בים, כשיש מערבולות במים, לא תמיד רואים אותן עד שמאוחר מדי. מה שכן מרגישים, זה את הזרמים החזקים שמושכים לכיוונה. בסחף מתון בהתחלה, והולך ומתגבר ככל שמתקרבים. את הסחף במדינה אני מרגישה כבר כמה שנים טובות, ועכשיו נראה שכולם רואים כבר את הבור הנפער במים הסוערים.
כשהבחנתי לראשונה בסחף עדיין הייתי על הרגליים. עדיין עבדתי. בהיותי עצמאית הבחנתי שזהו, כבר אין לי חברות, רק לקוחות. הרגשתי שאני נעה במסלול שלא רציתי בו באמת. למדתי לטפל ברפואה משלימה בכדי לעזור לעצמי ולאחרים. בשלב מסוים הכסף הפך למטרה, והעזרה הפכה לתוצר לוואי. שלא תבינו לא נכון – אהבתי בכל לבי את העבודה שלי ואת ה"לקוחות" שעזרתי להם. אבל הכסף הרי אף פעם לא מספיק, במיוחד כשיש מחלה ברקע וההוצאות השוטפות רק גדלות. התסכול שבכל שנה אני מסיימת עם חוב של אלפי שקלים לביטוח לאומי, שבמקום לעזור לי הביטוח הלאומי רק ממרר לי את החיים, גרם לי להחמרה, וכשהתחלתי להירדם בזמן העבודה, הבנתי שאני צריכה לסגור את העסק. בהתחלה חשבתי שזו אשמתי אבל כשהסתכלתי סביבי ראיתי שאני לא לבד. רבים כמוני נסחפים לאותו כיוון, מי לאט ומי מהר. אני הייתי במסלול המהיר.
לפני שנה בערך כבר ראיתי איך מתחילות ההפגנות. ארגנתי כמה למען הנכים, היו הפגנות האתיופים קצת לפני ונשות השוטרים במקביל. אז החלו ההפגנות נגד השחיתות, על ילדי תימן והבלקן, הפגנות למען הפליטים ולהצלת דרום תל אביב, המורים, הסייעות, להצלת הטלויזיה החינוכית, נגד מתווה הגז, החרדים, הקשישים, עובדי טבע, עובדי הבנין, העובדים הסוציאליים, הפיזיותרפיסטיות, הרופאים, האחיות ועוד ועוד. כל מגזר באוכלוסייה, בכל תחומי החיים, כולם הפגינו השנה. כל אחד וסיבותיו שלו.
המכנה המשותף לכולם הוא שכולם מרגישים את הסחף במדינה. כולם כבר מבינים את השקר שנמצא בבסיס הממשלה. מי שמצביע ביבי כי הוא "מר ביטחון" קבל שריפות בעוטף עזה ואיראנים בגבול הצפון. מי שהצביעו ביבי בשביל כלכלה חזקה קיבל את ישראל עם פערים חברתיים עצומים וראה את הכסף נעלם אי שם במאיון העליון. לימנים הוא שמאלני מדי ולשמאלנים הוא אסון מהלך על שתיים. החקירות נמשכות ומתארכות וחיי הנכים והקשישים מתקצרים. ריח הבחירות נישא באוויר כבר שנה אבל עדיין דבר לא השתנה.
כשביקרנו עם הילדים בגן המדע, במכון ויצמן, קיבלנו הסבר על מערבולת, ואיך ניתן להיחלץ ממנה. אסור להילחם בה. צריך לתת לה לקחת אותך למטה, עד הקרקעית, ואז לצאת מהצד השני. כשאני קוראת, מדי יום ביומו, על חוקים הפוגעים באזרחים, המיטיבים עם ראש הממשלה, והפוגעים בדמוקרטיה, אני תוהה אם לא הגענו לקרקעית וכמה זמן יקח לנו לצאת בשלום (אם בכלל) מהצד השני, ואם בכלל זו רק מערבולת ולא צונאמי. כשנמצאים במים סוערים הכל נראה אותו הדבר.
ביום שני ניפרד מחברי הכנסת לפגרת הקיץ. נחלק לכולם תעודת עניות. כולם. קואליציה אופוזיציה. אין אחד שלא קיבל ציון נכשל. קצבאות הנכים והקשישים הם ההוכחה לכשלונם המוחץ.
כולנו נמצאים על אותה ספינה שנראה כי הקברניט לקח את סירת ההצלה היחידה ונעלם. האמת, כשאני חושבת על זה שוב, אולי בכלל אנחנו לא בים, אלא באסלה, ומישהו שם למעלה בדיוק משך את המים.
