נפלה בחלקי שעה פנויה, מצרך נדיר בקרב אמהות לזאטוטים שגם עובדות במשרה מלאה. ישבתי וצפיתי בסרט "מינימליזם".

המושג "מינימליזם" מתאר תהליך או תפישה בה האדם בקשב מדויק לצרכים שלו וכל חפץ אותו הוא לא צריך עובר הלאה.

אנשים שונים בסרט מציגים את אורח החיים שלהם. אדם אחד גר בסוג של קרון על גלגלים שהגודל שלו הוא 11 מ"ר ומעצב דירות בגודל דומה לפרנסתו. אדם אחר מחזיק בבעלותו שני תיקים וזהו כל רכושו הפיסי בעולם. כל אחד מהאנשים בסרט מספר על התהליך אותו עבר בדרך למקום בו הוא נמצא כעת, תהליך שעובר דרך השאלה מה הוא צריך?

עצרתי ותהיתי לעצמי מה אני צריכה? והשאלה נדדה מהצרכים החומריים לצרכים הרגשיים ולקשר שיש ביניהם. יש איזו שמחה רגעית ברגע הקנייה, שמחת הבעלות על משהו חדש. אחרי זמן קצר השמחה עוברת, לאחר זמן מה אותו חפץ הופך להיות משהו שאני אדישה כלפיו ולבסוף הוא יכול גם להפוך למעמסה. לעוד משהו שצריך לשים במקום, לעוד משהו שצריך לנקות או לתקן. לבסוף אותו חפץ מסיים את חייו בתור משהו שיש לזרוק אותו.

והצרכים הרגשיים? לפעמים הם מתורגמים לרצון בחפצים חומריים ולפעמים יש איזה ויתור על הצרכים הרגשיים, מעין תחושה של ויתור/ שחרור/ ייאוש. הרי נגיש יותר לקנות משהו מלחוש שיש לי חברה טובה.

צפיתי בסרט ושכחתי ממנו. לאחר שבועיים בערך התפרץ בי הרצון לזרוק. הגדולה ישבה וצפתה בסרט. התינוק לא הפריע, בן הזוג שיתף פעולה ובמשך שעתיים לערך עברתי על הארון של הילדים, על ארונות המטבח, על כוננית הצעצועים של הילדים וערמתי ציוד שאנחנו לא משתמשים בו. ציוד שאין לו משמעות ערכית עבורנו, ציוד שרק ממלא את הארונות ויוצר איזו תחושה של יש אבל בעצם מתעתע.

הרי מהי תחושת היש? כמה חולצות או ספרים צריכה אשה בת 40? לפי מה מחליטים? אם לפי האופנה אז אף פעם לא מפסיקים לקנות. אם לפי קצב מכונת הכביסה אפשר להסתפק ב-7 חולצות קצרות ו-7 זוגות מכנסיים ולעבור כך את כל הקיץ. על מה עונה הרצון הזה ב"אין לי מה ללבוש"? הוא עונה על איזה רצון ללבוש בגדים שמקובל ללבוש. מי מגדיר מה מקובל? אם אני מגדירה אז בגדי הבית שלי הכי נוחים לי. קבע כבר מי שקבע ש"את הכי יפה שנוח לך" אז מדוע לא לצאת מהבית עם הבגדים הכי נוחים? למה אני צריכה ודווקא ב-2018 להתרגש מחזרתו של האוברול לאופנה? או של שמלת האוברסייז?

השארתי בארון יותר מ-7 חולצות. יחד עם זאת התפנה הרבה מקום בארון, התפנה הרבה מקום בבית. התחושה היא שגם פיסית וגם רגשית יש יותר מקום. אין לי כוונה למלא בחזרה את המקום בחפצים חדשים שארכוש. כי אם נחזור לסוגיית הצרכים, אז אין לי צורך בבגדים חדשים. הצורך שלי היה ונשאר – להיות אהובה, רצויה ומוערכת. כמוני גם רוב בני ובנות האדם.

כולי תקווה שעכשיו אחרי שגם נפטרתי משקיות הבגדים והצעצועים אוכל להמשיך להתמקד בעשיית דברים וחיזוק מערכות היחסים שיתנו לי מענה על הצרכים האמיתיים שלי.