כך למשל, אם אני רוצה להביא סיפור טרגי על חמישה בני משפחה שחלו באותה מחלה גנטית, אזדקק כבמאי לתחכום הרבה יותר גדול בתסריט או בבימוי מאשר סרט שיראה שניים מאותה משפחה שחלו באותה מחלה. לכן בסרט של סטנלי קובריק "התפוז המכאני", בו יש כל כך הרבה אלימות, הפעיל הבמאי תחכום יוצא דופן כדי להפוך אותו לסרט אמין (ולא אתעכב כאן על התחבולות של קובריק).
הכוונה מאחורי "אהבתה מרתיחה את מי האמבט" בהחלט טובה: להראות את השבר המשפחתי בחברה היפנית וגבורתה של האם-אישה יפנית, אבל הוא חסר את התחבולות שיקהו את החספוס המלודרמטי בסרט שמלא הכל כך הרבה טרגדיות. תחבולות שנחוצות כדי למנוע מהסיפור לגלוש למחוזות הטלנובלה.
הסרט, שנבחר לנציג יפן בפרס האוסקר לסרט הזר, מאכזב בהשוואה לסרט היפני "אל האור" נציג יפן בשנה שעברה סרט נפלא שצורב את הנשמה לשנים רבות.
אם הייתי ממליץ על הסרט בכל זאת, זה רק בגלל המשחק המדהים של הנשים והילדות בסרט. דבר כזה לא רואים בכל סרט.
