לפני שבוע הודיעה נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, שהיא איננה מתכוונת להגיש מועמדות לכהונה נוספת בתפקיד מאז 2013. תפקידה של פלוג, על אף התדמית האפרוריות שדבקה בו והסיקור התקשורתי המועט יחסית, הוא אחד מתפקידי המפתח בניהול המשק הישראלי ובפוליטיקה הישראלית בכלל. מעבר לאחריות להנהיג את בנק ישראל, מתפקדת נגידת הבנק כיועצת הכלכלית לממשלה, ומשתתפת בישיבות הממשלה בהן מתקבלות ההחלטות הקריטיות ביותר הנוגעות לעניינים כלכליים.
קוראי דבר ראשון עשויים לחשוב שבמהלך כהונתה, היוותה פלוג אופוזיציה שמאלית לממשלת ישראל. פלוג אכן קראה באופן עקבי להגדלת ההוצאה על חינוך ותשתיות, בזמן שבמשרד האוצר קראו להקטנת ההוצאה הציבורית באופן גורף. פלוג גם התנגדה לרעיון של כחלון ונתניהו להוריד מיסים לפני שנתיים, ואף קראה להעלות מיסים כדי לממן את תוספת ההוצאה הנדרשת, כדי לעמוד ביעד ההוצאה הנכון מבחינת בנק ישראל- גבוה מזה של משרד האוצר.
אופיו של תפקיד הנגידות הופך הנגידה עצמה לאחת הדמויות הפוליטיות עם הפער הגדול ביותר בין הכוח הממשי בו היא אוחזת ובין המודעת הציבורית אליה. במילים אחרות, בחמש השנים האחרונות, פלוג היא בעצם אחת הנשים המשפיעות ביותר על ההחלטות הכלכליות במדינת ישראל, אבל רוב הציבור כמעט ולא מודע לעמדותיה וההחלטות שקיבלה.
אלטרנטיבה?
זה נכון שבמרבית הנושאים קרנית פלוג מתמקמת משמאל לממשלה, ובטח למשרד האוצר, וסביר שרבים ישמחו מכך שכהונתה תסתיים עוד ארבעה וחצי חודשים. עם זאת, קשה לומר שעמדותיה של פלוג מהוותה אלטרנרטיבה ממשית לאידאולוגיה הכלכלית השולטת במשרד האוצר. פלוג מייצגת גרסא "מרוככת" של אותה האידאולוגיה, כפי שפקידים רבים בבנקים מרכזיים ברחבי העולם מתמקמים למול ממשלותיהן. כך היה עם ג'נט יילן בארה"ב, ועם מריו דראגי באיחוד האירופי. שניהם ניצבו לכל אורך כהונתם משמאל לממשלותיהם.
פלוג, כמו כל הפקידים הבכירים של הבנקים המרכזיים בעולם, מיושרת קו עם עמדותיהם של הארגונים הבינלאומיים הגדולים. לכן, אין הפתעה בכך שפלוג טוענת שממשלת ישראל צריכה להגדיל את ההוצאה הציבורית – ארגון ה-OECD טוען את זה כבר שנים. עמדתה של פלוג עשויה להיראות מתקדמת רק למול העמדה הימנית הקיצונית של משרד האוצר הישראלי, כפי שניתן לראות בהשוואת הנתונים הישראלים לאלו של מדינות אחרות בעולם. למעשה, השנה קבע ארגון ה-OECD כי ממשלת ישראל צריכה להגדיל את ההוצאה הציבורית ב-4,000 דולר לכל אזרח בשנה רק כדי לעמוד בממוצע של מדינות הארגון.
כמו מרבית הכלכלנים בארגונים ובבנקים המרכזיים ברחבי העולם, מאמינה פלוג בצורך להוריד את יחס החוב תוצר, להגביל את ההוצאה הציבורית ולשמור על גירעון נמוך. ההבדל בינה לבין שאר ההנהגה הכלכלית הישראלית היא שפלוג מאמינה שהמדיניות הזו הביאה את מדינת ישראל לנקודה שבה הקיצוץ מביא לפגיעה אנושה בחברה הישראלית – ובעיקר ביכולתה של הכלכלה הישראלית לעמוד ביעדים הכלכליים שלה.
"זה משליך גם על הפריון ועל פוטנציאל הצמיחה בטווח ארוך. יש צורך בשיפור של חלק מהשירותים הציבוריים, בוודאי גם של התשתיות, וצריך להביא לזה ללא גידול בגירעון המבני", אמרה פלוג במסיבת עיתונאים לפני מספר חודשים. כלומר, פלוג איננה מייצגת עמדה מנוגדת לקו של ממשלת ישראל, אלא שהיא מבינה שהעמדה הקיצונית של משרד האוצר תפגע בכלכלה הישראלית בטווח הארוך
מה נגידה חברתית הייתה עושה?
