ישראל וחמאס לא רוצות להיגרר למלחמה מלאה, אלא להסדיר את המצב בעזה, את המעברים, את הכלכלה, אספקת המים והחשמל ועוד, ובכל זאת הן נגררות לחילופי אש ולקוו גבול בוער.
מדוע? בגלל כמה סיבות, כמו וויכוחים פנימיים בשני הצדדים, ובגלל רטוריקה ובגלל הכרעות ששני הצדדים (עדיין) לא מוכנים לקבל.
בצד של חמאס, עיקר הבעיה בהסדרה עם ישראל היא רטוריקת המאבק וההתנגדות, שאינה עולה בקנה אחד עם הסדרה עם ישראל. גם בישראל יש קולות הדורשים "יד חזקה", "מכה קשה" וכו' שמתנגדים להסדרה כי אינם מאמינים לחמאס. לדעתם בלי "מכה קשה" חמאס יחזור לסורו יותר מוקדם ממאוחר.
חמאס מצדו לא רוצה להופיע בציבור העזתי כ"חלש" כ"נכנע" ללחץ הישראלי, ורוצה להגיע להסדרה כ"מנצח", ועל פי תנאיו. בנוסף לכך יש בצד הישראלי עוד דילמה לא קלה להחלטה – תיאום הפעולה הביטחוני בגדה עם הרשות הפלסטינית נגד אויב משותף – החמאס.
ברור לכל הצדדים כי הסדרה בעזה פירושה הרחקה סופית של הרשות הפלסטינית מעזה והכרה בחמאס כממשלה הלכה למעשה בעזה. אם כך, השותפים הפלסטינים לתיאום בגדה עלולים לתהות: האם חמאס עדיין אויב משותף?
הגענו למצב אבסורדי- רוצים להגיע להסדרה, אבל הסביבה הרטורית, ומבוך השיקולים גוררים את הצדדים לכיפופי ידיים, שסופם בהסדרה מתוך תקווה שבדרך הידיים לא יישברו…
הבלוג של פנחס ענברי
על הספר "שומר השאול"