תומכת בביטול כלל ההוצאה
על אף קריאתה החוזרת להגדיל את ההוצאה על חינוך ותשתיות, פלוג תמכה לאורך כל כהונתה בקיומם של כללים פיסקליים המגבילים את רמת ההוצאה המותרת לממשלה. הכללים הפיסקליים, וביניהם כלל ההוצאה, מכפיפים את יכולתה של הממשלה להגדיל את התקציב לגידול באוכלוסיה. בין אם הכנסות המדינה יגדלו, ובין אם הממשלה תזהה צורך בהגדלת ההוצאה, לא תהיה לה היכולת החוקית לעשות את זה.
כללים פיסקליים נהוגים במדינות מערביות רבות מאז שנות השמונים, ומרבית ההנהגה הכלכלית בהן מסכימה לצורך בהן. עם זאת, בפועל מביאים כללים אלו לקיצוץ בהוצאה הציבורית לאורך זמן, וקושרים את ידיהן של ממשלות שרוצות דווקא להגדיל את ההשקעה באזרחיהן.
פלוג, כמו כל הממסד הכלכלי אליו היא משתייכת, תומכת בכללים אלו. היא אמנם תומכת בשינוי הרכב כלל ההוצאה, ככה שממשלת ישראל תוכל להגדיל באופן צנוע יחסית את ההוצאה הציבורית, אך היא ממשיכה לדבוק בעמדה לפיה יש לשמור על ממשלת ישראל מפני עצמה, ולאסור עליה לפי חוק להגדיל את ההוצאה.
שוברת את מיתוס יחס חוב תוצר והגירעון
פלוג המשיכה לאורך כל כהונתה לטעון שיחס החוב תוצר של ישראל הוא גבוה מדי, ויש להוריד אותו בהדרגה. אמנם העמדה שלה קיצונית פחות מזו האוצר, אבל כמו רבים בממסד הכלכלי, היא מאמינה בצמצום עקבי של יחס החוב תוצר. פלוג תמכה במימון הגדלת ההוצאה הציבורית בעיקר על ידי מיסים ולא על ידי הגדלה משמעותית של רמת החוב. גישה המאפשרת הגדלה מצומצמת ביותר של ההוצאה.
המשמעות של צמצום יחס חוב תוצר, היא צמצום החוב אותו נוטלת מדינת ישראל. כלומר – צמצום יכולה של מדינת ישראל להשקיע באזרחיה. כך, למעשה, כשפלוג טוענת שמדינת ישראל צריכה להמשיך ולהקטין את יחס החוב תוצר שלה, היא טוענת שיש להגביל את יכולה של הממשלה להשקיע באזרחיה.
כאן פלוג מתרחקת מעט מעמדתו של ארגון ה-OECD. מדינת ישראל היא אחת המדינות עם יחס החוב תוצר הנמוך ביותר מבין מדינות הארגון, ובדו"ח האחרון של קרן המטבע על ישראל, נכתב כי הממשלה יכולה להגביר מעט את רמת החוב שלה. פלוג, לעומת זאת טוענת שיש להמשיך ולהקטינו באופן עקבי.
יש לציין שישראל עומדת ביעדי הגירעון ויחס החוב תוצר של האיחוד האירופי, המחמירים ביותר מבין הכללים הנהוגים במערב. לעומת זאת, מרבית מדינות האיחוד האירופי לא עומדות בו.
לתמוך בהעלאת שכר המינימום
פלוג הביעה לא פעם דאגה מתופעת העובדים העניים בישראל. על פי נתוני ארגון ה-OECD, בישראל יש שיעור גבוה מאד של עובדים עניים – 14%, לעומת מדינות כמו צרפת (7%) או גרמניה (4%). לכן, סביר שפלוג, בתור אופוזיציה כלכלית, הייתה תומכת בהעלאת שכר המינימום.
עם זאת, בשנת 2015 התנגדה הנגידה להעלאת שכר המינימום, ותמכה במקום זאת בהגדלת מס ההכנסה השלילי – הבטחת הכנסה. בבנק ישראל טענו כי צעד זה "מועיל" יותר מהעלאת שכר מינימום, שלשיטתם עשוי היה לפגוע בביקוש לעובדים. זוהי טענתם הקלאסית של הכלכלנים הימניים, המתנגדים להעלאת שכר המינימום.
כיועצת הכלכלית לראש הממשלה, לנגיד או הנגידה הבאים יש כוח משמעותי במאבק על ההוצאה הציבורית. לכן, נגידה "חברתית" תשתמש בכוח שלה כדי ללחוץ לביטול כלל ההוצאה, תתמוך בצעדים כמו העלאת שכר מינימום, ותפעל לצמצם את כוחם של הכללים הפיסקלים המגבילים את יכולתה של המדינה לעשות את מה שהיא אמורה לעשות – לדאוג לרווחת האזרחים.
